הדף בטעינה

על המילה זֹאת וְעוֹד

בתשובות באתר

איור של רועי בר נתן בדמותו "פריצי" - כותרת "סתמי"

הסתמי בנקבה

WP_Post Object
(
    [ID] => 42570
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-07-19 11:57:37
    [post_date_gmt] => 2020-07-19 08:57:37
    [post_content] => 

העברית נוטה להביע סתמיות – היינו מבע ניטרלי שאיננו מתייחס למין דקדוקי מסוים – באמצעות צורת הזכר. מסיבה זו אנו אומרים: "קר לי" ו"כטוב בעינייך", "מקובל לומר" ו"ברור כשמש", וגם "איך מסבירים את השינויים בשפה".

עם זאת במקרים רבים הסתמיות מובעת דווקא באמצעות צורות הנקבה.

כינוי הרמז הסתמי

בלשון המקרא כינוי רמז סתמי, כלומר שאינו מצביע על שם עצם מסוים, יבוא בדרך כלל בלשון נקבה: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת" (בראשית מד, יז); "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" (שמות ז, כג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג). בלשון חכמים התהפכו היוצרות ו'זה' בשימושו הסתמי הוריש את 'זאת' בתהליך שניצניו נראו כבר בעברית המקראית המאוחרת, כמו במקרים (המועטים יחסית) דוגמת "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז) ו"גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו). מקובל לראות בשינוי הזה השפעה ארמית.

אף שבעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים קבועים, כגון בכל זאת, למרות זאת, לעומת זאת, זאת ועוד, זאת אומרת,[1] בשימוש חופשי בדרך כלל יבוא הכינוי 'זה', למשל "זה לא יכול להיות", "תשכח מזה", "מה אפשר ללמוד מזה", "נדבר על זה אחר כך".

ייתכן שהרגל השימוש בכינוי 'זה' בלשון הדיבור גרם לשימוש ב'זאת' להישמע גבוה יותר, ובהמשך היא התקבעה בביטויים שאופייניים בעיקר ללשון הכתובה.

פעלים, כינויי גוף ושם המספר

בלשון המקרא משתמשים בלשון נקבה בפעלים, בכינויי גוף ובשם המספר כשהעניין שעליו מדובר אינו מפורש:

פעלים: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (ישעיהו ז, ז); "כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם" (ישעיהו יד, כד); "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז, לא); ולעיתים הפועל נגרר אחר כינוי הרמז הסתמי 'זאת': "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת" (שופטים יט, ל).[2]

כינוי גוף: "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא); "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד); "נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה" (עמוס ז, ו); "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, יא).

שם המספר – מספר מונה בנקבה משמש לציון פריט או פריטים שאינם מוגדרים: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ד); "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב); "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא); "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" (משלי ו, טז). פעמים אחדות המילה 'אחת' באה בצירוף אחת מ־: "לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה" (יחזקאל טז, ה); "אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף" (איוב ט, ג); "שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה" (דברי הימים א כא, י).

כך גם נוקטים לשון נקבה במספר סודר: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דברים יג, י); "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (ישעיהו מב, ט); "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית כב, טו); "וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת" (שמואל א ג, ח)

בלשון חכמים מוכרים בתפקיד הזה בעיקר מטבעות הלשון 'היא הנותנת' (במשמעות 'אדרבא') או 'על אחת כמה וכמה', וגם הביטוי 'לא עלתה בידי' (לצד 'לא עלה בידי'). בספרות העברית החדשה משמש 'אחת היא לי' – כלומר 'מבחינתי אין הבדל' – בעקבות הפסוק באיוב "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה" (איוב ט, כב).

_____________________

[1] הצירוף זאת אומרת מקורו בתלמודים ושיעורו 'מכאן אתה למד' (בשונה מלשון ימינו שבה הוא נוהג במובן 'כלומר'). הרכיב 'זאת' פירושו 'ההלכה הזאת' ומקובל לומר שנבחרה 'זאת' המקראית ולא 'זו' החז"לית כדי לייחדו כמונח מתחום המשא ומתן התלמודי ולהבדילו מכינוי הרמז הרגיל לנקבה. יש מי שמסביר שאולי הוא גם מושפע מלשון הפסוק בסיפור משפט שלמה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג), אף ששם כמובן הוראתו אחרת.

[2] לעומת זאת פעלים ושמות תואר המשמשים נשוא במשפט שנושאו שם פועל או במשפט חסר נושא – יבואו כמעט תמיד בלשון זכר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח); "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ" (שמואל א טז, כג), "רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי" (מלכים א יח, ד).

[post_title] => הסתמי בנקבה [post_excerpt] => העברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a1%d7%aa%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-02-09 12:02:38 [post_modified_gmt] => 2022-02-09 10:02:38 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=42570 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

העברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
לא מניה ולא מקצתיה

לָא מִנֵּהּ ולָא מִקְּצָתֵהּ (לא מניה ולא מקצתיה)

WP_Post Object
(
    [ID] => 34033
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-03-19 16:55:33
    [post_date_gmt] => 2019-03-19 14:55:33
    [post_content] => מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: על דברי רב כי "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גסות רוח, כלומר של גאווה, אמר ר' נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה!" – אסור שתהיה בו גאווה כלל, אפילו לא מעט שבמעט (סוטה ה ע"א). כאן הביטוי מופיע בצורת הנקבה 'לא מינַּהּ ולא מקצתַהּ' – על פי המין הדקדוקי של השם שאליו הוא מותאם.

