הדף בטעינה

על המילה הֵלִיט

במילון

 (ללא ניקוד: מליט)
בנייןהפעיל
שורשלוט
נטייהמְלִיטָה; הֵלִיט, יָלִיט, לְהָלִיט לכל הנטיות

הגדרה

  • עוֹטף, מכַסה (ספרותי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

סיפורה של מילה

להטים

WP_Post Object
(
    [ID] => 49938
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-03-14 16:45:07
    [post_date_gmt] => 2021-03-14 14:45:07
    [post_content] => כשמשה ואהרן באים לראשונה אל פרעה, הם דורשים בשם ה': "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה, א). לא זו בלבד שפרעה אינו נענה לדרישתם, אלא הוא אף מכביד ידו על ישראל ומפסיק לספק להם תבן. לפני הפגישה השנייה מורה אלוהים לאהרן להשליך את מטהו לפני פרעה. בדומה למטה משה שהיה לנחש במעמד הסנה הבוער, הופך מטה אהרן לתנין. פרעה קורא למכשפיו – שהרי חרטומי מצרים נודעו בכישופיהם – וגם הם הופכים את מטותיהם לתנינים.

מעמד מעין זה חוזר בשלוש המכות הראשונות: אהרן במטהו הופך את יאורי מצרים לדם, מעלה מן הנהרות והאגמים את הצפרדעים והופך את העפר לכינים, וחרטומי מצרים מצליחים לחזור על מעשיו.

המילים הרגילות לקסמים ולמכות הן אותות ומופתים. גם המילה נפלאות משמשת (שמות ג, כ). אבל לקסמי החרטומים יוחדה מילה אחרת: להטים או לָטִים. בפעם הראשונה מופיעה הצורה 'להטים': "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן" (שמות ז, י), ובשלוש הפעמים הבאות 'לָטִים', למשל  "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם" (ז, כב; וכן ח, ג, יד). מילים אלו במשמעות 'קסמים' אינן משמשות במקרא אלא כאן.

לדובר ימינו ברור כי להטים (או להט) היא הצורה הראשית, ואילו לטים (או לט) היא אותה המילה – בהשמטת הה"א. הסיבה לכך היא שמן הלהטים של חרטומי מצרים נוצרו בעברית החדשה – בהכפלת הטי"ת (האות האחרונה של השורש) – המילה לַהֲטוּט (וממנה לַהֲטוּטָן) והפועל לִהֲטֵט.

על האפשרות הזאת אפשר להקשות ולומר שאם הצורה הראשית היא להטים, היינו מצפים שהה"א תימצא במרבית הפעמים ולא באחת מארבע. בעיה נוספת היא שמשמעות השורש לה"ט ברורה: השורש קשור בראש ובראשונה בבעֵרה: "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ, וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו" (תהלים צז, ג). לַהַט הוא חום עז, ואם ויכוח מתחמם ומשתלהב, הרי הוא מתלהט.[1] החום גורם להתלהבות – משמעות נוספת של המילה לַהַט בימינו – והקשר בין המשמעויות דומה לקשר בין התלהבות ללַהַב 'לשון אש'[2] וללֶהָבָה.[3] ייתכן שלַהַב הוא גם 'ברק', 'זוהַר' (על פי "וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית" בנחום ג, ג), והוא לבטח 'החלק החד של סכין, חרב וכדומה'. כך אפשר גם להבין את משמעות המילה לַהַט בסוף סיפור גן עדן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד). להט החרב יכול להיות 'בְּרַק החרב' או 'להב החרב', וכך אומנם תרגם אונקלוס ("שְׁנַן חַרְבָּא" = להב החרב). זאת הפעם היחידה ששם העצם לַהַט משמש במקרא, למעט להטי החרטומים שפתחנו בהם, והקשר בין להט ללהטים מסופק (אך ראו בסוף).

אם הצורות להטים ולטים הן אומנם צורות שונות של אותה המילה – ויש שערערו על תפיסה זו – הרי למרות תחושתנו שלהטים היא הצורה המקורית של המילה, הגיוני יותר שההפך הוא הנכון ושצורה זו הורחבה מן הצורה לטים, מן השורש לו"ט.

