הדף בטעינה

על המילה חֹד

במילון

 (ללא ניקוד: חוד)
מיןזכר
שורשחדד
נטייהחוּדּים

הגדרה

  • קצה דק כנקודה
  • משל לדבר קטן או מועט, כגון בביטוי כחוּדהּ של מַחַט

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור אישה עם כלב ברכב וכיתוב "נהגת שוּדים"

שוד – שודים

WP_Post Object
(
    [ID] => 33134
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-01-17 17:08:18
    [post_date_gmt] => 2019-01-17 15:08:18
    [post_content] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁ֫ודים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּ֫ים בתנועת u ובמלרע – לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'.

מניין הקיבוץ והדגש בצורת הרבים של שוד?
אנחנו מבחינים בין שתי קבוצות של מילים בנות הברה אחת ותנועת o:
  • תֹּף, וברבים – תֻּפִּים
  • סוֹף וברבים – סוֹפִים‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ 
מילים דוגמת תוֹף וסוֹף נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל מילים אלו שייכות לגזרות שונות, ועל כן ניקודן שונה ונטייתן שונה. שורש המילה סוף הוא סו"ף, והוא שייך לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו). לכן ניקוד המילה הוא בחולם מלא סוֹף. ובנטייה החולם נשמר: סוֹפוֹ, סוֹפִים וכדומה. כך גם המילה חוֹף ובנטייה: חוֹפוֹ, חוֹפִים, חוֹפֵי־. לעומת זאת שורש המילה תוף הוא תפ"ף, והוא שייך לגזרת הכפולים או בשמה האחר גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות). לכן ניקוד המילה הוא בחולם חסר תֹּף. בנטייה החולם הופך לקיבוץ ובה דגש חזק המרמז על כפל האות פ"א: תֻּפּוֹ, תֻּפִּים. כמו המילה תֹּף כך גם המילה שֹׁד מן השורש שד"ד. ומכאן צורת הרבים התקנית שֻׁדִּים. הינה עוד כמה מילים דוגמת תוף ושוד:
  • דֹּב – דֻּבִּים, דֻּבָּה (נקבת הדוב), וגם המילים הנגזרות דֻּבִּי, דֻּבּוֹן
  • חֹק (מן השורש חק"ק) – חֻקִּים, (לחם) חֻקּוֹ, וגם המילה הנגזרת חֻקָּה
  • עֹז (מן השורש עז"ז) – ובנטייה עֻזִּי (ובמקרא גם בקמץ קטן עָזִּי).
  • עֹל (מן השורש על"ל) ובנטייה (הכביד את) עֻלּוֹ.
  • בֹּץ (מן השורש בצ"ץ), ומכאן בֻּצָּה.
  • חֹם – חֻמּוֹ, וכן מַדְחֹם וברבים מַדְחֻמִּים.
  • חֹד – חֻדִּים (למשל: עֶפְרוֹן חֻדִּים).
  • חֹל (ההפך מקודש, מן השורש חל"ל, כגון בצירוף יוֹם חֹל), ומכאן דִּבְרֵי חֻלִּין, חֻלּוֹ של מועד.
בכתיב בלי ניקוד ייכתבו כל המילים האלה בווי"ו הן בצורת היסוד הן בנטיות. [post_title] => שוד – שודים [post_excerpt] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%95%d7%93-%d7%a9%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-01-29 14:36:33 [post_modified_gmt] => 2019-01-29 12:36:33 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33134 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'. המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חֹד ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>