הדף בטעינה

על המילה הֲדַסָּה

בתשובות באתר

שמות ומשמעויות - הדס

הדס

WP_Post Object
(
    [ID] => 44766
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-09-24 14:53:17
    [post_date_gmt] => 2020-09-24 11:53:17
    [post_content] => הֲדַס הוא שיח יְרוק־עד האופייני לחורש הים תיכוני. עליו מבריקים וריחניים, פרחיו לבנים ופירותיו – המכונים במקורות 'ענבים' או 'בנות' – דמויי רימונים זעירים בגוני שחור־כחול.

בתנ"ך נקשר שמו של ההדס בנבואות נחמה. בספר ישעיהו נזכר ההדס עם שמות עצים אחרים שמסמלים הפיכת שממה למקום פורח: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (מא, יט); "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (נה, יג), ובראשית ספר זכריה מתוארת דמותו של מלאך ה' "הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים" (א, יא).[1]

ההדס משאיר רושם חיובי בולט גם בספרות חז"ל, כך למשל: "הרואה הדס בחלום – נכסיו מצליחין לו" (בבלי ברכות נז ע"א). ממבחר מקורות עולה כי ענפי ההדס שימשו לקישוט ולנוי: "ואילו הן עטרות חתנים? ... של ורד ושל הדס" (תוספתא סוטה טו, ח); "מאי הינומא? [...] תנורא דאסא [מקלעת הדסים]" (בבלי כתובות יז ע"ב). ואומנם מנהגי קישוט בהדסים ידועים גם ממקורות יווניים ורומיים בני התקופה. בד בבד שימש ההדס גם בשעת אבל – בתלמוד הבבלי למשל מסופר כי מיד לאחר מותם של האמוראים רב אסי ורב שילא (שהתנצחו ביניהם ומתו בזה אחר זה): "חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי שמע מינה עבדו רבנן פיוסא" [=ראו (תלמידיהם) שהדס פורח ממיטה למיטה, אמרו: מכאן שעשו חכמים שלום ביניהם] (נידה לז ע"א). ומדוע דווקא ענפי הדס? רש"י על אתר מסביר: "רגילין היו להניח הדס על המיטה [של הנפטר]". בימינו ידוע המנהג להריח עלי הדס בברכת הריח – "בורא עצי בשמים" – בהבדלה שבמוצאי שבתות.

ואולם על אף שלל ההקשרים שההדס נזכר בהם במקורות העברית הקלסית, אין כל ספק כי הוא קנה את פרסומו דווקא מן המקום שלא ננקב שמו במפורש – הציווי על נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ). התלמוד מזהה "ענף עץ עבֹת" עם הדס, ומקובל כי אין זו אלא מסורת קדומה שרק נתמכת בדרשת הפסוק.[2] כך בבבלי: "ענף עץ עבות – שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא? הוי אומר זה הדס" (סוכה לב ע"ב); "קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס" (שם), וכך בירושלמי: "וענף עץ עבות – עץ שענפיו חופין את רובו ועולה כמין קליעה. ואי זה זה? זה הדס" (סוכה ג, ב; נג ע"ג). בספר נחמיה מופיעים זה לצד זה "הדס" ו"עץ עבת" כאילו היו שני מינים שונים: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (ח, טו). ובתלמודים נתבאר כי "הדס" שבפסוק הוא מין הדס שוטה שאינו ראוי למצוות לולב (אלא לסיכוך הסוכה), ואילו "עץ עבֹת" הוא ההדס הנאגד עם שאר המינים. הבחנה אחרת בין הדס כשר ל'הדס שוטה' מוכרת גם מן הדרישה ההלכתית לקיים את "עבֹת" המקראי כך שעלי ההדס יצאו שלושה־שלושה מאותו קן, היינו ממקום צמיחתם על הגבעול (ועל כן הם מכונים "מְשֻׁלָּשׁ"); ומה שאין כן ב'הדס שוטה'.