לו"ט עניינו כיסוי, למשל: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ" (מלכים א יט, יג), והוא קשור אל השורש שהתרחב ממנו לא"ט: "וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב יט, ה).[4] אם מכסים על דבר מה ומסתירים אותו, הוא נעשה בחשאי, וזה מובנהּ של המילה בַּלָּט (או בַּלָּאט), כמסופר למשל על רות ובועז: "וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב" (רות ג, ז). לפי זה קשורים לָטֵי החרטומים להסתרה, לחשאיות, לסודיות ולמסתורין, ולא רק שיש בכך יותר היגיון, אלא אף הסבר לעובדה שהכתיב חסר הה"א הוא הרווח.

אפשרות אחרת היא לקשור את המילה לט אל השורש לו"ט הארמי, מקבילו של אר"ר או קל"ל בעברית. כך למשל לְוָט בארמית הוא קללה ולִיט פירושו ארור. הקשר בין קללות לכשפים אינו צריך הסבר.

לבסוף נזכיר שבתלמוד הבבלי הבחינו בין 'לטים' ל'להטים': "אמר ר' אייבו בר נגרי אמר ר' חייא בר אבא: בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים. וכן הוא אומר 'ואת להט החרב המתהפכת'" (סנהדרין סז ע"ב). לפי זה להט (החרב המתהפכת) איננו להב, וכמו להטי החרטומים גם זה כישוף.

הרחבה

אם הה"א בצורה להטים או האל"ף בפועל לָאַט אינם מקוריים, כיצד או מדוע ניתוספו? שורשים בעלי שני עיצורים יַציבים מוּעדים להרחבה לשלושה עיצורים, וכשמדובר בשורשים מגזרת ע"ו, ידוע לנו, בעיקר מן הארמית, על התרחבותם בעזרת ה"א. כך למשל נְהָרָה 'אור' (מן נה"ר) קשורה אל נֵר או אל מְנוֹרָה (מן נו"ר); והפועל המקביל בארמית למָל בעברית הוא מהל (וממנו קיבלה העברית את המוהל, שדבר אין לו עם מהילת יין במים); מצד שני שְׁאָט בעברית (בצירוף שאט נפש) מקביל בארמית אל שו"ט שעניינו ביזוי ותיעוב.[5]

כתב ברק דן

___________________________________________

[1] גם החידוש לָהִיט לשלאגר, כלומר שיר המושמע פעמים רבות, נובע מהיות השיר שיר 'לוהט' ומהשפעת צלילהּ של המקבילה האנגלית hit.

[2] למשל: "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ" – שופטים יג, כ. גם בשירו של ביאליק "הכניסיני תחת כְּנָפֵךְ" נפשו של המשורר נשרפה בלַהַב שלה: "וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה: נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ".

[3] יש המפרידים בין לה"ט במשמעות 'בער' ובין לה"ט במשמעות 'התאווה' (היה להוט), שממנה המשמעות 'התלהב'. לפי דעה זו המשמעות 'התאווה' התפתחה מן השורש לה"ט במשמעות 'זלל', 'אכל בתאווה', המוכר מן הערבית ומתאים למקצת הפעלים במקרא. לענייננו החשיבות אינה רבה אם מדובר בשורש לה"ט מקורי אחד או בשניים.

[4] יש שראו בקריאה לָאַט קריאה משנית והציעו את הקריאה לָאט (באל"ף נחה) כדי להתאים את הפועל לגזרת ע"ו (לָאט כמו קָם).

[5] והוא שונה מן השורש שו"ט שמובנו לשוטט – לשוט בארץ או במים. גם בעברית יש סבורים  ששא"ט מקורו בשו"ט: במקרא צורות הפועל משורש זה באות רק בבינוני, והן אומנם כתובות באל"ף, אך אל"ף זו נחה היא: שָׁאטִים, שָׁאטוֹת, מעין כתיב וקרי. רד"ק בספר השרשים אף מעלה את האפשרות שהפועל שָׁטִים חסר האל"ף ביחזקאל כז, כו מלשון ביזוי הוא ולא מלשון שיט: "בְּמַיִם רַבִּים הֱבִאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ".

[post_title] => להטים [post_excerpt] => על חרטומי מצרים נאמר בספר שמות במקום אחד "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן", ובשלושה מקומות אחרים "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם". מה הצורה המקורית – לְהָטִים או אולי דווקא לָטִים? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%94%d7%98%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-04 11:12:37 [post_modified_gmt] => 2021-04-04 08:12:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49938 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על חרטומי מצרים נאמר בספר שמות במקום אחד "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן", ובשלושה מקומות אחרים "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם". מה הצורה המקורית – לְהָטִים או אולי דווקא לָטִים?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
גם וגם

לוט רצ"ב ומצ"ב

WP_Post Object
(
    [ID] => 1508
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-09-01 14:21:20
    [post_date_gmt] => 2013-09-01 11:21:20
    [post_content] => 

הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים שלושתם בלשון של תכתובות לציון דבר המצורף למכתב.

