WP_Post Object
(
    [ID] => 906
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-10-07 12:25:25
    [post_date_gmt] => 2010-10-07 10:25:25
    [post_content] => 
בעברית החדשה נוהגים שני כתיבים: הכתיב המנוקד והכתיב המלא (או חסר הניקוד), ולכל אחד מהם כללים משלו. בכתיב המלא מוסיפים במקרים מסוימים וי"וים ויו"דים כדי לציין תנועה או כדי להבחין בין עיצור לאם קריאה. לפיכך כתיבן של מילים רבות אינו זהה בניקוד ובלעדיו.
כללי הכתיב המלא אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, ובעיקר לא על שמות שיש להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, כגון משה, יעקב, יהושע, מרים, כהן. שמות שאין להם מסורת כזו, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב חסר הניקוד: זוהר, עוז, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה. מדובר בהמלצה ולא בכלל מחייב, שהרי שמות פרטיים אינם נחלת הכלל, וזכותו של כל אדם להחליט כיצד לכתוב את שמו. אפשר להבין את רצונם של אנשים לשמור על כתיב אחיד וקבוע של שמם בניקוד ושלא בניקוד, אם כי כאשר מדובר בשם פרטי הזהה למילה כללית – דוגמת נועם – אין סיבה שיהיה הבדל בינו ובין המילה העומדת ביסודו.
אם יתקבל בציבור הנוהַג לכתוב את רוב השמות הפרטיים על פי כללי הכתיב המלא, ייתכן שיפחת הבלבול שיש לעיתים בין שמות דומים: אֵילַת תהיה אילת ואַיֶּלֶת – איילת, עֵדֶן יהיה עדן ועִדָּן – עידן, שם המשפחה רָמוֹן ייכתב רמון ושם המשפחה רִמּוֹן – רימון.
ומה בנוגע לשמות מקומות? אלו שונים משמות אנשים, שהרי אין אדם מסוים שהם שייכים לו אשר רשאי להחליט על דעת עצמו כיצד לכותבם (כמובן לא יעלה על הדעת שכתיב שמה של עיר ישתנה לפי העדפותיו של ראש העירייה המכהן, וישתנה שוב כשייבחר ראש עירייה חדש). שמות המקומות נכתבים אפוא על פי כללי הכתיב חסר הניקוד: ראש פינה ומגידו ביו"ד, פתח תקווה בשתי וי"וים, נהרייה וקריית גת בשתי יו"דים וכדומה. עם זאת בדומה לשמות פרטיים גם שמות מקומות שיש להם מסורת עתיקה מושרשת של כתיב חסר נכתבים שלא על פי הכללים. לפיכך השמות ירושלים ומצרים נכתבים ביו"ד אחת, ולעומתם השמות גבעתיים ומחניים – בשתי יו"דים.
    [post_title] => שמות פרטיים – כתיב מלא או חסר?
    [post_excerpt] => שמות שאין להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב המלא: זוהר, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%95-%d7%97%d7%a1%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 12:16:51
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 09:16:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=906
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 42540
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2020-07-16 13:42:44
    [post_date_gmt] => 2020-07-16 10:42:44
    [post_content] => זֹהַר הוא 'אור', 'נוגַה'. בדרך כלל משמש זוהר לציון מראה אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר הייחודי שהוא מופיע בו בתנ"ך – תואר הדמות הפלאית שראה הנביא יחזקאל בחזונו: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (יחזקאל ח, ב).

המילה זוהר גזורה מן השורש זה"ר. במובן 'אור' השורש זה"ר נדיר ונקרה בפסוק נוסף אחד בלבד: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), אך הוא רגיל למדי בערבית. לצד זה מופיע השורש זה"ר פעמים רבות במשמעות הנפוצה גם בימינו – בהקשר של 'התראה' ו'הדרכה' כגון "וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם" (יחזקאל לג, ג). בלשון חכמים נוצר מכאן גם שם התואר זָהִיר לציון 'מי שדרכו להישמר מסכנה או מטעות', למשל "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית" (ספרי במדבר קטו).

