הדף בטעינה

על המילה טַעַם

במילון

 (ללא ניקוד: טעם)
מיןזכר
שורשטעם
נטייהטְעָמִים, טַעֲמֵי־

הגדרה

  • ההרגשה שחשים בפה (בלשון, בחֵך), כגון מתוק, מר, מלוח, תפל
  • (בהשאלה) הבנה בתחום הסִפרות והאומנות
  • פרט שיש בו כדי להשפיע על ההערכה של מכלול שלם: טַעם לשֶבח, טַעם לפְגָם
  • נימוק, סיבה
  • משמעות
  • (בדקדוק) הדגשה יחסית של תנועה (או של הברה) במילה או ברצף הדיבור

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

מלעיל ומלרע – על ההטעמה בעברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 61866
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-03-03 16:38:13
    [post_date_gmt] => 2022-03-03 14:38:13
    [post_content] => אחד ההיבטים החשובים של השפה – שבדרך כלל אין לו ביטוי בכתב – הוא ההטעמה. מילים נבדלות זו מזו לא רק בעיצוריהן ובתנועותיהן אלא גם במקום הטעם, כלומר בהברתן המוטעמת. כך למשל המילים בוקר (חלק של היום) ובוקר (מגדל בקר) שונות זו מזו קודם כול במקום הטעם: בו-קר לעומת בו-קר. לעיתים לאותה המילה עצמה יש ביצועים בשפה בהטעמות שונות. כך למשל יש מי שיהגה "אוניברסיטת חיפה" ויש מי שיהגה "אוניברסיטת חיפה"; בהגייה המוקפדת תיקרא העיר עפולה אבל בפי רוב הדוברים עפולה.

נציג כאן על קצה המזלג כמה היבטים על נושא ההטעמה בעברית.

מלעיל ומלרע

בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה משאר ההברות: מַ-יִם, תִּנְ-שֶׁ-מֶת, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, הִי-פּוֹ-פּוֹ-טָם.[1] הברה זו נקראת 'הברה מוטעמת'. מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה:
  • הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכוּנה מִלְּעֵיל, 'מלמעלה'.
  • הטעמת ההברה האחרונה מכוּנה מִלְּרַע,[2] 'מלמטה'.
ייתכן שהמקור למונחים האלה הוא נקודות שסומנו מעל התיבות לציון הטעמת מלעיל ומתחת לתיבות לציון הטעמת מלרע. בספרי הדקדוק בימינו נהוג לסמן את ההטעמה בסימן א֫ מעל האות הראשונה של ההברה המוטעמת: מַ֫יִם, תִּנְשֶׁ֫מֶת, הִתְגַּלְגֵּ֫ל, הִיפּוֹפּוֹטָ֫ם.[3] איך זה נשמע?
מלעיל (בהברה שלפני האחרונה) מלרע (בהברה האחרונה)
שְׂדות א֫ורז אור֫ז מזוודה
(היא) צ֫פה במים (הוא) צפ֫ה בחדשות
הגננת ט֫וֹבָה שָׁנָה טוֹבָ֫ה
  רוב המילים בעברית מוטעמות בהטעמת מלרע: אָ-דָ֫ם, שֻׁלְ-חָ֫ן, שָׁ-נָ֫ה, חָ-שׁ֫וּב, ובכלל זה מילים בנות הברה אחת: כֵּן, לֹא, יָד, חוֹל. בקבוצות מילים אחדות ההטעמה היא מלעיל – הינה כמה מהן:
  • משקלי השם המלעיליים: פֶּעֶל (יֶ֫לֶד, פֶּ֫רַח, נַ֫עַר), פֵּעֶל (סֵ֫פֶר, מֵ֫צַח), פֹּעֶל (חֹ֫רֶף, נֹ֫עַר), פַּיִל (בַּ֫יִת), פֶּעִי (שֶׁ֫בִי), פֹּעִי (עֹ֫בִי)
  • משקלי הנקבה המסתיימים ב־ֶת: פַּעֶלֶת (יַבֶּ֫שֶׁת, טַיֶּ֫סֶת), תִּפְעֹלֶת (תִּקְשֹׁ֫רֶת), מִפְעֶלֶת (מִשְׁמֶ֫רֶת)
  • מילים בסיומת הזוגי ־ַיִם (אופַנ֫יים)
  • פעלים בצורת עבר מדבר, נוכח ומדברים (כת֫בתי, כת֫בתָּ, כת֫בנו)
  • פעלים בצורות עתיד וציווי בסיומת ־נָה (תכת֫ובנה, כת֫ובנה)
  • שמות ומיליות בעלי כינויים חבורים מסוימים (יָדֵנ֫וּ; יָדֶ֫יךָ, יָדַ֫יִךְ, יָדֶ֫יהָ, יָדֵ֫ינוּ; לָ֫נוּ, אֵלֶ֫יךָ, אֵלַ֫יִךְ, אֵלֶ֫יהָ, אֵלֵ֫ינוּ)
  • שמות בסיומת ה' המגמה (צפ֫ונה, יוטבָ֫תה [ולא יוטבְת֫ה]).
בקרב מורים לדקדוק מהלכת שיטה פשוטה לזיהוי ההברה המוטעמת – לבטא את המילה בהנגנה של קריאה למישהו מרחוק. כך נוכל לשמוע את ההברה "מוארכת" באופן מלאכותי: "תנ-ש-----מת". ההברה ה"מוארכת" היא ההברה המוטעמת.