הדס והדסה

בעברית שם הצמח הוא הדס, וכך גם בארמית של התלמוד הירושלמי ותרגומי המקרא (אולי בהשפעת העברית); בלהגי הארמית המזרחית הוא נקרא אסא (באכדית asu ובפי מקצת הערבים אַס) – ייתכן כי יש קשר בין שתי הצורות אך הגיזרון לא הוברר דיו. לצד השיח הריחני נזכרת בתנ"ך מילה דומה – שמה העברי של אסתר: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ" (ב, ז). יש הטוענים כי שם זה מבוסס על שם הצמח, ואומנם במדרשי חז"ל נקשרו הללו ללא היסוס: "'והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה'... ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר: 'ויהי אומן את הדסה'" (בבלי סנהדרין צג ע"א). קשר זה מוכר בימינו גם משמו של ארגון הבריאות 'הדסה', שנקרא על שם אסתר המלכה ובסמלו מופיעים ענפי הדס. אחרים טוענים כי השם הדסה קשור למילה האכדית khadashatu שפירושה 'כלה', ואולם יש מי שמפקפק בכך.

הדס והידס

לבד משמותיהם של השיח והמלכה המפורסמים, מעט פחות ידוע כי בשורש הד"ס משמש בעברית גם הפועל הִדֵּס במשמעות 'דידה', 'רמס': "תרנגולין שהידסו את העיסה ואת הפירות" (תוספתא בבא קמא ב, א); ומכאן בספרות העברית החדשה מהדס הוא מי שמתנודד בהליכתו כתרנגול. חוקר הלשון נפתלי טור־סיני סבר שהשורש הד"ס בהוראה הזו קרוב אל השורש هدج (הד"ג') בערבית שעניינו 'הלך בפסיעות רועדות'.[3] ואולם על פי עדי נוסח אחרים של המשנה המקבילה (בבא קמא ב, א) – הפועל בא בחי"ת, כלומר 'חידס', כמו בשורש המקביל בערבית حدس (חד"ס) בהוראת 'דרס ברגל'.[4] קשה להצביע אפוא על קשר משמעות בין שיח ההֲדַס לפועל הִדֵּס. עם זאת בארמית של התלמוד הירושלמי בא פועל יחידאי המתאר מין ריקוד: "רבי שמואל בר רב יצחק הוה נסיב שיבשתי והוה מהדס קומי כליא [=היה לוקח ענף והיה 'מהדס' לפני הכלה]" (ירושלמי פאה א, א; טו ע"ד). אומנם ברוב עדי הנוסח מוצאים את הגרסה 'מקלס', היינו משבח ומפאר, אך לדעת שאול ליברמן אם יש לקיים את הגרסה 'מהדס' הרי שזהו פועל גזור־שם מן הֲדַס והוראתו היא 'מקלס בהדס' (ומכאן שמדובר בענף של הדס).[5] חיזוק לכך מן התלמוד הבבלי שמספר על ריקוד בענפי הדס: "אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקיד לפני הכלה... רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת" [היה רוקד ובידיו שלושה בדי הדס] (כתובות יז ע"א). אולי על פי זה ביאר רש"י כי הפועל מהדס בהקשר של תרנגול שהזיק (בבלי בבא קמא יז ע"א) פירושו 'מרקד'.

* * *

בימינו נעשה הדס שם נפוץ לבנות, ובמידה רבה החליף את השם המסורתי הדסה. ______________________________

[1] בתרגום השבעים הגרסה היא "בין ההרים".

[2] מסורת זו נתמכת ממטבעות מימי המרד הגדול ומימי מרד בר כוכבא וכן מכתבי יוסף בן מתתיהו.

[3] בהערות למילון בן־יהודה, טור 1044.

[4] ראו למשל במילון הערוך השלם בערך 'חדס'.

[5] לדעת ליברמן אין הכוונה לריקוד ממש אלא לנענוע ענפי ההדס (כמו נענוע ארבעת המינים בסוכות). מומלץ לעיין ב'תוספתא כפשוטה' לנזיקין, עמ' 16 (הערה 2).

[post_title] => הדס [post_excerpt] => על אף שלל ההקשרים שההדס נזכר בהם במקורות העברית הקלסית, אין כל ספק כי הוא קנה את פרסומו דווקא מן המקום שלא ננקב שמו במפורש – הציווי על נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%93%d7%a1 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-27 15:38:21 [post_modified_gmt] => 2022-10-27 12:38:21 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=44766 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על אף שלל ההקשרים שההדס נזכר בהם במקורות העברית הקלסית, אין כל ספק כי הוא קנה את פרסומו דווקא מן המקום שלא ננקב שמו במפורש – הציווי על נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>