הדף בטעינה

על המילה הִדְרִיךְ אֶת מְנוּחָתוֹ

בתשובות באתר

שניים מתקוטטים על סלע - השלטים - סלע המחלוקת , עמק השווה

מכל מקום

WP_Post Object
(
    [ID] => 998
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-04-10 14:12:00
    [post_date_gmt] => 2011-04-10 11:12:00
    [post_content] => רבים מן הניבים המשמשים בלשוננו לקוחים מן המקורות בכלל ומן התנ"ך בפרט. יש מהם המשמשים במשמעותם המקורית ויש מהם שקיבלו משמעות חדשה. קבוצה מעניינת של ביטויים שחל בהם שינוי משמעות מבוססת על שמות מקומות שהתנתקו מהקשרם הגאוגרפי והובנו כמילים כלליות, מה שהעניק משמעות חדשה לביטוי כולו.

באו לעמק השווה: עמק שווה הוא שמו של עמק באזור ירושלים. הוא נזכר בסיפור מלחמתו של אברהם במלכים: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ... אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית יד, יז). מקור השם 'שווה' אינו ברור, ואולם הוא התקשר בתודעת הדוברים לשוויון, ומכאן נולד הביטוי 'באו לעמק השווה' במשמעות 'התפשרו', 'השתוו, 'הגיעו להסכמה'.

עד חורמה: בספר במדבר מסופר על אנשים מבני ישראל שהעפילו לעלות להר בניגוד להוראת משה וניגפו לפני אויביהם: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד, מה). סיפור המעשה בא גם בספר דברים, ושם נאמר "עַד חָרְמָה" (א, מד). כיום 'להכות עד חורמה', 'לרדוף עד חורמה', 'להילחם עד חורמה' וכדומה פירושם להביא לחיסול סופי של אויב או תופעה. ואולם בסיפור המקראי הכוונה היא שהמרדף הגיע עד לעיר חָרְמָה שבנגב. הפירוש החדש שניתן לביטוי מבוסס על שם העיר המתקשר לחֵרֶם ואולי גם על ההֶקשר המקראי של מלחמה ומרדף.

לבוא חשבון: לאחר שכבשו ישראל את העיר חשבון שבעבר הירדן המזרחי, נאמר: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כא, כז). האֱמורים נקראים כאן לבוא אל העיר חשבון שנחרבה ולבנותה מחדש. בשל הזהות בין חֶשְבּוֹן העיר ובין המילה חֶשְׁבּוֹן (המוכֶּרת מספר קהלת למשל) קיבל הביטוי 'בָּא חשבון' משמעות חדשה: 'עָרַךְ חשבון', 'סיכם את הדברים' ובימינו אף 'נקם במישהו, התחשבן אתו'.

הדריך את מנוחתו: בתיאור מלחמתם של שבטי ישראל בשבט בנימין נאמר: "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ..." (שופטים כ, מג). הביטוי 'מנוחה הדריכוהו' אינו ברור. יש המפרשים 'הדביקו אותו במקום מגוריו', יש המפרשים 'רדפו אחריו עד אשר נח וחדל מלנוס', ויש הסוברים כי 'מנוחה' הוא שם של מקום. כיום 'הדריך את מנוחתו' פירושו 'הטריד אותו', 'לא נתן לו מנוח'.

סלע המחלוקת: סלע המַחְלְקוֹת נזכר באחד מסיפורי המרדפים של שאול אחרי דוד: "וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה... וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת" (שמואל א כג, כו–כז). ומפרשים שבמקום זה נחלקו ונפרדו דוד ואנשיו משאול ואנשיו. הצירוף המקראי נשתנה ל'סֶלַע הַמַּחְלֹקֶת', וכיום הוא משמש במשמעות מטפורית של נושא הריב, העניין שעליו נחלקים.

קול ברמה: בנבואתו הידועה של ירמיהו נאמר: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (לא, יד). רָמָה שבפסוק זה היא ככל הנראה שם של עיר, אולי עירו של שמואל שבנחלת אפרים. ואולם בימינו ביטויים דוגמת 'נשא קולו ברמה' 'השמיע קול ברמה' משמשים במשמעות 'השמיע דבריו בקול רם' ומכאן 'הביע מחאתו ברבים'.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => מכל מקום [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-01-19 17:20:36 [post_modified_gmt] => 2019-01-19 15:20:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=998 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילד עושה מדיטציה והכיתוב: שמות ומשמעויות - שלו

שלו

WP_Post Object
(
    [ID] => 56642
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2021-11-21 15:44:44
    [post_date_gmt] => 2021-11-21 13:44:44
    [post_content] => שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח'. כך אומנם מבארים הפסוקים עצמם: "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא),[1] "כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן [=שאנן] וְשָׁלֵיו" (איוב כא, כג);[2] ובנקבה: "וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה" (דברי הימים א ד, מ). כך גם בנוגע לשם העצם שַׁלְוָה: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז), ואף בבן סירא: "שלמה מָלך בימי שלוה, ואֵל הניח לו מסביב" (מז, יג).

