הדף בטעינה

על המילה בּוּר

במילון

 (ללא ניקוד: בור)
חלק דיברשם תואר
שורשבור
נטייהבורה

הגדרה

  • חסַר השכלה
  • מכאן: בּוּרוּת

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

עם הארץ בנקבה

WP_Post Object
(
    [ID] => 16305
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2016-07-20 15:06:50
    [post_date_gmt] => 2016-07-20 12:06:50
    [post_content] => 

על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה?

הדרך המקובלת והמומלצת לפי שעה היא להשאיר את הצירוף כמות שהוא: 'היא עם הארץ' – כמו 'היא נכס', 'היא אדם טוב' (או 'בן אדם טוב'). כך גם במקרים הפוכים: 'הוא אישיות', 'הוא דמות ידועה'.

עם זאת מהלכת גם צורת נקבה של הצירוף: 'עמת הארץ'. מה גרם להיווצרותה? במשמעות הנדונה כאן 'עם הארץ' מתפקד כשם תואר, ודרכם של שמות תואר לנטות לפי מין. למשל: בּוּר-בּוּרָה, קל דעת - קלת דעת. אם כן הנוקטים 'עמת הארץ' מטים את הצירוף 'עם הארץ' לנקבה כמו שמטים את שמות התואר הנזכרים. אלא שלא כמו 'בור', 'קל' שהם שמות תואר ביסודם – המילה 'עם' היא שם עצם שאינו נוטה לפי מין, ולכן הצורה "עַמָּה" אינה צפויה.

ומניין לנו הצירוף 'עם הארץ'? מקורו של הצירוף בתנ"ך, ושם הוא מכוון תמיד לקבוצה של אנשים, למשל: "וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ" (מלכים ב יא, כ), "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה" (עזרא ד, ד). לעומת זאת בספרות חז"ל 'עם הארץ' הוא בדרך כלל אדם יחיד: "אין בּוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה אבות ב, ה), "עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת" (משנה דמאי ו, יב), וכאשר הכוונה לקבוצת אנשים הצירוף בא לרוב בריבוי: 'עמי הארץ' או 'עמי הארצות'. 'עם הארץ' בספרות חז"ל הוא כינוי לאדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקפיד על דינים שונים (ראו להלן בהרחבות).

מעתק המשמעות שחל בצירוף 'עם הארץ' מקבוצה של אנשים לאדם יחיד דומה לזה שחל במילה גּוֹי: בתנ"ך גּוֹי הוא 'עם', 'לאום', כגון "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים... לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). עם ישראל מכונה לעיתים גוי, כגון "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (שמות לג, יג), אך מטבע הדברים לרוב מדובר בעם אחר או עמים אחרים. מכאן התגלגלה המילה 'גוי' לציון אדם יחיד מעם אחר, וזה השימוש הרגיל בה למן ספרות חז"ל ועד ימינו. משהחלה המילה גוי לציין אדם יחיד, נוצרה לה צורת נקבה – גויה, וזו משמשת כבר בספרות חז"ל.

הרחבות

א. 'עם הארץ' ומשמעיו במקורות

בתנ"ך המושג 'עם הארץ' נושא כמה משמעויות, כעולה מן ההקשרים השונים שהוא נזכר בהם. במחקר הוצעו לו כל מיני פרשנויות, ובהן תושבי ממלכת יהודה, אזרחים חופשיים בעלי קרקע, יושבי הכפרים (בניגוד ליושבי הערים), ואף מועצת עַם שהייתה שותפה לשלטון.

כאמור בספרות חז"ל הצירוף 'עם הארץ' מציין בעיקר אדם יחיד, אך גם שימוש זה איננו אחיד: נראה שתחילה שימש המונח בעיקר לתיוג אדם שאינו מקפיד על הלכות מעשר ובייחוד על דיני טומאה וטהרה; בהקשרים אלו 'עם הארץ' עומד בניגוד ל'חָבֵר'. בהקשרים אחרים 'עם הארץ' מנוגד ל'תלמיד חכם', והכוונה לאדם שאינו יודע תורה. בברייתות המובאות בתלמוד הבבלי (ברכות מז ע"ב) אפשר לראות שחכמים התלבטו בהגדרת המושג 'עם הארץ':

איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו [אכילת חולין] בטהרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי [...] איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שִׁמֵּשׁ תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ.

ב. בור ועם הארץ

הצירוף הרווח 'בּוּר ועם הארץ' נוצר בלשון הרבנית בימי הביניים. בספרות חז"ל אלו מושגים נפרדים, כמו שראינו לעיל במובאה ממסכת אבות: "אין בּוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". עם זאת גם בספרות חז"ל יש הקשרים שבהם 'עם הארץ' זהה או דומה במשמעו ל'בור' – בייחוד כאשר ניגודו הוא 'תלמיד חכם'.

ג. עם הארץ בלשונות היהודים

הצירוף 'עם הארץ' במשמע 'אדם פשוט ונבער' התגלגל גם ללשונות היהודים, ובחלק מהן הוא התחבר למילה אחת, כגון עמרץ (ההגייה amoórets) ביידיש, עֻמְרְצִי אצל יהודי תימן. ביידיש נוהגות כמה צורות רבים: 'עם הארצים', 'עמי הארצים' ובמילה אחת: 'עמרצים' (amorátsim) –כמו 'בעלבתים' (balebátim = בעלי בתים). הצורה "עמי הארצים" אף חדרה לדפוסים של מדרש במדבר רבה (במדבר ג), ואפשר למוצאה לעיתים בספרות רבנית ובספרות ההשכלה. מכאן גם המונח המופשט 'עַם הארצוּת' או 'עמרצוּת'. בדרך זו יש היוצרים את צורת הנקבה 'עם ארצית' או 'עמרצית'.

