הדף בטעינה

על המילה הִתְקַלֵּס

במילון

 (ללא ניקוד: מתקלס)
בנייןהתפעל
שורשקלס (שבח)
נטייהמִתְקַלֶּסֶת; הִתְקַלֵּס, יִתְקַלֵּס, לְהִתְקַלֵּס לכל הנטיות

הגדרה

  • מתהַלל


 (ללא ניקוד: מתקלס)
בנייןהתפעל
שורשקלס (לעג)
נטייהמִתְקַלֶּסֶת; הִתְקַלֵּס, יִתְקַלֵּס, לְהִתְקַלֵּס לכל הנטיות

הגדרה

  • (ב־) מבַזה (ספרותי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של דובים לשבח ללעוג לקלס

לקלס – שבח וגנאי במקום אחד?

WP_Post Object
(
    [ID] => 66338
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-11-01 00:01:42
    [post_date_gmt] => 2022-10-31 22:01:42
    [post_content] => הפועל לקלס נדיר למדי בלשון הדיבור בעברית בת ימינו. הוא מוכר למשל מרצף לשונות השבח בתפילת "נשמת כל חי" הנאמרת בשחרית של שבתות וימים טובים ובהגדה של פסח: "לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס..." – ומכאן שמובנו הבסיסי הוא 'להלל ולשבח'.

עיון בפסוקי המקרא מעלה תמונה שונה בתכלית: הפועל לקלס, וגם שמות העצם מן השורש קל"ס, באים במשמעות ההפוכה – 'ללעוג ולבזות'. כך למשל במזמור תהלים (שנאמר בתשעה באב בחלק מעדות ישראל): "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (עט, ד), כך בספר יחזקאל: "עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכׇל הָאֲרָצוֹת" (כב, ד), וכך בתיאור כינויי הגנאי שמטיחים הנערים בנביא אלישע: "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג). ההוראה השלילית של קל"ס במקרא התגלתה גם בלשון האוגריתית – לשון שמית־צפונית עתיקה – בשורש קל"ץ שמקובל לפרשו כ'העליב, השפיל' (העיצור צ היה עיצור נחצי, בדומה ל־ص בערבית, והרי שצלילו קרוב ל־ס).

השורש קל"ס יוצא אפוא לשתי הוראות מנוגדות: בלשון המקרא – לגנאי, בלשון חכמים – לשבח.[1]

מה פשר העניין? אפשר היה לומר שזהו מקרה נוסף של שורש שמורה דבר והיפוכו כמו השורש נכ"ר – ממנו גם הִכִּיר וגם הִתְנַכֵּר (ראו כאן), אך במקרה זה נראה שיש הסבר אחר.

על פי רוב מקובל להסביר כי לקלס בלשון חכמים הוא פועל שנגזר מן המילה היוונית καλῶς (קאלוס), 'יפֶה'. מילה זו באה במטבעות לשון של שבח וברכה ביוונית, ומן התלמוד הבבלי אנו למדים שהיא עצמה שימשה בתקופת חז"ל בלשון הדיבור (שבת קח ע"א). כמו הפעלים ספג, פייס, טיגן ופרנס, גם קילס הוא ככל הנראה פועל בעברית שנגזר ממילה יוונית, והוא שימש באותה משמעות גם בלהגי הארמית – היהודית, הנוצרית והשומרונית. מכאן נגזר גם בלשון חז"ל שם העצם קילוס: "מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתהלים כנגד שנותיו של אבינו יעקב. מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב..." (ירושלמי שבת טז, א; טו ע"ג).

חוקר ספרות חז"ל שאול ליברמן הסביר כי לקלס לא החליף סתם פועל עברי רגיל כמו 'לשבח', אלא היה מיוחד במקורו הלועזי להקשרים מסוימים: דווקא לשליט, ומכאן בהרחבה בעברית ובארמית גם לקב"ה, לחתן וכלה, ואפילו לחכם על דברי חוכמתו (הוא מסביר למשל את לשון התגובה "יפה אמרת" המצוי בספרות חז"ל בדרך של תרגום שאילה).[2]

נראה שבעברית ימינו נוצר בידול בשימוש במילים מן השורש קל"ס: לחיוב – בפועל 'לקלס' ובשם הפעולה 'קילוס' או 'קילוסים', ולשלילה – בעיקר בצירוף המקראי 'לשים ללעז ולקֶלֶס'.

--------------------------------------------------------------

[1] למעשה הבחנה זו נוּסחה כבר בחיבור מדרשי מתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה.

