הדף בטעינה

על המילה הָלַךְ

במילון

 (ללא ניקוד: הולך)
בנייןקל
שורשהלך
נטייההוֹלֶכֶת; הָלַךְ, יֵלֵךְ (בספרות גם יַהֲלוך), לָלֶכֶת (בלשון המשנה: לֵילֵך) לכל הנטיות

הגדרה

  • עובר ממקום אחד למקום אחֵר ברגל (בספרות – גם ברכב)
  • מצליח (עממי)
  • (בִּמחובר בו' החיבור לפועַל אחר באותו זמן דקדוקי: הולך ו־ וכן ...והולך) ממשיך ל־ – בעיקר עם פעולה המתקדמת בהדרגה, כגון 'הלך והידרדר', 'מתגבר והולך'

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

על שולחן מונחים מכשיר נייד וצרור מפתחות וברקע בחורה מרימה יד על הראש ונראית אבודה הכיתוב: אבד, נאבד או הלך לאיבוד?

אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד

WP_Post Object
(
    [ID] => 25183
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-11-09 12:18:07
    [post_date_gmt] => 2017-11-09 10:18:07
    [post_content] => רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

אָבַד ונֶאֱבַד

במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי. בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב. גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל. התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.

הלך לאיבוד

הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד. הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.

כתבה קרן דובנוב

_________________________

[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'. [2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר. [3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.

[post_title] => אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד [post_excerpt] => רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%93-%d7%a0%d7%90%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%9a-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%91%d7%95%d7%93 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-10 00:34:47 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 21:34:47 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=25183 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה. המשך קריאה >>
איור של ילד עם פלסטר על הפה והכיתוב: מה רצית לומר או לאמר?

לומר ולאמור

WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-09 09:56:12
    [post_modified_gmt] => 2021-05-09 06:56:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור. המשך קריאה >>

פרשת תולדות – הולך וגדל או גדל והולך?

WP_Post Object
(
    [ID] => 12491
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-11-11 16:45:19
    [post_date_gmt] => 2015-11-11 14:45:19
    [post_content] => 
"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג)

במכתב לעיתון דבר משנת 1928 קָבַל איש הלשון יצחק אפשטיין על המשפט "הולך ונשלם קו הטיליפון למושבות כפר סבא, מגדיאל, כפר מלל, רענניה והסביבה". קוראים בני ימינו יתמהו אולי על הכתיב 'טיליפון' או על שם המושבה 'רעננִיָּה' (לימים רעננה), אך לאפשטיין הפריע סדר המילים: 'הולך ונשלם' במקום 'נשלם והולך'. שבועיים לאחר מכן יצא נגד דבריו הקורא העלום י"ח, וכעבור יותר משש שנים עדיין הדהד בעיתון הוויכוח בטור הלשון של יצחק אבינרי.

ההתלבטות בין 'הולך ונשלם' ל'נשלם והולך' מקורה בהבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. בתנ"ך המבנה הוא תמיד 'הולך ו...', למשל: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט), "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב" (שמואל א ב, כו). לעומת זאת בספרות חז"ל מצוי המבנה ההפוך: "מְסַפֵּר והולך" (תוספתא ברכות א, יא), "פוחת והולך", "מוסיף והולך" (בבלי שבת כא ע"ב) וכיוצא בהם.

השימוש בפועל הָלַךְ לציון התמשכות הפעולה והתגברותה התגלגל כנראה מפעולת ההליכה ממש: המבנה 'הָלַךְ ו...' משמש בתנ"ך לציון הליכה שנלווית אליה פעולה כלשהי, כגון "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה" (תהלים קכו, ו). לעיתים מדובר בפעולה המתגברת עם ההליכה, כגון "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב" (שמואל ב יח, כה), ומשערים שמשימושים כאלה התפתח השימוש של הָלַךְ כפועל עזר המציין התגברות של פעולות בכלל.

במבנה השלם של הביטוי המקראי הפועל הָלַךְ בא פעמיים: פעם אחת כפועל נוטה (הָלַךְ, וַיֵּלֶךְ וכיו"ב) ופעם אחת בצורת מקור מוחלט (הָלוֹךְ) או בצורת בינוני (הוֹלֵךְ) – 'וילך הָלוֹךְ ו...' או 'וילך הוֹלֵךְ ו...'. במבנה המקוצר יש רק צורת בינוני, כגון "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א, יא).

בלשון חז"ל אין שימוש בצורות מקור מוחלט. המבנה הוא תמיד המבנה המקוצר, והסדר כאמור הפוך: לא 'הולך ועושה' כי אם 'עושה והולך'. מדוע נשתנה הסדר? זאת אפשר רק לשער. יצחק אפשטיין הנזכר לעיל טען כי זה המבנה המתבקש מצד ההיגיון: דרכה של העברית להקדים עיקר לטפל, והרי בהקשר זה הָלַךְ הוא רק פועל עזר המצטרף לפועל העיקרי. אך נשים לב כי פועלי עזר אחרים המצטרפים אל פועל עיקרי בו' החיבור באים בדרך כלל בראש: 'חזר ואמר', 'שב והודיע', 'הוסיף והקשה' 'מיהר ויצא' וכדומה. המשורר יעקב כהן אף טען שהבאת הפועל העיקרי בסוף היא המדגישה אותו יותר, שכן הפועל האחרון הוא המשאיר רושם אצל שומעו "וצלילו מַתמיד באוזן".

בימינו מדובר בשאלת סגנון בלבד. עם זאת לעיתים יש מקום להעדיף את אחד המבנים, למשל כאשר בא משלים לפועל העיקרי נוח יותר 'הולך ועושה': "הולך ומגביר את חוסר הוודאות" ולא "מגביר והולך את חוסר הוודאות". לעיתים פועל העזר הָלַךְ יכול ליצור דו־משמעות, כי אי אפשר לדעת אם הכוונה לפעולה מתגברת או להליכה פיזית. למשל: 'לאחר המריבה הסוערת הוא הלך והתכנס בתוך עצמו'. במקרה זה יהיו שיעדיפו לציין את התגברות הפעולה בדרך אחרת, כגון 'הוא התכנס יותר ויותר בתוך עצמו' (את משמעות ההליכה הפיזית אפשר להביע למשל על ידי חציצה בין הפועל הָלַךְ לפועל שאחריו: 'הוא הלך משם והתכנס בתוך עצמו').

[post_title] => פרשת תולדות – הולך וגדל או גדל והולך? [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a-%d7%95%d7%92%d7%93%d7%9c-%d7%90%d7%95-%d7%92%d7%93%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9a [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2017-08-04 18:09:29 [post_modified_gmt] => 2017-08-04 15:09:29 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12491 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג) במכתב לעיתון דבר משנת 1928 קָבַל איש הלשון יצחק אפשטיין על המשפט "הולך ונשלם קו הטיליפון למושבות כפר סבא, מגדיאל, כפר מלל, רענניה המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הָלַךְ ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>