ההטעמה במקרא

מניין לנו היכן מקום ההטעמה במילים עבריות? הטקסט המקראי הועבר במסורת בעל פה מדור לדור, ולצד סימני הניקוד לציון ההגייה הלכה ונתגבשה בימי הביניים מערכת סימנים לציון הפיסוק וההנגנה של הקריאה בספרי המקרא. מערכת זו נקראת 'טעמי המקרא', ולענייננו די לציין כי ברוב המילים סומן הטעם (מטעמי המקרא) בהברה המוטעמת.[4] נדגים מן המילים בפסוק "חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט" (שמות כח, ד):
  • חֹ֫שן, (ו)כתֹ֫נת, מצנ֫פת – במלעיל (הטעם בהברה שלפני האחרונה)
  • (ו)אפ֫וד, (ו)מע֫יל, תשב֫ץ, (ו)אבנ֫ט – במלרע (הטעם בהברה האחרונה)
במקרים אחדים הטעם מסייע בהבחנה בין מילים שנכתבות ומנוקדות אותו דבר,[5] למשל –
  • פעלים בצורת עבר־נסתרת ובצורת בינוני־נקבה בגזרת ע"ו – קָמָה, בָּאָה, שָׁרָה, גָּרָה: "וְרָחֵל בָּ֗אָה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ט) במלעיל ובצורת עבר, לעומת "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ו) במלרע ובצורת בינוני.
  • צורת הקשר וצורת הפסק: אֶת אַחַי אָנֹכִ֣י מְבַקֵּשׁ (בראשית לז, טז) במלרע ובצורת הקשר, לעומת "לָמָּה זֶּה אָנֹ֑כִי" (שם כה, כב) במלעיל ובצורת הפסק.
  • פעלים בעבר בו' החיבור ובו' ההיפוך: "וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא) במלעיל ובו' החיבור, לעומת "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵב" (דברים יג, טו) במלרע ובו' ההיפוך.

מלעיל דמלעיל

כאמור מילים בעברית מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה, ואולם בשפות אחרות אפשר שגם הברות רחוקות יותר מסוף המילה יהיו מוטעמות. על כן אין פלא שבמילים שנשאלו לעברית מלשונות זרות יש שהטעם מצוי בהברה השלישית מהסוף: ט֫-ל-פון, או-ני-ב֫ר-סי-טה. הטעמה זו מכוּנה 'מלעיל דמלעיל', ומוצאים אותה בעברית החדשה גם בהרכבי מילים דוגמת מ֫י-ש-הו, מ-ת֫י-ש-הו, א֫יכ-ש-הו (זו ההגייה הרווחת, ואין בזה כדי לומר שזו ההגייה התקנית). במקרים נדירים יש הטעמת מלעיל דמלעיל גם במקרא (בנוסח המסורה), בעיקר כשמדובר ב'נסוג אחור' – צמד מילים שהמילה השנייה בו מוטעמת בהברה הראשונה ולכן הטעמת המילה הקודמת (שאמורה להיות מלרע) נסוגה הברה אחת אחורה,[6] ובהינתן שינוי במבנה ההברות:[7] "נֶ֣עֶרְמוּ מַיִם" (שמות טו, ח).