[2] היו שפקפקו בהסבר הזה. לטענתם לא סביר שתתקבל בפי הדוברים מילה מחודשת בהוראה חיובית שזהה לחלוטין למילת גנאי שמוכרת להם מן המקרא. לכן היו שניסו להראות כי השורש קל"ס היה במקורו ניטרלי, ובשלב קדום יצא לשתי הוראות מנוגדות בדרך של צמצום משמעות. אחת הראיות לכך היא המילה קילוס בלשון חז"ל שעניינה 'רקיעה ברגל' (או 'קפיצה'), פעולה שעשויה להילוות לשמחה או לרוגז (ואומנם גם במקרא בא השורש קל"ס בפסוק שרבים מפרשים בהקשר חיובי: "לְקַלֵּס אֶתְנָן" [יחזקאל טז, לא]; רש"י על אתר: "לדבר ולהתהלל באתנן יפה"). חוקר הלשון חיים רבין אף הציע כי השורש קל"ס כלל אינו שמי, ובתקופה קדומה התגלגל מן הפועל kalleš בחיתית, שפה הודו־אירופית שדוברה בעת העתיקה באסיה הקטנה. פועל זה שימש בהקשר של פולחן בהוראת 'קרא', 'הזמין', והוא עשוי לדעתו לשמש בקשת רחבה של מבעים.

[post_title] => לקלס – שבח וגנאי במקום אחד? [post_excerpt] => השורש קל"ס יוצא לשתי הוראות מנוגדות: בלשון המקרא – לגנאי, בלשון חכמים – לשבח. מה פשר העניין? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%a1-%d7%a9%d7%91%d7%97-%d7%95%d7%92%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%93 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-15 19:04:14 [post_modified_gmt] => 2022-12-15 17:04:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66338 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

השורש קל"ס יוצא לשתי הוראות מנוגדות: בלשון המקרא – לגנאי, בלשון חכמים – לשבח. מה פשר העניין? המשך קריאה >>

שבת זכור – נחשל

WP_Post Object
(
    [ID] => 11929
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-10-07 10:42:29
    [post_date_gmt] => 2015-10-07 07:42:29
    [post_content] => נחשל הוא חלש ובעיקר לא מפותח, כגון 'שכונה נחשלת', 'מדינות נחשלות'. מקור המילה בתיאור מלחמת עמלק בישראל בקטע המכונה 'פרשת זכור' אשר נהוג לקרוא בשבת שלפני פורים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ...". יש שהציעו לגרוס כאן 'נכשלים' במקום 'נחשלים', אך הדעה המקובלת יותר רואה בשורש חש"ל היפוך אותיות מן השורש חל"ש, כמו שִׁמְלָה–שַׂלְמָה, כֶּבֶשׂ–כֶּשֶׂב, בֶּהָלָה–בַּלָּהָה ועוד.

בעברית בת ימינו השורש חש"ל משמש גם במשמעות ההפוכה של חוזק וחוסן, בייחוד בפעלים 'חישל' ו'התחשל'. משמעו היסודי של הפועל 'חישל' הוא 'ריקע', 'עיצב מתכת'. זהו פועל ארמי המוכר בין השאר מארמית התלמוד, וככל הנראה הוא חדר אל העברית בימי הביניים. בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם בהשאלה לציון עיצוב וגיבוש – בעיקר של אופי האדם, ומכאן קיבל משמעות של חיזוק האדם – בכוח או ברוח.

האם יש קשר בין חישול המתכות הארמי לשורש חש"ל המקראי? אכן יש הסוברים שמדובר באותו שורש, ולשיטתם הפועל המציין בימינו חיזוק החל את דרכו דווקא כפועל המציין שבירה והחלשה (שהרי בריקוע המתכת מכים בה ועושים אותה דקה יותר). לדעת אחרים מדובר בשני שורשים נבדלים שמקורם שונה; וכאמור אף יש הסוברים כי הצורה 'נחשלים' יסודה בשיבוש של 'נכשלים'.

כך או כך אין זה המקרה היחיד של שורש אחד הנושא משמעויות מנוגדות. אחת הדוגמאות הידועות בהקשר זה היא השורש קל"ס: בלשון המקרא הוא מציין לעג, כגון "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג), "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תהלים מד, יד). אך בלשון חז"ל קִלֵּס משמעו 'שיבח': "למלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור" (מכילתא דרבי שמעון), "ומלאכי השרת מקלסים אותו" (ספרי במדבר). משמעות זו של השורש קל"ס מקורה במילה היוונית Kalos, שפירושה 'יָפֶה'.
    [post_title] => שבת זכור – נחשל
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%97%d7%a9%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-11-09 19:19:40
    [post_modified_gmt] => 2018-11-09 17:19:40
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11929
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

נחשל הוא חלש ובעיקר לא מפותח, כגון 'שכונה נחשלת', 'מדינות נחשלות'. מקור המילה בתיאור מלחמת עמלק בישראל בקטע המכונה 'פרשת זכור' אשר נהוג לקרוא בשבת שלפני פורים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הִתְקַלֵּס 1 (לַעַג) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הִתְקַלֵּס 2 (תהילה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>