הדף בטעינה

על המילה הִלְוָה

בתשובות באתר

תרנגולת וסנאי אוחזים בשני שלטים: דירה לשכור או דירה להשכיר?

לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר

WP_Post Object
(
    [ID] => 5618
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-20 11:15:52
    [post_date_gmt] => 2014-08-20 08:15:52
    [post_content] => צמדי הפעלים לָוָה והִלְוָה, שָׁאַל והִשְׁאִיל, שָׂכַר והִשְׂכִּיר דומים זה לזה במשמעם וביחס שבין רכיביהם: שלושתם מציינים העברת דבר מאדם לאדם לצורך השימוש בו לזמן מוגבל; בשלושתם מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו – בדומה ליחס בצמד הפעלים לָקַח ונָתַן. (יחס מוכר יותר בין קל להפעיל הוא של פועל "רגיל" בבניין קל ופועל גורם בבניין הפעיל, כגון לָבַשׁ והִלְבִּישׁ.)

את צמדי הפעלים האלה ירשנו מן המקורות: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב... וְהִלְוִיתָ [הפעיל] גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה [קל]" (דברים כח, יב), "...וַיִּשְׁאֲלוּ [קל] מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם [הפעיל]..." (שמות יב, לה–לו), "מקום שנהגו להשכיר [הפעיל] אילנות עם השדות – הרי הן של שוכר [קל], בפני עצמן – הרי הן של משכיר [הפעיל]" (תוספתא בבא מציעא ט, ד). על היחס שבין הבניינים קל והפעיל בצמדים אלו כבר עמד רש"י בפירושו לכתוב "וְהַעֲבַטְתָּ... וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט" (דברים טו, ו), שבו צמד פעלים נוסף מעין זה – עָבַט והֶעֱבִיט (לָווה תמורת משכון והלווה תמורת משכון). וכך כותב רש"י: "כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה [=הלוֹוֶה], כמו ולוית".

בלשוננו היום לא תמיד נשמרת ההבחנה, ורבים נוקטים את הפעלים בבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח, כגון "השאלתי את הספר מהספרייה". יש הרואים בכך השפעה של הלעז, שכן כמה פעלים מקבילים בלשונות אירופה משמשים בשני הכיוונים, והבחנת המשמעות היא על פי ההקשר ומילות היחס. למשל: liehen בגרמנית, ליַיען ביידיש (ללוות וגם להלוות),  rent באנגלית (לשכור וגם להשכיר), louer בצרפתית (לשכור וגם להשכיר).

השימוש בצורת פועל אחת לשני כיווני הפעולה איננו מפריע לדוברים שהרי די במילת יחס להביע את הכיוון: 'השאיל מ' או 'השאיל ל'. גם בשמות הפעולה משמשת צורה אחת לשני הכיוונים: הלוואה, השאלה (וגם שאילה) והשכרה (וגם שכירה ובעיקר שכירות), וכך גם מעמדו של הדבר העובר מיד ליד: אותה הדירה יכולה להיחשב מושכרת או שכורה, הספר שאול או מושאל והכסף מולווה (כאן אין כלל צורה לציון ההיבט של הלוֹוה).

השימוש בצורות מבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח אופייני מאוד לעברית בת זמננו, אך אפשר למצוא כדוגמתו כבר ברובדי לשון קודמים. למשל: "לא ילוונו ולא יַלווה ממנו" (משנה נדרים ד, ו על פי ניקוד כ"י קאופמן); "מלהלוותן מלהלוות מהן" (ירושלמי עבודה זרה א:א,לט ע"א); "השכיר ממנו בדינר לחֹדש" (תוספתא בבא מציעא ד, ה); "או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו" (רש"י על מועד קטן יא ע"ב); "אסור... מלהשאילן ומלהשאיל עימהן" (משנה עבודה זרה א, א על פי כ"י קאופמן).

שלא כבלשון ימינו, בחיבורים מרובדי לשון קודמים אפשר למצוא גם שימוש בצורות בבניין קל (כגון 'לווה' ו'שכר') לציון הנותן: "הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם" (תנחומא וירא, מב); "האומר לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו" (תוספתא בבא מציעא ז, ז).

מכל מקום בלשון התקנית ראוי לשמור על ההבחנה: הם משכירים לי את הדירה, ואני שוכר אותה; אני משאילה לך את הספר ואתה שואל אותו ממני; את מלוָוה לי כסף ואני לוֹוָה אותו ממך. הבחנה זו חשובה במיוחד בלשון המשפטית, כגון בחקיקה ובחוזים. כך למשל בחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971: "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" [סע' 13(א)], "המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל" [סע' 29(א)].

