הדף בטעינה

על המילה חָרַשׁ

במילון

 (ללא ניקוד: חורש)
*צורות ההווה כמעט אינן משמשות
בנייןקל
שורשחרשׁ (חֶרש)
נטייהחָרַשׁ, יֶחֱרַשׁ, לַחרוֹש לכל הנטיות

הגדרה

  • מַחריש, שותֵק (ספרותי)


 (ללא ניקוד: חורש)
בנייןקל
שורשחרשׁ (חריש)
נטייהחוֹרֶשֶׁת; חָרַשׁ, יַחרוֹש, לַחרוֹש לכל הנטיות

הגדרה

  • עושה תלמים במחרֵשה, הופך את האדמה ומפורר אותה כדי להכשיר אותה לזריעה
  • קורא או משנן ביסודיות (עגה של תלמידים)
  • חוֹרֵת (ספרותי)
  • זומֵם (רעה, מזימה) (ספרותי)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור שדה שיבולים והכיתוב: ניבים מתנובת השדה

ניבים מתנובת השדה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1044
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-05-12 11:16:00
    [post_date_gmt] => 2013-05-12 08:16:00
    [post_content] => 

ניבים מתנובת השדהעל פי המסופר בספר בראשית החל האדם את דרכו בגן עדן אשר סיפק לו את כל צרכיו. אך לאחר שאכל מפרי עץ הדעת הוא גורש משם, ונגזר עליו לפעול בעצמו להשגת מחייתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ..." (בראשית ג, יט). מאז היה הלחם למזונו המרכזי של האדם, והשגתו – לעיקר עמלו עלי אדמות.

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים הלקוחים מתחום גידול הדגן ועיבודו. כך למשל המילים יְבוּל ושָׂדֶה רגילות בעברית ובלשונות אחרות בשימושים מושאלים כגון 'שדה ראייה', 'שדה פעולה', 'יבול שיריו'. שם התואר בּוּר משמש בלשוננו למן ספרות חז"ל לציון שדה שלא נחרש, ובהשאלה גם לציון אדם חסר השכלה כגון בצירוף 'בּוּר ועם הארץ' או בשם המופשט בּוּרוּת.ניבים מתנובת השדה

הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם...". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. משמעויות נוספות של הפועל חָרַשׁ נוצרו בלשון הדיבור: הָלַךְ או נָסַע הרבה ('לחרוש את הארץ') וגם לָמַד הרבה ('לחרוש למבחן', 'חרשן'). בשימושים אלו החרישה מייצגת עבודה יסודית ומאומצת, ומכאן גם הביטוי 'חריש עמוק' לציון פעולה יסודית ושיטתית.

עבודת האדמה הניבה בלשוננו כמה ניבים וביטויים:

קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת, כגון "משחק משותף הוא קרקע פורייה ללמידה". יש גם ביטוי רחב יותר: 'נפל (כזרע) על קרקע פורייה', כגון "סיסמאות של צדק ושוויון נפלו על קרקע פורייה בליבם של צעירים שהתמרדו במציאות".

קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם. בהשאלה: נושא או תחום שטרם עסקו בו ושטרם נחקר. לדוגמה: "בתחום המינוח הרפואי מצא ד"ר מזי"א קרקע בתולה וכר נרחב לעבודת התרגום שלו".

הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין. לדוגמה: "נציגי החברות נפגשו ביניהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת מיזמים משותפים". הצירוף משמש גם במשמעות 'יצר בסיס נוח לדבר'. לדוגמה: "רצף האירועים והשפל הכלכלי הכשירו את הקרקע למהפכה".

נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).

הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. את דימוי ההליכה בתלם אפשר למצוא במשמעויות שונות בעיתונות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים – על רקע העבודה החקלאית שעסקו בה החלוצים: הליכה בדרכו של מישהו אחר, עשייה שגרתית וחסרת מעוף, עבודה מסורה, צייתנות ומשמעת ועוד. בהמשך התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.

נשא בעול  עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. במגילת איכה נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (ג, כו) ובמסכת אבות נזכר "נושא בעול עם חברו" (ו, ו) –כנראה מי שמשתתף בצערו של חברו ומסייע לו. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'. המילה עול משמשת במשמעות מושאלת בניבים נוספים ובהם: 'עול מצוות', 'הכביד את עוּלו' (=לָחַץ, הִקשה, הגביר את דרישותיו), 'פרק עול' או 'פרק כל עול' (=מרד, התפקר).

זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. ככל הנראה הנמשל הוא שלשם חזרה אמיתית בתשובה יש לסור לגמרי מן המעשים הרעים. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.

שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.

בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים. משחק מילים שנוצר בספרות העברית החדשה על פי 'קצירת העומר' – קציר שיבולי השעורים הראשונות שנעשה בחג הפסח.

לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגרי התבואה מן השיבולים. בעת העתיקה נעשתה מלאכת הדיש באמצעות שור: השור היה הולך על השיבולים ורומס אותן ברגליו או במוֹרַג – לוח רחב וכבד שבתחתיתו נעוצות אבנים – שחובר אליו. בשעת הדיש היה השור אוכל לעיתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעיתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.

כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגרים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.

מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגרי הדגן. מקור הביטוי בירמיהו כג, כח, אך מדברי התלמוד על פסוק זה ירשנו ביטוי בעל משמעות הפוכה: "אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א) – אין עיקר בלא טפל, אין טוב בלא שום רע. בעברית החדשה נוצרו ביטויים נוספים הקשורים לבר ולתבן: 'לבור את הבר מן התבן' – לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר, וכן 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת של הביטוי היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – שכן גם את המוץ מפרידים מגרגרי התבואה. ריבוי הגרסאות ואי־הכרת הריאליה החקלאית אף הולידו ביטויים חסרי היגיון כגון 'לבור את המוץ מן התבן'.

רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה. כדי לטחון קמח היו מחברים את אבן הרחיים העליונה אל צוואר הבהמה במוט עץ. הבהמה הייתה הולכת סביב הרחיים, והאבן העליונה (רֶכֶב) הייתה מסתובבת וטוחנת את הגרגרים שעל האבן התחתונה (שֶׁכֶב). מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין כט ע"ב).ניבים מתנובת השדה

טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ע"ב) מסופר כי לאחר שהתגאה נבוזראדן הבבלי על שהחריב את המקדש יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" – עַם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. כלומר: לא אתה עשית כל זאת, כי הדבר כבר נעשה בידי שמיים. את טחינת הקמח הטחון הגמרא מדייקת מלשון הכתוב באחת הנבואות על בבל: "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב) – טחני את מה שהוא כבר קמח.

עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט). פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה – מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => ניבים מתנובת השדה [post_excerpt] => חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-05-27 23:49:28 [post_modified_gmt] => 2020-05-27 20:49:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1044 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

חרט וחרת

WP_Post Object
(
    [ID] => 45
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-01 12:31:29
    [post_date_gmt] => 2011-05-01 09:31:29
    [post_content] => בעברית בת ימינו משמשים בערבוביה שני הפעלים חָרַת וחָרַט בכמה ביטויים – בהקשר של כתיבה, כגון 'חרת/חרט על דגלו', ובהקשר של הטבעה, כגון 'חרת/חרט בזיכרונו' או 'חרת/חרט על לוח ליבו'. רבים תוהים אם שני הכתיבים הללו תקניים.

מילים משני השורשים חר"ת וחר"ט מזדמנות במקרא בהקשר של כתיבה: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז); "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" (ישעיהו ח, א). שורש קרוב נוסף המזדמן בהקשר של כתיבה הוא חר"ש: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם" (ירמיהו יז, א). נראה שלשורשים אלו משמעות יסודית משותפת – יצירת חריצים בדבר קשה, ומכאן בהקשר של כתיבה – חקיקת אותיות בחומר קשה. המשמעות היסודית משותפת גם לשורשים הקרובים חר"ץ וחר"ק ואולם אלה אינם משמשים בהקשר של כתיבה.

חֶרֶט שבמקרא לא נועד רק לכתיבה אלא גם לפיסול: "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). מן השורש הזה במשמעות הזאת נגזרו בעברית החדשה חֲרִיטָה, מַחְרֵטָה, תַּחְרִיט וחָרָט (בעל המקצוע) – שעניינם גילוף, חריצה והקצעה בחומר קשה בתהליך של ייצור כלים או לשם יצירת אמנות.

בשל הקרבה במשמעות ובצליל בין השורשים חר"ת וחר"ט הם משמשים זה לצד זה באותה משמעות בעברית שלאחר המקרא. במגילות ים המלח נאמר: "וברית שלומכה חָרַתָּה למו בְּחֶרֶט חיים" (מלחמת בני אור בבני חושך). הפייטן ר' אלעזר הקליר, בן המאה השביעית, מתאר כיצד באחרית הימים ישראל לא ייספרו מרוב: "בְּעֵט בַּרְזֶל בַּל יְהוּ נֶחְרָטִים, בְּקָנֶה בִּכְתָב בַּל יְהוּ נֶחְרָתִים, בְּסֵפֶר בִּדְיוֹ בַּל יְהוּ נִרְשָׁמִים". גם רש"י, בפירושו למילה "חרות" בשמות לב, טז, רואה בשורשים אלו עניין אחד: "לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק".

סופרי המופת מסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים נקטו את השורש חר"ת בביטויים ובהקשרים שהובאו בראש דברינו. למשל: "המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה" (מנדלי, בימים ההם); "כי היו המכות חזקות ונאמנות, ולעולם תהיינה חרותות בזכרוני, כאשר הן חרותות גם בבשרי..." (ח"נ ביאליק, דון קישוט).

בפעולת המינוח של ועד הלשון והאקדמיה נראה שבעבר היה שימוש רב יותר בשורש חר"ת (כגון כְּלֵי חֶרֶס מְחֹרָתִים במונחי קדרות משנת תש"י), ואילו במונחים במילונים מן העשורים האחרונים ההעדפה היא לשורש חר"ט (כגון סִרְטוּט חֲרִיטָה, בקודיקולוגיה במונחי ספרנות משנת תשס"ד).

סיכומו של דבר: שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.
    [post_title] => חרט וחרת
    [post_excerpt] => שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a8%d7%98-%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 22:12:06
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:12:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=45
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חָרַשׁ 1 (חריש אדמה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים: , ,
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חָרַשׁ 3 (שתיקה, לחישה, חירשות) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חָרַשׁ 4 (אומנות (חורש נחושת וברזל, חורש עץ)) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חָרַשׁ 2 (מזימה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>