הטעמת מילים שאולות הנוטות על דרך העברית

ביול֫וגי (במלעיל) או ביולוג֫י (במלרע)? אולימפי֫אדות (במלעיל) או אולימפיאד֫ות (במלרע)? את שאלת ההגייה של מילים זרות, ובמיוחד מילים שאולות בעלות סיומות עבריות, העלו קרייני החדשות לפני הוועדה לשאלות דקדוקיות שימושיות של האקדמיה ללשון העברית בשנת תשמ"ז. כך הוצגה שאלתם ב'לשוננו לעם': הוועדה הסכימה כי "קשה לקבל דעה מחמירה בעניין ההטעמה", ואולם קבעה כי "אין מקום לשינוי כללי ההטעמה הנוהגים בעברית". לפי זה אומנם לא תיקָבע מערכת חוקים נפרדת להגיית מילים שאולות, ואולם לצד זה לא תתערב האקדמיה בהגייה הרווחת בפי הציבור.

שמות פרטיים ומילות עגה

בעברית שנתגבשה בארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אומץ המבטא הספרדי, המבחין בין מלעיל למלרע על פי הדקדוק העברי, ונדחה המבטא האשכנזי, הנוטה להגייה מלעילית.[8] אבל מבטא זה מבצבץ פה ושם בעברית – קודם כול בהגייה המלעילית של שמות פרטיים וכן בהגייה המלעילית של מילים מיוחדות כגון מילות משחק ומילות עגה (סלנג). כך למשל נוהגים להגות את השמות הפרטיים האלה במלעיל: דב֫ורה, א֫ריה, מ֫שה, ח֫נה. גם שמות מקומות וגם שמות או כינויים של קבוצות וחברות וכדומה רווחים בהגיית מלעיל: רח֫ובות, ר֫אשון לצ֫יון, הת֫קווה, הפ֫ועל, מכ֫בי, המזר֫חי, הב֫ימה.