יש הסוברים שיש קשר בין שתי המשמעויות, שהרי אין הבדל של ממש בין 'הארת דרך' ל'הדרכה בדרך'. בפסוקים אחדים הקשר הזה בולט במיוחד: "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ); "לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ" (יחזקאל לג, ח). המצדדים בעמדה זו מצביעים על קשר דומה במילים מן השורש נג"הּ – הפועל הִגִּיה מציין ביסודו 'האיר' אבל בהשאלה גם 'בדק (טקסט) בדקדקנות ותיקן אותו'. כמו כן גם בארמית משמש השורש הזה בשתי המשמעויות.[1] לדעת אחרים אין ביניהם דבר – השורש זה"ר במשמעות 'אור' קרוב אל השורש צה"ר: "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָהֳרָיִם" (תהלים לז, ו), ואילו השורש זה"ר במשמעות 'התראה' קרוב אל השורש זו"ר שעניינו 'סר (מן הדרך)' כמו בפסוק "לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם" (תהלים עח, ל).

לטעמם של רבים המילה זוהר מעניקה תחושת שגב ורוממות, ואף שהיא נעדרת כמעט לחלוטין בספרות חז"ל, אין זה פלא שהיא באה הרבה בספרות הקבלה. אפשר לפגוש בה ב'ספרות ההיכלות' (מקבץ חיבורים קבליים שנכתבו ככל הנראה בסוף תקופת האמוראים בארץ ישראל), וכמובן בשמו של ספר הקבלה המפורסם – הלוא הוא ספר הזוהר. בין היתר ניתן לזוהר מקום של כבוד בלשון הפיוט ובלשון התפילה. בתפילת שחרית נוהגים לומר "אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זָהֳרֵי חמה", ובתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת על אדם שנפטר נזכרים "הקדושים והטהורים" ש"כזֹהר הרקיע מזהירים",[2] על פי הפסוק מספר דניאל.

מבחר המקורות הללו הביא ליצירת שפע מילים וביטויים בשורש זה"ר כבר בימי הביניים: הפועל זָהַר במובן 'התנוצץ וזרח', בעיקר במשמעות מושאלת כגון "למראה ברכת יום ההולדת זהרו פניו", וכן הפעלים זִהֵר והִזְהִיר במובן 'הפיץ אור'. בצורת הבינוני מוכר בימינו הביטוי 'עתיד מזהיר', היינו 'שצפוי עתידו להאיר לו'. משורש זה נגזרו גם המילים זַהֲרוּר וזַהֲרוּרִית במובן 'קו אור' או 'כתם אור', ובמשמע דומה משמשת בלשון הספרות המילה זְהוֹרִית (שבמקורה בלשון חז"ל מורה על משי בגוני אדום).[3] זוהר נבחר גם לשמה של תופעת הטבע הייחודית הידועה בשם Aurora – זֹהַר הַקֹּטֶב – הבזקי האור המרהיבים שנראים בשמיים בקרבת קוטבי כדור הארץ בחלק מהלילות. בפי רבים היא מכונה 'הזוהר הצפוני' על שום זוהר הקוטב שנראה בארצות הצפון. בלשון ימינו נוצרו הביטויים תקופת הזוהר לציון ימי השיא והפריחה ועולם הזוהר ככינוי לחייהם של ידוענים.

השם הפרטי זוהר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד. בשורש זה"ר ישנם גם השמות יִזְהָר לבנים וזֹהֲרָה לבנות.[4] זוהרה הוא גם שמן של נשים יהודיות יוצאות ארצות ערב במעין סיגול עברי לשם הערבי הנפוץ זַהְרָה או זִהְרָה (زهرة) שפירושו גם 'פרח' וגם 'זוהר, 'יופי'.

בהקשר זה ראוי לציון שיבוש שמו של אחד משערי העיר העתיקה בירושלים: 'שער הפרחים' הוא תרגום שגוי של השם הערבי בַּאבּ א־סַאהְרָה (باب الساهرة), 'שער הסהרורים' (כלומר 'הערים בלילה'), כאילו היה השם "בַּאבּ א־זַאהְרָה" (باب الزاهرة‎) – צורת רבים (שגויה) של 'פרחים'. נהוג לציין כי תרמו לכך תבליטי הפרחים המעטרים את חומת השער. בהקשר אחר נקרה במקורותינו חילוף דומה. בלהגי הארמית יש שנקרא הירח גם 'זהרא' או 'זיהרא', ועל הפסוק "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר" (שיר השירים ז, ג) מעיר המדרש: "אית אתרין שקרין וצווחין לזיהרא סהרא" [= יש מקומות שקוראים לירח 'סהר'] (שיר השירים רבה ז, ג).