 

על הפעלים לווה, שאל ושכר

הפעלים לָוָה, שָׁאַל ושָׂכַר קרובים במשמעם אך אינם זהים:
לָוָה – לקח דבר על מנת להחזיר אחר כך את תמורתו. משמש בעיקר בהקשר של כסף.
שָׁאַל – לקח דבר על מנת להחזירו לאחר השימוש בו.
שָׂכַר – לקח דבר לשימוש זמני תמורת תשלום. משמש בהקשר של חפצים, מבנים ומקומות, וכן בהקשר של בעלי מקצוע ושירותים שונים.
    [post_title] => לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר
    [post_excerpt] => בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b8%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-07-29 12:39:30
    [post_modified_gmt] => 2021-07-29 09:39:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
גם וגם

הַלְוָיָה ולְוָיָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 191
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-01-25 10:12:21
    [post_date_gmt] => 2012-01-25 08:12:21
    [post_content] => הבאת מת לקבורה נקראת בעברית של ימינו הלוויה או לוויה. כינויים אלו אינם נזכרים לא בלשון המקרא ולא בלשון חז"ל. בספרות חז"ל משמש הצירוף הוצאת המת, למשל: "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה" (בבלי מגילה כט ע"א ועוד).

עם זאת בספרות התלמודית מדובר על ליווי של מת: "אמר רחבא אמר ר' יהודה: הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו' (בבלי ברכות יח ע"א), כלומר אדם שנקרה בדרכו מת המובל לקבורה נקרא ללוותו – ללכת אחר מיטת המת כמה צעדים. ועוד נאמר באבות דרבי נתן: "היה מתקן את הכלה ומלוה את המת ונותן פרוטה לעני" (נ"א, פרק ד).

שם הפעולה לוויה משמש בספרות חז"ל במשמעות כללית של ליווי, הִתְלַוּוּת לאדם אחר: "היה מהלך בדרך ואין לויה עמו עוסק בתורה" (בבלי סוטה מו ע"ב), וכן בימינו בצירוף בֶּן לְוָיָה ובביטוי בְּלִוְיַת־ (על נטיית לְוָיָה ראו בקישור להחלטה). מסתבר מאוד שהמילה לוויה היא לכתחילה שם פעולה של לִוָּה בבניין פיעל, ואכן במסורת תימן הוגים לַוָּיָה (כמו כִּפֵּר–כַּפָּרָה; ציווה–צַוָּאָה).

לצד לִוָּה ולְוָיָה אפשר למצוא בספרות חז"ל גם את הִלְוָה והַלְוָיָה (מבניין הפעיל): "בשכר ארבע פסיעות שהלוה פרעה הרשע לאברהם אבינו... נשתעבד בבניו כמה שנים" (בבלי סוטה מו ע"ב); "לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה" (ירושלמי סוטה כג ע"ד – הכוונה לליווי האורח לדרכו כשהוא יוצא מבית המארח).

הצירופים 'לוויית המת' וכן 'הלוויית המת' עולים לראשונה בספרות הרבנית בימי הביניים. המקור המוכר ביותר לצירופים אלו הוא סידור התפילה, בפתיחה לתפילת שחרית. בכל נוסחי התפילה נכללים דברי המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). בסידורים האשכנזיים נוספו לרשימה עוד שישה פריטים (אולי כדי להשלים למניין עשרה), ובהם "הכנסת כלה והלוויית המת" (בעקבות דרשת התלמוד: "'ואהבת חסד' – זו גמילות חסדים, 'והצנע לכת עם אלהיך' – זו הוצאת המת והכנסת כלה"). התוספת הזאת לתפילה נזכרת לראשונה בעדותו של רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), בן המאה השש־עשרה (שתָּמַהּ עליה). ר' זלמן הענא, המדקדק הנודע (פעל בגרמניה במאה השמונה־עשרה ועסק גם בההדרת סידור התפילה), תיקן בסידורו את הצירוף הַלְוָיַת הַמֵּת וגרס לְוָיַת הַמֵּת. מאז נחלקים סידורי התפילה האשכנזים: יש הגורסים הַלְוָיַת הַמֵּת ויש הגורסים לְוָיַת הַמֵּת.

הצורות הרווחות בלשון ימינו לוויה והלוויה אינן אלא קיצור של הצירופים המלאים. ראינו שיש להן יסוד בעברית לדורותיה, ושתיהן כשרות לשימוש כאחת.

נעיר כי לשם הפעולה של הִלְוָה במשמעות מתן כסף לתקופה מסוימת יוחדה הצורה הַלְוָאָה.
    [post_title] => הַלְוָיָה ולְוָיָה
    [post_excerpt] => הצורות הרווחות בלשון ימינו לוויה והלוויה אינן אלא קיצור של הצירופים המלאים: 'לוויית המת' וכן 'הלוויית המת'. שתי הצורות כשרות לשימוש כאחת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:09:42
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:09:42
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=191
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הצורות הרווחות בלשון ימינו לוויה והלוויה אינן אלא קיצור של הצירופים המלאים: 'לוויית המת' וכן 'הלוויית המת'. שתי הצורות כשרות לשימוש כאחת.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>