מילים הנהגות מלעיל שלא כדין

בדרך כלל אין הדוברים טועים בהטעמת מילים בלשונם גם אם אין הם משגיחים בדיוק ההטעמה. ואולם יש מילים שמרבית דוברי עברית נוטים לשגות בהן ומטעימים מלעיל במקום מלרע. הינה הקבוצות העיקריות של המילים האלה:
  • פעלים בעבר בנטיית הנוכחים והנוכחות: ההגייה התקנית במלרע: כְּתַבְתֶּ֫ם, הִתְכַּתַּבְתֶּ֫ן. בדיבור הן רגילות במלעיל (ובבניין קל גם בשימור תנועת פ' הפועל): "כָּתַ֫בְתֶּם", "הִתְכַּתַּ֫בְתֶּן" (בהיקש למקום הטעם בנוכח ובנוכחת: כָּתַ֫בְתָּ, הִתְכַּתַּ֫בְתְּ).
  • צורות נוטות של ראשי תיבות הגויים: הצורות התקניות מנכ"ל֫ית, פצמ"ר֫ים, רל"שיו֫ת. בדיבור הרווח נשמרת לרוב ההברה המוטעמת של צורת היסוד: מנכ֫"ל > מנכ֫"לית, מנכ֫"לים; פצמ֫"ר > פצמ֫"רים; רל֫"ש > רל֫"שיות.
  • מילים לועזיות ומילות עגה נהגות בהטעמת מלעיל (ואף מלעיל דמלעיל) גם כשהן בעלות סיומת עברית, כגון קל֫סי, אמב֫טיה, וגם בתוספת סיומת נטייה עברית, כגון סטוד֫נטית, מ֫סטיקים, מסט֫ולה.
  • מילים שהפכו למעין מונחים במשחקים מסוימים, כגון מ֫לכה, נ֫סיך, קל֫פים, ר֫אשון, ש֫ני.
  • מילים אחדות בסיומת הנקבה ־ָה: דוד֫ה, גליד֫ה (ההגייה הרווחת: "ד֫ודה", "גל֫ידה"), ויש גם ההוגים "ע֫וגה", "ר֫יבה", "ב֫ובה" (במקום עוג֫ה, ריב֫ה, בוב֫ה).
  • מילים אחדות המסתיימות ב־ַע: אצבע, אמצע, קרקע, כובע/קובע, ארבע.[9] הגייתן התקנית מלרע, אך רווחת הגייה במלעיל.
  • שמות תואר אחדים בסיומת ־ִי: כידוע, סיומת ־ִי מוטעמת, אבל רבים הוגים (מידע) מודיע֫יני, (בניין) טר֫ומי, (רשימה) ש֫מית.[10] ההגייה התקנית: מודיעינ֫י, טרומ֫י, שמ֫י(ת).
  • מילים ארמיות – ובהן אבא, אימא, סבא, סבתא, דווקא, בעלמא – נוהגת בהן הגיית מלעיל בהשפעת ההגייה האשכנזית והיידיש.
  • מיליות אחדות (מילות קישור, מילות שאלה ועוד): אלא, שמא, אילו (וגם כאילו), אפילו, איפה, איזה, איזו, כמה, אנא, הינה – כל אלו הגייתן התקנית מלרע.
  • המספר שְׁמוֹנֶ֫ה. הגייתו הרווחת: "שְׁמוֹ֫נֶה".
  • בשל תפיסה שגויה של תבנית המילה רווחת ההגייה "ע֫ורק" (במשקל הסגוליים); ההגייה התקנית: עוֹרֵ֫ק.
  • מילה בסיומת הרבים: רבים הוגים "ת֫ותים" במקום תות֫ים.
  • בהקשרים מסוימים בהטעמה מובלטת אפשר לשמוע: "ת֫מיד", "כ֫ולם".
לעיתים רחוקות מטעימים מילים מלעיליות במלרע, כך היא מילת היחס אצל, ובמיוחד ידועים השמות בֹּעַז, אֹהַד וגם דֹּלֶב. בהגיית שמות אלו נראה שמדובר בתיקון יתר ('היפר־קורקצייה') כי הגיית מלרע נתפסת "תקנית" יותר. לכל אלה אפשר להוסיף צירופים כבולים ושגורים שנוהגים להגות אותם כמילה אחת מלעילית (ואף מלעיל דמלעיל): לפנ֫י כן (במקום לפני כ֫ן), אח֫ר כך (במקום אחר כ֫ך), אח֫ת־עשרה (במקום אח֫ת עשר֫ה), שת֫ים־עשרה (במקום שת֫ים עשר֫ה), חמ֫ש־מאות (במקום חמ֫ש מא֫ות), ש֫ש־מאות (במקום ש֫ש מא֫ות). --------------------------------------------------------------

[1] ברבות מן הפניות אנו נשאלים "איפה ההדגשה במילה x?". יש בניסוח הזה מידה של צדק (אף המונח הלועזי הוא stress), ואולם כידוע 'הדגשה' ו'דגשים' שייכים בדקדוק העברי לעניין אחר.

[2] מן מִלַּאֲרַע בארמית, מילולית: 'מן הארץ'.

[3] אין מדובר בסימן מוסכם. בספרי דקדוק ובמילונים מהלכים סימנים שונים דוגמת 'מֽתג', קו אנכי קצר מתחת לאות (כך במילון אבן שושן) או קו אלכסוני עולה מעל התנועה בתעתיק פונטי (yéled).

[4] כך לפי שיטת ההטעמה הטברנית (בדרך כלל). במסורת הבבלית והארץ־ישראלית אין הטעם בא דווקא בהברה המוטעמת, ואולם בשלבי התפתחותן המאוחרים הן הושפעו בעניין זה מן המסורת הטברנית.

[5] תופעה זו אינה ייחודית כמובן לעברית המקראית. בעברית בת ימינו: בּ֫ירה (המשקה) לעומת בּיר֫ה (העיר הראשית), וכן בלשונות אחרות: השם subject ('נושא') לעומת הפועל to subject ('לחשוף', 'להכניע', 'להגיש').