לוּט

לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה', 'נתון בתוך'. מקור המילה בתנ"ך, בדברי אחימלך הכוהן לדוד: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה – הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמואל א כא, י). שם תואר זה קשור אל הפועל הֵלִיט – עטף, כיסה – ככתוב "וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ" (מלכים א יט, יג). את השימוש במילה לוּט בהקשר של דבר המצורף למכתב מצאנו בטקסטים למן המאה התשע־עשרה. למשל: "וקבעתי קושיא זו עם מה שהשבתי לו [...] והנה היא לוטה פה" (איגרת מאת ר' שמואל סג"ל לנדא, 1811), "והחישה את המכתבים הלוטים בזה לידי בעליהם" (מרדכי אהרן גינצוברג, קרית ספר, 1835). בהקשרים אלו ודומיהם המילה לוּט מציינת כי הדבר נתון בתוך המעטפה או בתוך המכתב המקופל. אך בהמשך – בשל השימוש הרווח במילה בהקשר של מכתבים – היא נתפרשה במשמעות 'מצורף', וכיום יש הנוקטים אותה גם כאשר הדבר המצורף אינו עטוף כלל כגון צרופה של מכתב אלקטרוני. מבחינה דקדוקית לוּט היא צורת בינוני סביל (בינוני פָּעוּל). צורות סבילות דומות הן מוּל (=נימול; יהושע ה, ה), סוּג ('סוגה בשושנים' – כלומר מסויגת, גדורה) וסוּד ("בור סוד שאינו מאבד טיפה" – כלומר בור מסויד) – כולן מגזרת ע"ו. רבים נוקטים בטעות "לוּטֶה" או "לוֹטֶה" הן בהקשר של מכתבים הן בהקשרים אחרים ("לוטה בערפל"), אך כאמור הצורה הנכונה היא לוּט, ובנקבה לוּטָה. ימיו של השיבוש כימי השימוש במילה בהקשר של מכתבים וכדומה, ואפשר למוצאו אף בלשונם של סופרים. מעניין שעגנון נקט צורה זו בצעירותו במהדורה הראשונה של סיפורו 'והיה העקוב למישור' (1912): "ושטר של כמה מאות רייני"ש כסף לפניו לוטה במכתב אביו המנוח", אך במהדורות מאוחרות יותר תיקן וכתב: "כרוך במכתב אביו המנוח".

רצ"ב

רצ"ב הם ראשי תיבות של 'רצוף בזה' – רָצוּף במשמעות 'מצורף'. במקורות רָצוּף פירושו מלא או משובץ: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג, י). משמעות קרובה היא 'ערוך זה לצד זה', 'בא ברצף'. למשל: "בין רצופין ובין מפוזרין" (בבלי כרתות י ע"א). השימוש בתואר רָצוּף לציון דבר מצורף מצוי גם הוא בטקסטים מן המאה התשע־עשרה. למשל: "כי הריץ אלי מכתב ובו רצוף מכתב אלישבע אליו" (אברהם מאפו, עיט צבוע א, 1857). כאשר נוקטים את הצירוף המלא מומלץ להתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם: 'רצוף בזה תצלום', 'רצופה בזה המחאה', 'רצופים בזה המסמכים החסרים'.

מצ"ב

מצ"ב הם ראשי תיבות של 'מצורף בזה'. הביטוי הזה הוא המובן ביותר מן השלושה, אך כנראה גם המאוחר שבהם בהקשר של מכתבים (מצאנו לו תיעוד רק במאה העשרים). גם כאן נתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם, כגון 'מצורפת בזה המחאה'.
[post_title] => לוט רצ"ב ומצ"ב [post_excerpt] => הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים שלושתם בלשון של תכתובות לציון דבר המצורף למכתב. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%98-%d7%a8%d7%a6%d7%91-%d7%95%d7%9e%d7%a6%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-02-15 10:46:06 [post_modified_gmt] => 2021-02-15 08:46:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1508 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים שלושתם בלשון של תכתובות לציון דבר המצורף למכתב.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הֵלִיט 1 (עטיפה, מכסה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>