________________________
[1] כפל המשמעות של השורש זה"ר נוצל לחידוש המונח מַזְהֵר – הֶתקן המציג מסר בכתב או בסמל התקֵף בעת הארתו כגון סמל של סיגריה ועליו פס ביטול או סמל של חגורת בטיחות.
[2] בנוסח הנאמר על קורבנות השואה, חללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה: "כזֹהר הרקיע מאירים ומזהירים".
[3] קשה לדעת אם אומנם היה זה דווקא צבע בוהק שנראה "זוהר". בתרגומים הארמיים לתנ"ך 'שָׁנִי' מתורגם 'זהוריתא' ו'תולעת שני' – 'צבע זהורי'.
[4] מצד הדקדוק יש לנקד צורה זו בקמץ קטן ובחטף קמץ – זָהֳרָה ("זוהורה"). נראה שהשם זֹהֲרָה נתקבל בהגייה זו משום שנתפס מעין צורת נקבה (בסיומת ־ָה) לשם זֹהַר. בוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל עלתה בעיה דומה בצמחים שנקראו על שם הבוטנאי הנודע מיכאל זהרי שהגה את שם משפחתו זֹהֲרִי (עִברות מן 'שיין'). על פי דרכה של העברית נכון היה לכתוב זָהֳרִי, אך האקדמיה אישרה את בקשת הוועדה המקצועית שלא לשנות מצורת ההגייה של שם המשפחה, וכך נקבע למשל קַחְוַן זֹהֲרִי וזַמְזוּמִית זֹהֲרִי.
    [post_title] => זוהר
    [post_excerpt] => זֹהַר מציין בדרך כלל אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר בנבואת יחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה".
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:51:55
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:51:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=42540
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 62525
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-03-31 15:12:59
    [post_date_gmt] => 2022-03-31 12:12:59
    [post_content] => זִיו הוא 'זוהַר', 'הוד', כינוי לאור שמימי או מסתורי, ובהקשרים אחדים גם 'מראֶה', 'הבעה' (של פנים או של דמות).

במקורה המילה זִיו (לפחות בהקשר הזה) אינה עברית. היא נקרית במקרא רק בחלקים הארמיים של ספר דניאל, למשל –

 	
במובן 'אור': "צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקׇבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל" [=הפסל ההוא גדול ואורו יתֵר, עומד למולך ומראהו נורא] (ב, לא)
 	
במובן 'מראֶה': "אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֺהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי" [=אז המלך בלשאצר נבהל מאוד ומראהו השתנה עליו] (ה, ט)

מקובל לומר שאל הארמית התגלגלה המילה זיו מן המילה האכדית zīmu שהרי העיצורים השפתיים ו' (w) ומ' (m) עשויים להתחלף בין לשונות שמיות ובין ניבים של אותה לשון שמית, כמו בשם החודש מרחשוון, שמקורו בצירוף הבבלי ורח־שמן, 'החודש [היֶרַח] השמיני', וכן ארגמן בעברית וארגוון בארמית.

המילה זיו משמשת ברבים מלהגי הארמית. בארמית של תרגום אונקלוס מיתרגם הפסוק "קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שנאמר על משה בשמות לד) "סְגִי זִיו יְקָרָא דְּאַפּוֹהִי". מכאן התארים 'גברא זיוותן' (בבלי שבת קנו ע"א) או 'בני זיוותנֵי' (בבלי כתובות סא ע"א) לציון מי שהוא בעל זיו, כבוד, גאווה, וכן בעברית של התלמוד "זיוותני עולם" (ראש השנה יא ע"א) ככינוי לאבות האומה.

ככל הנראה חדרה המילה זִיו לעברית בתקופת בית שני, ועדות לכך מוצאים כבר במגילות מדבר יהודה. בלשון המשנה היא נזכרת (פעמיים בלבד) במשנה על מותם של חכמי הדור: "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה... משמת רבי ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה..." (סוטה ט, טו). בפיוטים הקדומים וכן בתלמודים ובמדרשים מתרבים מופעיה: "הצדיק שבעיר – הוא זיווה [של העיר] הוא שבחה והוא הדרה. פינה [=פנה] משם – פינה זיווה פינה שבחה פינה הדרה" (בראשית רבה סח, ו). בחלק ניכר מן ההיקרויות בספרות חז"ל בא זיו בצירוף זיו השכינה לציון 'אורו של האל', 'הופעתו של האל': "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאלו נהנה מזיו שכינה" (בבלי ברכות סד ע"א), אבל גם בצירופים אחרים: "'בן לזקֻניו' – מלמד שהיה זיו איקונין [=מראה דמות] שלו דומה לו" (בראשית רבה נג, ו), ובדומה לכך – זיו פנים.