[6] לפי הבלשנים כושר ההגייה של הדוברים אינו מאפשר להם להגות שתי הברות מוטעמות רצופות. בלשון הדיבור קל להבחין בכך בשתי מילים "מחוברות" (מבחינה פרוזודית): במשפט "כואב לי" – המילים אינן נקראות בהטעמת מלרע בכל אחת מהן ("כוא֫ב ל֫י") אלא כמילה אחת שהטעמתה מלעיל: כוא֫ב־לי. כך גם בצמדי מילים בנות הברה אחת: "ק֫ר־לי", "י֫ש־להּ". אפשר להיווכח בתופעה הזו גם בחריזה של השירה העברית: "[...] הוא קורא: לבי הומ֫ה־לך / [...] מר לי שם בים המ֫לח!" ('עמק הירדן', נתן אלתרמן). ובעברית המדוברת: "כ֫יתה־א֫לף", "כ֫יתה־ב֫ית" וכדומה אבל "כית֫ה־יוד־א֫לף", "כית֫ה־יוד־ב֫ית".

[7] השינוי נובע מפתיחת ההברה על ידי תנועת עזר: *נֶ֫עְ-רְמוּ > נֶ֫-עֶרְ-מוּ.

[8] זו הייתה דרכם של משוררי העברית החדשה עד ראשית המאה העשרים, וכך למשל בשיר 'אל הציפור' מאת ח"נ ביאליק: שָׁ֫לוֹם רָב־שׁ֫וּבֵךְ, צִפֹּ֫רָה נֶחְמֶ֫דֶת / מֵאַ֫רְצוֹת הַחֹם אֶל־חַ֫לּוֹנִי.

[9] היה מי שהציע שמדובר כאן במעין כלל בעברית המדוברת, אבל יש מילים המסתיימות ב־ַע שנהגות מלרע, כגון קַעֲקַע, והמילה מִלְּרַע עצמה, וכמובן מילים רבות בסיומת ־ָע הנהגות מלרע (מסע, מבצע). יצוין שבמקרא 'כובע' ו'קובע' בנסמך הם מלעיליים.

[10] חוקרת הלשון אורה (רודריג) שורצולד הראתה כי ההגייה המלעילית של שמות התואר האלה בעלי הסיומת ־י מושפעים מהטעמת שמות התואר הלועזיים בסיומת ־ִי במלעיל (גנ֫טי, רלו֫ונטי, קונק֫רטית).

[post_title] => מלעיל ומלרע – על ההטעמה בעברית [post_excerpt] => אחד ההיבטים החשובים של השפה הוא ההטעמה. הבעיה – ברוב המקרים אין לו ביטוי בכתב. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a8%d7%a2-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%98%d7%a2%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-07-10 07:27:04 [post_modified_gmt] => 2022-07-10 04:27:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=61866 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אחד ההיבטים החשובים של השפה הוא ההטעמה. הבעיה – ברוב המקרים אין לו ביטוי בכתב.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במחשבה שנייה

WP_Post Object
(
    [ID] => 7550
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-11-10 09:31:31
    [post_date_gmt] => 2014-11-10 07:31:31
    [post_content] => 

ניחם, התעשת, שינה טעמו, נמלך בדעתו

נִחַם

ניחַם פירושו התחרט, חזר בו. בסיפור המבול נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ו–ז). ובסיפור יציאת מצרים נאמר: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). הפועל נִחַם הוא משורש נח"ם בבניין נפעל (כמו נִבַּט, נִכַּר). שורש זה מוכר לנו בייחוד במילים נֶחָמָה, נִחֵם, נִחוּמִים ודומותיהן המציינות השתתפות בצער האחר, ומכאן חיזוקו ועידודו בשעת אבלו. לעומתן הפועל ניחַם מציין את צערו של אדם על מה שהוא עצמו עשה (בדומה לפועל 'הצטער' שבהקשרים מסוימים מקביל ל'התחרט'). בכמה מקומות בתנ"ך נִחַם פירושו 'ריחם', כלומר הצטער על סבל האחר: "כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם [=בגלל נאקתם]" (שופטים ב, יח), "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ" (תהלים צ, ג).

