הדף בטעינה

על המילה חֶדְוָה

במילון

 (ללא ניקוד: חדווה)
מיןנקבה
שורשחדי

הגדרה

  • שמחה
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

ציור של עין ודמעה - "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה" (איכה את ב)

מילות נחמה

WP_Post Object
(
    [ID] => 5334
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-07-28 13:19:35
    [post_date_gmt] => 2013-07-28 10:19:35
    [post_content] => 

מָשׂוֹשׂ

המילה משוש פירושה שמחה, והיא נפוצה למדי בתנ"ך. למשל: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה); "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו, י). לצד משוש יש במקרא גם שָׂשׂוֹן – ומילה זו היא המוכרת יותר בעברית החדשה. מילת שמחה נוספת מאותו השורש מצויה במדרש: "בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל: גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פְּצָחָה, צָהֳלָה, עֶלְצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה... שׂישׂה – 'שוש אשיש בה''." הפועל הוא בבניין קל: שָׂש, יָשִׂישׂ (בימינו גם יָשׂוּשׂ), שִׂישׂוּ.

פְּדוּת

המילה פדות מוכרת לנו מן המקרא, ופירושה הצלה, גאולה. למשל: "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל" (ישעיהו נ, ב). הפועל פָּדָה פירושו הציל, גאל: "כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (ירמיהו לא, י). פָּדָה פירושו גם 'נתן כופר תמורת מישהו או משהו', ויש הסוברים כי זו משמעותו היסודית. למשל: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג) – מצווה המכונה למן ימי הביניים 'פדיון הבן'. בתנ"ך פִּדְיוֹן הוא מתן כופר נפש: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" (שמות כא, ל). מכאן גם 'פדיון שבויים' – שחרור שבויים באמצעות כופר או מילוי דרישות השובים. כיום פדיון רוֹוח בהקשר כספי, כגון פדיון יומי (כסף שנכנס תמורת סחורות), פדיון ימי מחלה (כסף תמורת ימי מחלה שלא נוצלו). מילים מן השורש פד"י מציינות אפוא גאולה או כופר, ויש שהשניים כרוכים זה בזה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז).

אֲרוּכָה

ארוכה היא רפואה, וליתר דיוק העור המגליד על הפצע. במקרא המילה משמשת בהקשרים מושאלים. כך למשל ירמיהו מנבא על ציון: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ" (ל, יז), וישעיהו מבטיח: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח" (נח, ח). דווקא בספרות חז"ל המילה משמשת במשמעות המוחשית: "שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה" (משנה כלים א, ה). בימינו משמשים בלשון הספרותית הביטויים המקראיים 'עלתה ארוכה', 'העלה ארוכה' או 'צמחה ארוכה' הן במשמעות מרפא למחלה ממש הן בהקשרים מושאלים.

קִמְעָה

המילה קמעה פירושה מעט, קצת. מקור המילה בארמית והיא אחות למילה קֹמֶץ. החילוף בין ע ארמית ל־צ עברית מוכר למשל במילים ארעא וארץ. המילה קמעה רגילה בספרות חז"ל, בכתיבים שונים (ובהם גם קימאה באל"ף). לעיתים היא באה בהכפלה – 'קמעה קמעה' – במשמעות 'לאט לאט'. מסופר על ר' חייא ועל ר' שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל. "ראו אילת השחר שבקע אורה" – אמר ר' חייא לר' שמעון בן חלפתא: "כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעה קמעה. כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר [=מאירה]".

[post_title] => מילות נחמה [post_excerpt] => על המילים: מְשׂוֹשׂ, פְּדוּת, אֲרוּכָה וקִמְעָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 23:49:14 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 20:49:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5334 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על המילים: מְשׂוֹשׂ, פְּדוּת, אֲרוּכָה וקִמְעָה. המשך קריאה >>
שלושה אנשים חוגגים ועל החולצות כתוב: ששון, גילה, רינה

מרבים בשמחה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1000
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-06 14:21:00
    [post_date_gmt] => 2011-03-06 12:21:00
    [post_content] => 

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששוןשמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). שש מן המילים האלה באות גם בברכה השביעית בשבע ברכות הנישואין: "...אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוָה, אהבה ואחוָה ושלום ורעות".

נפתח כמובן בשִׂמְחָה. מילים מן השורש שמ"ח רווחות מאוד כבר בתנ"ך – כמאתיים ושבעים מופעים. בפורים השמחה קשורה קשר הדוק ליין, קשר המודגש במגילת אסתר: "וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, יז), שהרי כידוע "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹש" (תהלים קד, טו). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי שָׂמַח מציין ביסודו עלייה ושגשוג, בדומה לצָמַח.[1] גם בספר משלי יש עדות למשמעות זו: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (יג, ט).

מקצת מילות השמחה קשורות להשמעת קול. כך הוא הפועל צָהַל, המציין בין השאר את קולו של הסוס. גם השורש רנ"ן מציין השמעת קולות מסוגים שונים: אדם שהבריות מְרַנְּנוֹת אחריו הוא אדם שמפיצים שמועות נגדו, והמילה רִנָּה יכולה לציין גם תפילה וצעקה: "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (תהלים סא, ב). אך שימושם העיקרי של צהל ורנן היה לציון קולות של שמחה, ומכאן הם קיבלו משמעות של שמחה גם בלי קשר להשמעת קול. במגילת אסתר נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (ח, טו), ובישעיהו: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (יב, ו).