בלשון סתמית אפשר לבחור בין זכר לנקבה, שכן בעברית יש שהסתמי מובע בזכר ('מה זה', 'עם זה') ויש שהוא מובע בנקבה ('לעומת זאת', 'זאת אומרת', 'זאת ועוד').
    [post_title] => לָא מִנֵּהּ ולָא מִקְּצָתֵהּ (לא מניה ולא מקצתיה)
    [post_excerpt] => מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: על דברי רב כי "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גסות רוח, כלומר של גאווה, אמר ר' נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה!" – אסור שתהיה בו גאווה כלל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%a7%d7%a6%d7%aa%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-31 12:57:09
    [post_modified_gmt] => 2022-10-31 10:57:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=34033
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: על דברי רב כי "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גסות רוח, כלומר של גאווה, אמר ר' נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה!" – אסור שתהיה בו גאווה כלל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

עם זה, עם זאת, יחד עם זאת

WP_Post Object
(
    [ID] => 5193
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-07-17 13:51:41
    [post_date_gmt] => 2014-07-17 10:51:41
    [post_content] => 

עם זה ועם זאת

יש המקפידים על צורת הביטוי 'עם זה' בזכר במקום 'עם זאת' בנקבה – כי כך מצאנו בספר נחמיה. ואולם גם לצורת הביטוי 'עם זאת' יש על מה לסמוך. הנה פירוט הדברים: ביטויי קישור רבים מורכבים ממילת יחס ומכינוי רומז סתמי, כגון 'אחר כך', 'לפיכך', 'על כן', 'כמו כן', 'לעומת זאת'. כך גם שני הביטויים 'עם זה' ו'עם זאת'. ביטויים אלו זהים במשמעם ובמבנה שלהם, ונבדלים רק במינו של הכינוי הרומז. כבר בתנ"ך אנו רואים שאפשר להביע רמיזות סתמיות הן בכינוי הזכר 'זה' הן בכינוי הנקבה 'זאת'. הנה כמה דוגמאות: בזכר – "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז), "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו ועוד), "אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה" (דברי הימים ב לב, ט). בנקבה – "בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה), "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (שופטים ז, יד), "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיהו ה, כה), "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת" (ישעיהו מב, כג), "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (איוב מב, טז). נחזור לצמד 'עם זה' ו'עם זאת'. בתנ"ך הביטוי מתועד פעם אחת בלבד – בזכר: "וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי... וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה" (נחמיה ה, יח). בספרות חז"ל לא מצאנו כלל תיעוד לביטוי זה. בספרות הגאונים ובספרות ימי הביניים הביטוי משמש בשתי גרסותיו (בזכר ובנקבה), אך 'עם זה' רווח הרבה יותר. בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי כאמור רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. יתר על כן, בעברית המקראית הקלסית רמיזות סתמיות מובעות ברגיל בכינוי 'זאת', ורק בספרות המקראית המאוחרת יש התרחבות מסוימת של השימוש בכינוי 'זה' להבעת סתמיות. בסך הכול – לפי אבן־שושן בקונקורדנצייה שלו לתנ"ך – יש כ־200 היקרויות של 'זאת' סתמית כנגד 36 'זה' סתמי. בעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים שהתקבעו, כגון 'בכל זאת', 'למרות זאת', 'לעומת זאת', 'זאת ועוד'; ובביטויים אחרים משמשת המקבילה 'זו' האופיינית ללשון חז"ל: 'גדולה מזו', 'יתרה מזו', 'לא זו אף זו'. ואולם בשימוש החופשי רגיל ברמיזות סתמיות הכינוי 'זה', כגון "זה לא יכול להיות", "זה מה שקרה", "מה זה?" (לעומת שאלתו המפורסמת של הבן התם: "מה זאת?"). מעניין להשוות את שכיחות הצירופים 'עם זה' ו'עם זאת' באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' שנסרקו בו עיתונים רבים מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך. ההשוואה מראה בבירור כי חל מעבר חד מ'עם זה' ל'עם זאת' בשנות החמישים של המאה העשרים. תמונה דומה מתקבלת מהשוואת הצירופים 'לעומת זה' ו'לעומת זאת'. ייתכן שהשימוש היום־יומי בכינוי 'זה' גרם לכינוי 'זאת' להישמע גבוה ומלומד יותר, וכך הוא התקבע בביטויים האופייניים ללשון הכתובה.

 יחד עם זה, יחד עם זאת

לצד 'עם זה' ו'עם זאת' משמשים הביטויים הארוכים יותר 'יחד עם זה' ו'יחד עם זאת'. ביטויים אלו נוצרו ככל הנראה בעת החדשה (במאגרים העומדים לרשותנו הם מתועדים למן המאה התשע־עשרה), אולי בהשראת הביטוי הרוסי vmeste s tem המקביל מילולית. יש המסתייגים מביטויים אלו, בעיקר משום שיש בהם גיבוב – שהרי המילים 'עם' ו'יחד' מביעות את אותו הדבר. [post_title] => עם זה, עם זאת, יחד עם זאת [post_excerpt] => בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-08-06 08:31:57 [post_modified_gmt] => 2020-08-06 05:31:57 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5193 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>