הִתְעַשֵּׁת

כשניסה יונה הנביא לברוח תרשישה, הטיל ה' סערה גדולה בים והאנייה חישבה להישבר. המלחים התפללו לאלוהיהם, ואילו יונה נמצא ישן בירכתי הספינה וננזף: "מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א, ו). השורש הארמי עש"ת מציין מחשבה, ועל פיו הוצעו כמה פירושים לפועל הִתְעַשֵּׁת: 'התחשב', 'חשב לטובה', 'שינה מחשבתו'. הפירוש האחרון הוא שהתקבע לדורות. בעברית בת ימינו חלה תזוזה במשמעות הפועל הִתְעַשֵּׁת, למשל: "במחצית השנייה התעשתו השחקנים והשיבו מלחמה שערה". כאן משמעות הפועל היא 'נחלץ מן הבלבול', 'חזר לפעול בהיגיון', "לקח את עצמו בידיים". הפועל קיבל משמעות זו כנראה כניגוד לביטוי "איבד את העשתונות" (על פי תהלים קמו, ד), המציין בלבול וחוסר יכולת לפעול בתבונה. המילה עֶשְׁתּוֹנוֹת עצמה שייכת גם היא לשורש עש"ת, וככל הנראה משמעה 'מחשבות'.

שִׁנָּה טַעֲמוֹ

המילה טַעַם מציינת בין השאר דעה ומחשבה, כגון בביטוי 'לטעמי' (=לדעתי). 'שינה טעמו' פירושו אפוא 'שינה את דעתו', 'שינה את עמדתו' – ואכן כך הביטוי משמש בלשון ימי הביניים ובלשוננו היום. ואולם במקור הייתה משמעות הביטוי שונה: כשברח דוד מפני שאול הוא קיווה למצוא מסתור אצל אכיש מלך גת. עבדי אכיש זיהו שהוא אשר הרג את גלית, ודוד – שחשש לחייו – התחזה למשוגע: "וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ" (שמואל א כא, יד). 'שינה טעמו בעיניהם' פירושו כנראה 'שינה שִׂכְלוֹ בעיניהם' – כלומר היה בעיניהם כמשוגע, ויש מפרשים 'התנהג התנהגות משונה', 'דיבר דיבור משונה'.

נִמְלַךְ בְּדַעֲתוֹ

'נמלך' או 'נמלך בדעתו' פירושו 'חשב שנית על הדבר' ובפרט 'שינה את דעתו לאחר מחשבה נוספת'. בספרות חז"ל משמש במשמעות זו הפועל נִמְלַךְ לבדו, כגון "הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר – לא יחזיר עד שיעַשֵּׂר" (משנה דמאי ג, ב). הצירוף 'נמלך בדעתו' מוכר למן ספרות ימי הביניים. משמעו היסודי של הפועל נִמְלַךְ הוא 'התייעץ', כפי שעולה מהשוואה ללשונות שמיות קרובות – ארמית ואכדית. גם בעברית אפשר למצוא משמעות זו, כגון "אין הקב"ה עושה בעולמו דבר עד שנמלך בבית דין שלמעלן [=של מעלה]" (ירושלמי סנהדרין א:א, יח ע"א). [post_title] => במחשבה שנייה [post_excerpt] => היכנסו לרשומה הזאת ולא תתחרטו: על המונחים ניחם, התעשת, שינה טעמו ונמלך בדעתו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-26 12:33:18 [post_modified_gmt] => 2021-07-26 09:33:18 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7550 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

היכנסו לרשומה הזאת ולא תתחרטו: על המונחים ניחם, התעשת, שינה טעמו ונמלך בדעתו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


טַעַם (איכות המאכל (גם בהשאלה))
לרשימה המלאה
טַעַם (נימוק, יכולת ההבחנה, סגנון)
לרשימה המלאה
פסיכולוגיה ( תש"ה, 1945)
נָתַן טַעַם* , נִמֵּק*
* במילון המקורי כתוב: נָתוֹן טַעַם
* במילון המקורי כתוב: נַמֵּק

טַעַם
לרשימה המלאה

במבט היסטורי

שכיחות הערך טַעַם 1 (איכות המאכל (גם בהשאלה), "טעם לפגם/לשבח") ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים: ,
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך טַעַם 2 (פקודה ("מטעם"), סיבה, תכלית, עצה, היגיון, יכולת ההבחנה, סגנון, "שינה טעמו", "(ב)טוב טעם") ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך טַעַם 3 (מונח דקדוקי (נחץ, סימני הנגינה), מנגינה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>