WP_Post Object
(
    [ID] => 26887
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-01-25 13:39:42
    [post_date_gmt] => 2018-01-25 11:39:42
    [post_content] => "בואו עננים, הבו גשם לגנים" מבקשת לאה גולדברג ב"שיר הגשם"; "עננים עננים כל הזמן משתנים" נאמר בשירו של אמיר ברונשטיין.

עָנָן הוא המילה הרגילה בעברית – למן המקרא ועד ימינו – לתופעה של התעבות אדים שאצורות בהם טיפות מים. מן המילה עָנָן אף נגזר במקרא הפועל עִנֵּן, 'כיסה בעננים': "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד), ואילו בלשון ימינו השמיים מתעננים בבניין התפעל.

ואולם לצד המילה עָנָן משמשות במקרא גם מילים אחרות:

צורת הנקבה עֲנָנָה נקרית רק פעם אחת – באיוב ג, ה: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עננה נרדפת לענן, אך אצל איוב היא מתפרשת 'גוש עננים'. צורת נקבה נוספת – עֲנֶנֶת – התחדשה בימינו, כמאמר שירו של שמואל בס "מֵעַל לְבֵיתֵנוּ עַל הַר הַכַּרְמֶל עָנָן וַעֲנֶנֶת יָצְאוּ לְטַיֵּל".

מילה נרדפת רווחת לענן היא עָב. למשל: "אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד). נמצאֶנה לא רק בתקבולת לענן ("מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ" – ישעיהו מד, כב) אלא אף בסמיכות אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט). מינה הדקדוקי של המילה – גם זכר ("הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל" – ישעיהו יט, א) וגם נקבה, כבסיפור אליהו בכרמל: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם" (מלכים א יח, מד). צורת הרבים היא בדרך כלל עָבִים, אבל בשירה גם עָבוֹת: "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים" (תהלים עז, יח). "בֹּקֶר לֹא עָבוֹת" (שמואל ב כג, ד) הוא 'בוקר לא מעונן'.

את הפועל הֵעִיב, המופיע בתנ"ך רק פעם אחת ("אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" – איכה ב, א) רגילים לקשור למילה עָב ולהבינו כמובנו בימינו 'כיסה בעב', 'הקדיר'.

עֲרָפֶל במקרא גם הוא ענן, אולי ענן כבד, ובמקרים רבים הוא נזכר עם חושך או מקביל לו, כגון "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב). השורש המקורי של ערפל הוא ער"ף במשמעות 'נזל', 'טפטף', כמתועד בשירה המקראית: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב), "אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (דברים לג, כח). הלמ"ד נוספה לשורש, אולי בדומה למילה כַּרְמֶל. עוד משותף לערפל ולכרמל שנטייתם בחיריק: עַרְפִלִּים, כַּרְמִלּוֹ. מן השורש ער"ף הזדמנה לנו בדברי ישעיהו מילה נוספת לעננים – עריפים: "צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" (ישעיהו ה, ל).

לערפל ולעריפים קשורה גם משמעות נשכחת של המילה עֲרָבָה. ערבה היא כידוע צמח או מדבר. אולם בתהלים סח, ה נאמר: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו". כינוי זה לאלוהים 'הרוכב בערבות' היה תמוה עד שנתגלו כתבי העיר הקדומה אוגרית שבסוריה. בכתבים אלו – הכתובים לשון שמית – אחד הכינויים לאל בעל הוא רכב ערפת, ואין ערפת באוגריתית אלא ערבות בתהלים (בחילופי פ"א ובי"ת), כלומר 'עננים'. דומה אפוא האמור בתהלים לאמור בישעיהו יט, א: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל".

"נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" נאמר בספר משלי (כה, יד) – גם נשיאים הם עננים שהרי הם מורמים ונישאים ברוח. מילה זו משמשת גם בנבואות ירמיהו ובתהלים לתיאור מעשי אלוהים: "מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה, ז). הקשר בין הענן הנישא והנשיא בשר ודם ברור, שהרי נשיא הוא אדם נישא, מורם משאר האנשים.

חַשְׁרָה משמשת בתנ"ך פעם אחת ויחידה – בשירת דוד: "וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שמואל ב כב, יב). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי השורש חש"ר מביע הצטברות, וההבנה כי מדובר בעננים מתקבלת על הדעת. מעניין לציין כי במזמור המקביל לשירת דוד בתהלים יח נתחלפה חַשְׁרַת מַיִם בחֶשְׁכַת מַיִם, אולי בהשפעת החושך שבתחילת הפסוק. גם מן המילה חשרה נתחדש בעברית ימינו פועל, ובמקום 'השמיים התעננו' או 'התכסו עננים' אפשר גם לומר ש'השמיים התחשרו עננים'.

בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם. fog היה לערפל, במקום ענני קוּמוּלוּס יכולים לשמש עבים, ובמקום קוּמוּלוֹנִימְבּוּס – עַב חַשְׁרָה. הצירוף עַנְנֵי עָבִים – נקבע ל־heap clouds. עוד נקבעו מונחים לצורות עננים מיוחדות, ובהן עַב דַּדִּים (mamma), עֲנַן נוֹצוֹת (cirrus), עַנְנֵי כְּבָשִׂים (mackerel clouds), עַנְנֵי גָּלִיל (rotor clouds, roll clouds), עֲנַן מַשְׁפֵּךְ (funnel column), עֲנַן דֶּגֶל (banner cloud), ועֲנַן סַדָּן (anvil cloud).

כתב ברק דן.

[gallery size="medium" link="file" ids="26911,26910,26908,26907,26914"]
    [post_title] => מסע בין עננים
    [post_excerpt] => בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a0%d7%a0%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-02-21 09:18:28
    [post_modified_gmt] => 2018-02-21 07:18:28
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26887
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5336
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-07-21 13:31:42
    [post_date_gmt] => 2013-07-21 10:31:42
    [post_content] => 
הֵעִיב
הפועל הֵעִיב מופיע פעם אחת בתנ"ך במגילת איכה: "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (איכה ב, א). לפי ההסבר המקובל בפרשנות ובמחקר הֵעִיב הוא פועל גְּזוּר שֵׁם מן המילה עָב (ענן) במשמעות 'הקדיר', 'החשיך'. ואכן בימינו הפועל משמש במשמעות זו בהשאלה: 'השליט אווירה קודרת', למשל: "הזיכרונות הקשים העיבו על שמחת החיים".
יש הקושרים את 'העיב' שבפסוק באיכה למילה 'תועבה' ולפועל עַיַּבַּ בערבית, שמשמעו 'גינה את־', 'מצא מום ב־'.
מְרוּדִים
המילה מרודים היא מילה נרדפת לעוני: "זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ" (איכה א, ז), ובדומה לכך: "זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ" (איכה ג, יט). מוכר במיוחד הצירוף 'עני מרוד' שמקורו בישעיהו נח, ז: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
בתרגום הארמי לישעיהו באה תמורת 'מרודים' המילה 'מטלטלין'. מדקדקי ימי הביניים והחוקרים בני זמננו סוברים ששורש המילה הוא רו"ד וקושרים זאת לפועל הערבי רַאדַ שמשמעו 'נדד', 'שוטט'. עניים מרודים מתפרשים אפוא 'עניים הנודדים לכאן ולכאן', 'חסרי בית'.
במדרש הוצעו פירושים נוספים לצירוף "עניים מרודים", ובהם: "אלו שמרדו בעניותן", "אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם", "אלו אבלים מרי נפש".
מְגִנַּת לֵב
הביטוי 'למגינת לבו' פירושו 'לצערו', 'לדאבון לבו' וכדומה. מקור הביטוי בפסוק: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב, תַּאֲלָתְךָ [קללתך] לָהֶם" (איכה ג, סה).
'מגינה' היא מילה יחידאית במקרא, וגיזרונה לא הובהר. פירשוה על פי ההקשר: שיברון לב, כאב לב, ובמשמעות קרובה היא משמשת עד היום בביטוי הנזכר.
הִכְפִּישׁ
בעברית בת ימינו הכפיש פירושו 'השמיץ', או כפי שאומרים בלשון העגה "לִכלך על־".
מקורו של הפועל הכפיש בכתוב: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה, וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (איכה ג, טו–טז). השורש כפ"ש קרוב לשורש כב"ש, ומקובל לפרש 'הכפיש באפר' – 'כבש ורמס באפר'.
בעברית החדשה שימש בתחילה הצירוף השלם 'הכפיש באפר' וגם 'הכפיש בעפר', 'הכפיש בבוץ', 'הכפיש ברפש' וכדומה – הן במשמעות פיזית 'גלגל באפר' וכדומה, הן במשמעות מושאלת 'ביזה', 'השמיץ'. מן המחצית השנייה של המאה העשרים אפשר למצוא שימוש בפועל 'הכפיש' לבדו, בייחוד בצירופים דוגמת 'הכפיש את שמו', 'הכפיש את דמותו', 'הכפיש את כבודו'.
    [post_title] => מילים ממגילת איכה לתשעה באב: העיב, מרודים, מגינת לב, הכפיש
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%91-2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-09-30 19:15:50
    [post_modified_gmt] => 2020-09-30 16:15:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5336
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)