מילות שמחה אחרות קשורות לתנועה. את גִּיל מקובל לקשור לפועל בערבית המציין סיבוב ולפועל באחת מלשונות אתיופיה המציין ריקודים ושירה. שורשה של המילה דִּיצָה מציין בעברית ובלשונות שמיות נוספות גם קפיצה וניתור, ויש הסוברים שהפועל שָׂשׂ – אביהם של המָשׂוֹשׂ והשָׂשׂוֹן – מציין ביסודו ריצה ותנועה של הגוף.

עוד מילה שמֵחה היא המילה חֶדְוָה, אשר חדרה ללשוננו מן הארמית. העליזוּת והעליצוּת שייכות גם הן לתחום השִמחה, ולדעת רבים מקורן בשורש יסודי אחד, שכן העיצורים ז ו־צ קרובים בהגייתם ונוטים להתחלף ביניהם, כגון בצמד זָעַק–צָעַק.

שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. כאלו הם השמות ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרו השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה ועוד.

יש שהשמחה מובעת על ידי דימויים ומטפורות מתחומים אחרים. אחד מהם הוא תחום האור, כפי שאפשר ללמוד מן התקבולות בספר תהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא), "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" (יט, ט). כך כמובן גם בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (ח, טז). כן תהיה לנו.

כתבה: תמר קציר (כץ)

_______________________________

[1] כך הוא למשל השורש شمخ בערבית.

קובץ להדפסה [post_title] => מרבים בשמחה [post_excerpt] => העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 22:59:42 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 19:59:42 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1000 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). המשך קריאה >>

פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא

WP_Post Object
(
    [ID] => 13833
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-26 09:00:14
    [post_date_gmt] => 2016-01-26 07:00:14
    [post_content] => בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של יתרו במחנה בני ישראל ועל העצה שהשׂיא למשה.

חוקר הלשון וחבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר מרדכי מישור שם לב לעובדה שהסיפור הזה, ובעיקר דיבורו של יתרו, מאופיין בריכוז של מילים וצורות לשון חריגות. הנה כמה דוגמאות:
  1. בפסוק ט נאמר כך: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". הפועל וַיִּחַדְּ (במלעיל, מן השורש חד"י, על דרך וַיִּחַן מן השורש חנ"י) בא כאן במקום הפועל העברי המצופה וַיִּשְׂמַח ובולט בזרותו. פועל זה נדיר מאוד במקרא אך רגיל לפחות בשפה שמית אחת – ארמית. מארמית ומאותו השורש גם שאלה עברית המקרא את המילה חֶדְוָה (שִׂמְחָה).
  2. בפסוק יד נאמר: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב". השתמרות הנו"ן של מילת היחס מִן בצירוף מִן בֹּקֶר חריגה. בעברית היינו מצפים לאחת משתי אפשרויות: או מִבֹּקֶר (הנו"ן מידמה כשאין לפני שם העצם ה"א הידיעה) או מִן הַבֹּקֶר (הנו"ן נשמרת לפני ה"א הידיעה, כבפסוק הקודם, פסוק יג: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב"). לעומת זאת הנו"ן של מילת היחס מן משתמרת בשפות שמיות אחרות, כמו ארמית, הרבה יותר מבעברית.
  3. בפסוק יח נאמר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". הצורה עֲשֹׂהוּ חריגה מאוד. בעברית הצורה המצופה היא עֲשׂוֹתוֹ (עֲשׂוֹת ולא עֲשֹׂה היא צורת המקור הנטוי).
  4. בפסוק כא נאמר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". השימוש בפועל תחזה מפתיע. חזה הוא מקבילו הארמי של הפועל העברי ראה, והוא נדיר מאוד בפרוזה המקראית. בעברית המקרא הוא משמש כמעט אך ורק בלשון השירה והנבואה. גם משמעות הפועל מעניינת: תחזה בהקשר הזה מובנו 'תבחר', והקורא העברי מצפה כאן או לפועל תבחר – כפי שנאמר בהמשך כאשר משה שומע לעצת חותנו: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל" (פסוק כה) – או לפועל תִראה כמצוי בתשובת אברהם ליצחק: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ט; משמעות יִרְאֶה כאן היא 'יבחר').
דוגמאות אלו ואחרות, שבהן ניכר דיבורו המוזר של יתרו, אינן פרי המקרה. לדברי ד"ר מישור, נשזרו בסיפור הזה מילים וצורות לשון לא אופייניות לעברית המקרא המְּשַׁוות לדיבורו של יתרו נופך זר ולסיפור כולו יֶתֶר אותנטיות. כך נעשה גם כאן וגם במקרים אחרים בתנ"ך שבהם אחת הדמויות הראשיות איננה מבני ישראל. כידוע יתרו כוהן מדיין היה, ומכאן שמדיינית הייתה שפתו. סביר שבשפה זו דיבר עם משה, שחי במדיין שנים רבות. האם ידועים לנו שפתו של יתרו או מאפייניה? לצערנו לא. אבל ידועות לנו שפות שמיות אחרות, כמו ארמית, וחלק גדול מדיבורו המיוחד של יתרו נראה לנו ארמי יותר מעברי. בין שחריגות אלו משקפות ארמית ובין שהן משקפות מדיינית או שפה שמית אחרת, שונות הן מעברית המקרא הרגילה ומקנות לדיבורו של יתרו ניחוח זר התורם לאמינות הסיפור. [post_title] => פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8%d7%95-%d7%93%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%96%d7%a8-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-11-20 08:31:31 [post_modified_gmt] => 2018-11-20 06:31:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13833 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חֶדְוָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>