הדף בטעינה

על הצירוף טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת

בתשובות באתר

מה אני חושב כשאומרים לי "פרה פרה" לא צריך פעמיים, שמעתי בפעם הראשונה.

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-07-02 10:58:06 [post_modified_gmt] => 2024-07-02 07:58:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של שני עורבים בבית קברות והכיתוב: אם קברים – למה בית קברות?

קברים וקברות

WP_Post Object
(
    [ID] => 198
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:58:50
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:58:50
    [post_content] => למילה קֶבֶר שתי צורות רבים בלשון המקרא – קְבָרִים וקְבָרוֹת (הצורה השנייה בעיקר בלשון המקרא המאוחרת). לעומת זאת בלשון חז"ל צורת הרבים הרגילה היא קְבָרוֹת. הבדלים בצורת הרבים בין לשון המקרא ללשון חז"ל ידועים גם במילים אחרות. לדוגמה: צורת הריבוי של מוֹעֵד במקרא היא מוֹעֲדִים, ואילו בלשון חז"ל משמשת גם הצורה מוֹעֲדוֹת.

פעמים רבות צורת ריבוי אחת היא הצורה השגורה, והצורה האחרת מופיעה רק בביטוי מסוים. כך קרה במקרה שלנו: בצירוף 'בית קברות' נתקבעה צורת הריבוי קְבָרוֹת, ואילו בשאר השימושים משמשת בדרך כלל צורת הרבים קְבָרִים (אך בנסמך נוהגות לפעמים שתי הצורות, כגון 'קברי צדיקים' לצד 'קברות צדיקים'). דוגמאות נוספות: 'לאלוהים פתרונים' (צירוף מקראי), לעומת צורת הרבים השגורה פתרונות; 'טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת' לעומת מַעֲנִים בשאר ההקשרים.

הצירוף 'בית קברות' נזכר פעם אחת במקרא, בנסמך, בספר מתקופת בית שני: "בֵּית קִבְרוֹת אֲבוֹתַי" (נחמיה ב, ג). בספרות חז"ל הצירוף הזה נזכר בתלמוד הבבלי, ואילו בחיבורים הארץ־־ישראליים (משנה, תוספתא, ירושלמי) מוצאים בעדי הנוסח הטובים 'בין הקברות'.
    [post_title] => קברים וקברות
    [post_excerpt] => למילה קֶבֶר שתי צורות רבים – קְבָרִים וקְבָרוֹת. בצירוף 'בית קברות' נתקבעה צורת הריבוי בסיומת ־וֹת ואילו בשאר השימושים משמשת בדרך כלל צורת הרבים בסיומת ־ִים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a7%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-25 12:40:50
    [post_modified_gmt] => 2020-03-25 10:40:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=198
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

למילה קֶבֶר שתי צורות רבים – קְבָרִים וקְבָרוֹת. בצירוף 'בית קברות' נתקבעה צורת הריבוי בסיומת ־וֹת ואילו בשאר השימושים משמשת בדרך כלל צורת הרבים בסיומת ־ִים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>