מקובל לייחס לחיים נחמן ביאליק את הביטוי הנודע בימינו לראות את זיו פניו, במובן 'לפגוש'. מסוף המאה התשע עשרה מוצאים בספרות ובעיתונות את הצירוף זיו עלומים, ומאוחר יותר גם זיו נעורים, הוא המראה הקורן מפניהם, ואולי ממלא את דמותם, של צעירים וצעירות.
יֶרַח זיו
מילה נדירה שצורתה זִו מוכרת מן העברית של המקרא: מדובר בשמו הכנעני־עברי הקדום של חודש אייר:[1] "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א); ופעם נוספת בסוף הפרק: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (שם לז). על שמות החודשים בעברית אפשר לקרוא כאן.

הוראת המילה לא נתבררה כל צורכה, וחוקרים התקשו להכריע אם אומנם מדובר באותו זיו (בחיריק מלא) במובן 'אור' שהגיע לעברית בתיווך הארמית. מכל מקום בספרות חז"ל נקשרו השניים; כך למשל במימרה תלמודית ש"מסבירה" את אימוץ שמות החודשים הבבליים: "שמות חדשים עלו בידם מבבל... [ואילו] בראשונה 'בירח זִו' – שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין" (ירושלמי ראש השנה א, א; נו ע"ד), כלומר החודש שבו האור והחום כבר שולטים והאדמה מוציאה פירות. קשר זה משתקף גם בתרגום הארמי לשני האזכורים במלכים: "בירח זיו ניצניא",[2] והיא מקובלת גם על פרשני המקרא בימי הביניים.

בהשראת שם החודש העברי ניתן השם זיוונית לצמח Convallaria majalis עטור הפרחים הקטנים והלבנים דמויי הפעמון. בשם המדעי – וגם במגוון כינוייו בלשונות אירופה (דוגמת May bells או May lily באנגלית, Muguet de mai בצרפתית, Maiglöckchen בגרמנית) – נזכר החודש הלועזי מאי, המקביל בלוח השנה העברי לחודש אייר, הוא חודש זיו המקראי. צמח זה ידוע גם בכינויו Lily of the valley על פי שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים שבמגילת שיר השירים (ב, א), ואומנם זהו שמו הלא־רשמי בקרב דוברי עברית.

השם זיו ניתן בימינו לבנים ולבנות (בעבר נהג זיו לבנים וזיווה לבנות), והוא משמש גם שם משפחה. הקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן נקרא על שם כפר צ'רקסי שהיה בקרבת מקום (عين زوان) על פי זֻוַאן (زُوَان) בערבית, שמו של הצמח זוּן הגדל בר בסביבה.

____________________________________
[1] המילה מוכרת (בכתיב 'זיב') במשמעות הזו גם מכתובות פּוּניות (פּוּנִית היא ניב מאוחר של הפניקית). שני החודשים הכנעניים האחרים שנזכרים במקרא – ירח בול וירח האיתנים – מוכרים מכתובות פניקיות קדומות יותר (לצד שמות חודשים אחרים שלא בא זכרם במקרא).
[2] בערוך השלם ביאר: "שהוא מהודר בפרחים".
    [post_title] => זיו
    [post_excerpt] => זיו הוא 'זוהר', 'הוד' ובהשאלה גם 'מראה', במיוחד כשמדובר ב"מאור הפנים". מילה מסתורית זו מתגלגלת בין לשונות שמיות, ואולי גם קשורה לשמו העברי הקדום של חודש אייר.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-07 23:57:12
    [post_modified_gmt] => 2024-10-07 20:57:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62525
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 46011
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-11-25 11:22:01
    [post_date_gmt] => 2020-11-25 09:22:01
    [post_content] => יִפְעַת היא צורת הנסמך של יִפְעָה, כשם שיִרְאַת (־שמיים) ושִׂמְלַת (־כלה) הן צורות הנסמך של יִרְאָה ושִׂמְלָה. עם זאת מאחר שצורת נקבה בתנועה a (כלומר בסיומת ־ָה) התגלגלה מצורת נקבה בסופית at־ (כלומר בסיומת ־ַת), הרי שדווקא צורת הנסמך יפעת משקפת את הצורה הקדומה יותר. התי"ו לציון הנקבה מתגלה כמובן גם בנטיית המילה: יפעתי יפעתך וכו'.