שלֵו בא בתנ"ך גם בתפקיד שם עצם מופשט (במובן שַׁלְוָה) – "כִּי לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ" (איוב כ, כ), שימוש בשם תואר בתפקיד שם עצם ידוע ממקומות אחרים דוגמת "מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף" (ירמיהו ב, כה).[3] מַטבע הלשון '(לא) ידע שלֵו' מן הפסוק באיוב נתחבב על סופרי ההשכלה (אך בימינו הלך ונשתכח). הינה כמה דוגמאות:
  • "ומה חייו? הלא חיי צער, כי לא ידע שָׁלֵו" (אברהם מאפו, 'עיט צבוע', 1857)
  • "אף כליותי יסרוני ולא אדע שליו" (מנדלי מוכר ספרים, 'למדו היטב', 1862)
  • "האם אדע שלו בעצמי? האם תנחמני ערשי? האם אדע חיים מהיום הנורא?!" (פרץ סמולנסקין, 'התועה בדרכי החיים', 1870)
ביטוי אחר – להפר את השלווה – מקובל בעברית בת ימינו. הוא נמצא לראשונה בספרות ההשכלה (אם כי די נדיר בה) ומקביל לביטויים דומים בלשונות אירופה. מקרבת הלשון יש מקום לחשוד שהוא נוצר ביצירתיות־מה בהשראת הפסוק "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי" (איוב טז, יב).[4] הבחירה בצורה הכפולה פרפ"ר בפסוק (במקום פר"ר, שממנו גזורים הפעלים הֵפֵר ו־פּוֹרֵר) אולי קשורה אל השורש המרובע בהמשכו: "וְאָחַז בְּעׇרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי". ביטוי מוכר יותר מן המקורות שענייננו הפרעת השקט והשלווה הוא 'להדריך מנוחה' על פי "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ" (שופטים כ, מג). השם הכללי שָׁלֵו גזור מן השורש של"ו ואין הוא אלא צורת בינוני פָּעֵל כמו חפֵץ וישֵן. בעברית המקראית נתמזגו פועלי ל"ו בגזרת ל"י, ולכן למשל בספר מלכים ב האישה השונמית אומרת לאלישע "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (ד, כח) וכוונתה 'אל תַּעשֵׂ‎ני שלֵווה לשווא'. ואולם לווי"ו העיצורית נותרו שרידים במקרא: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי" (איוב ג, כו).[5] מן השורש של"ו מפורסם במיוחד הפועל החריג יִשְׁלָיוּ בפסוק בתהלים "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (קכב, ו), ולהרחבה בעניינו ראו כאן. שלו ושליו על פי כללי הכתיב המלא אין מציינים וי"ו עיצורית בסוף מילה באופן מיוחד ולכן הכתיב התקני הוא שלו (כמו קו, צו וכסלו). יוצאת מכלל זה רשימת מילים מצומצמת שבהן כבר במקורות העברית באה יו"ד לפני הווי"ו כדי לציין שהווי"ו עיצורית, כגון שליו (=שְׂלָו), סתיו, עניו ועכשיו, וגם בשמות האותיות וי"ו, תי"ו. בכל אלה התנועה שלפני הווי"ו העיצורית היא a, בהיקש לכינויים החבורים לנסתר, דוגמת סוסיו, רגליו, דבריו (בכינויים אלו היו"ד מקורה מצורן הרבים). בספרות חז"ל גויס הכתיב הזהה של המילים שָׁלֵו ושְׂלָו לצורכי המדרש – בעניין אכילת השליו במדבר מקשים בתלמוד: "כתיב [בפסוק] 'שלו' [בשי"ן] וקרינן 'סלו' [בשי"ן שמאלית, היינו s]. אמר ר' חנינא: צדיקין אוכלין אותו בשלוה, רשעים נדמה להן כסלואים [=קוצים]" (בבלי יומא עה ע"ב). ההמלצה היא אפוא לכתוב את השם הפרטי שלו בלי יו"ד, כשם שנכתב שם התואר הכללי, ואולם הרוצה לכתוב את השם הפרטי ביו"ד (כמו שמופיע במיעוט המקרים בתנ"ך) – הרשות בידו. --------------------------------------------------------------

[1] הצורה שְׁלֵיו בשווא משקפת ככל הנראה את הצורה הארמית. השוו למשל בספר דניאל: "הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ [=אם תהיה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתְךָ]" (ד, כד).

[2] נהוג להסביר כי הכתיב שָׁלֵיו (או שְׁלֵיו) ביו"ד נוצר במכוון כדי לציין שהווי"ו עיצורית.

[3] בתהלים מוצאים "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (ל, ז), ומשערים כי שַׁלְוִי נטוי משם העצם שֶׁלֶו (במובן שלווה).

[4] הביטוי 'שלו הייתי' מוכר מן הארמית: "אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי" (דניאל ד, א).

[5] והשוו למסורת הכתיב בפסוקים "וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת [כתיב: עשוות]" (שמואל כה, יח); "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת [כתיב: נטוות] גָּרוֹן" (ישעיהו ג, טז).​

[post_title] => שלו [post_excerpt] => שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח' – "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא). מהו הפועל הנגזר מן השורש של"ו? ואיך נכתב השם הפרטי – שלו או שליו? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9c%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-22 15:32:02 [post_modified_gmt] => 2021-11-22 13:32:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=56642 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח' – "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא). מהו הפועל הנגזר מן השורש של"ו? ואיך נכתב השם הפרטי – שלו או שליו?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>