השם יפעת ניתן בימינו לבנות, ודומים לו בסיומת הנקבה הזאת השמות רינת, גילת, חמדת, יקרת ועוד.

המילה יִפְעָה נזכרת פעמיים בתנ"ך – בשני פסוקים סמוכים בנבואת יחזקאל על מַפֶּלת העיר הכנענית צור: "וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חׇכְמָתֶךָ, וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ" (כח, ז), "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיׇפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חׇכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ" (כח, יז). מן ההקשר נטו לפרש את המילה יפעה בהוראת 'יופי', 'הדר', 'זוהר' וכך היא משמשת הרבה בלשון הפייטנים ובקרב סופרי ההשכלה.[1] באחד מן התיאורים העבריים הראשונים של 'הזוהר הצפוני' כותב הרופא היהודי־אוסטרי אהרון פרייס בשנת 1875:
יודעים אנחנו כי בארצות הסמוכות אל קוטבי הארץ יראו שם האנשים לעתים לא רחוקות את אור הצפוני (נאָרדליכט) אשר יזרח שמה בהדר יפעתו עם פאר כל שבע [כך במקור] הצבעים הנראים לנו בקשת הענן. (תורת החיים, עמ' 498)
מצד הגיזרון שורש המילה הוא יפ"ע – בדומה לשורש הפועל הוֹפִיעַ. כלום יש קשר ביניהם? פרשני המקרא חשבו שהתשובה חיובית. רש"י למשל מבאר "יפעתך – הופעתך, לשון תואר פנים", היינו במשמעות 'הופעה', 'מראֶה'; רד"ק (ר' דוד קמחי, בן המאה ה־12) גם הוא מזהה קשר בין השניים, אך בניסוח מעט שונה: "יפעתך – זהרך, מן הופיע מהר פארן" (על בסיס הפסוק בדברים לג, ב: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ"), ומכאן שלדעתו 'הופיע' עניינו 'זהר', 'זרח'. נראה אומנם שזו ההוראה המקורית של הפועל 'הופיע', ורק בהשאלה מובנו (הנפוץ יותר) הוא 'בא', 'נגלה'. יש מי שסובר שיפעה שבפסוק מתבאר על פי השורש הערבי המקביל يفع (יפ"ע) שעניינו 'גדל', 'נישא', ולפי זה יפעתך פירושה 'עליונותך' – תיאור הולם לעיר הנמל צור, הבולטת מן הים וממילא גם מחזיקה ביתרון ביטחוני ומסחרי.

הקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל נקרא כך בהשראת העיר המקראית יָפִיעַ (יהושע יט, יב), שם שנשתמר בשמו של הכפר הערבי הסמוך יפיע (ידוע גם בשם יאפא). יפיע הוא גם שמם של שני אישים בתנ"ך, והרכיב יפע בא לא פעם בשמות פרטיים הנזכרים בכתובות כנעניות. ואולי הן שם העיר הן שמות האנשים עניינם הוא 'הופעת האל'.

_________________________________________
[1] בשירה ובספרות יפעה משמשת הרבה בצירופי סמיכות של מילים נרדפות, מבנה ספרותי שרווח במיוחד בלשון הפיוט והתפילה ומקורו בשירה המקראית למשל "הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ" (תהלים קמה, ה) ו"בצלם דמות תבניתו" (מתוך ברכות הנישואים). הינה כמה דוגמאות שנאספו מאתר 'מאגרים' של האקדמיה ללשון: זיו יפעתו, יפעת זרחו, זיו הדר יפעת פניכם, יפעת תואר תמונתה, יפעת זוהר, יפעת הדרה, יפעת נוגהם.
    [post_title] => יפעת
    [post_excerpt] => השם יִפְעַת – צורת נסמך של יִפְעָה – ניתן לבנות, ודומים לו בסיומת הנקבה הזאת השמות רינת, גילת ועוד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%a4%d7%a2%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:41:30
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:41:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=46011
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)