[post_title] => עם הארץ בנקבה [post_excerpt] =>

על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה? הדרך המקובלת והמומלצת לפי שעה היא להשאיר את הצירוף כמות שהוא: 'היא עם הארץ' – כמו 'היא נכס', 'היא אדם טוב' (או 'בן אדם טוב'). כך גם במקרים הפוכים: 'הוא אישיות', 'הוא דמות ידועה'.

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-07-24 13:31:31 [post_modified_gmt] => 2022-07-24 10:31:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=16305 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה? הדרך המקובלת והמומלצת לפי שעה היא להשאיר את הצירוף כמות שהוא: 'היא עם הארץ' – כמו 'היא נכס', 'היא אדם טוב' (או 'בן אדם טוב'). כך גם במקרים הפוכים: 'הוא אישיות', 'הוא דמות ידועה'.


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור שדה שיבולים והכיתוב: ניבים מתנובת השדה

ניבים מתנובת השדה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1044
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-05-12 11:16:00
    [post_date_gmt] => 2013-05-12 08:16:00
    [post_content] => 

ניבים מתנובת השדהעל פי המסופר בספר בראשית החל האדם את דרכו בגן עדן אשר סיפק לו את כל צרכיו. אך לאחר שאכל מפרי עץ הדעת הוא גורש משם, ונגזר עליו לפעול בעצמו להשגת מחייתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ..." (בראשית ג, יט). מאז היה הלחם למזונו המרכזי של האדם, והשגתו – לעיקר עמלו עלי אדמות.

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים הלקוחים מתחום גידול הדגן ועיבודו. כך למשל המילים יְבוּל ושָׂדֶה רגילות בעברית ובלשונות אחרות בשימושים מושאלים כגון 'שדה ראייה', 'שדה פעולה', 'יבול שיריו'. שם התואר בּוּר משמש בלשוננו למן ספרות חז"ל לציון שדה שלא נחרש, ובהשאלה גם לציון אדם חסר השכלה כגון בצירוף 'בּוּר ועם הארץ' או בשם המופשט בּוּרוּת.ניבים מתנובת השדה

הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם...". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. משמעויות נוספות של הפועל חָרַשׁ נוצרו בלשון הדיבור: הָלַךְ או נָסַע הרבה ('לחרוש את הארץ') וגם לָמַד הרבה ('לחרוש למבחן', 'חרשן'). בשימושים אלו החרישה מייצגת עבודה יסודית ומאומצת, ומכאן גם הביטוי 'חריש עמוק' לציון פעולה יסודית ושיטתית.

עבודת האדמה הניבה בלשוננו כמה ניבים וביטויים:

קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת, כגון "משחק משותף הוא קרקע פורייה ללמידה". יש גם ביטוי רחב יותר: 'נפל (כזרע) על קרקע פורייה', כגון "סיסמאות של צדק ושוויון נפלו על קרקע פורייה בליבם של צעירים שהתמרדו במציאות".

קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם. בהשאלה: נושא או תחום שטרם עסקו בו ושטרם נחקר. לדוגמה: "בתחום המינוח הרפואי מצא ד"ר מזי"א קרקע בתולה וכר נרחב לעבודת התרגום שלו".

הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין. לדוגמה: "נציגי החברות נפגשו ביניהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת מיזמים משותפים". הצירוף משמש גם במשמעות 'יצר בסיס נוח לדבר'. לדוגמה: "רצף האירועים והשפל הכלכלי הכשירו את הקרקע למהפכה".

נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).

הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. את דימוי ההליכה בתלם אפשר למצוא במשמעויות שונות בעיתונות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים – על רקע העבודה החקלאית שעסקו בה החלוצים: הליכה בדרכו של מישהו אחר, עשייה שגרתית וחסרת מעוף, עבודה מסורה, צייתנות ומשמעת ועוד. בהמשך התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.

נשא בעול  עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. במגילת איכה נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (ג, כו) ובמסכת אבות נזכר "נושא בעול עם חברו" (ו, ו) –כנראה מי שמשתתף בצערו של חברו ומסייע לו. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'. המילה עול משמשת במשמעות מושאלת בניבים נוספים ובהם: 'עול מצוות', 'הכביד את עוּלו' (=לָחַץ, הִקשה, הגביר את דרישותיו), 'פרק עול' או 'פרק כל עול' (=מרד, התפקר).

זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. ככל הנראה הנמשל הוא שלשם חזרה אמיתית בתשובה יש לסור לגמרי מן המעשים הרעים. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.

שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.

בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים. משחק מילים שנוצר בספרות העברית החדשה על פי 'קצירת העומר' – קציר שיבולי השעורים הראשונות שנעשה בחג הפסח.

לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגרי התבואה מן השיבולים. בעת העתיקה נעשתה מלאכת הדיש באמצעות שור: השור היה הולך על השיבולים ורומס אותן ברגליו או במוֹרַג – לוח רחב וכבד שבתחתיתו נעוצות אבנים – שחובר אליו. בשעת הדיש היה השור אוכל לעיתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעיתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.

כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגרים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.

מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגרי הדגן. מקור הביטוי בירמיהו כג, כח, אך מדברי התלמוד על פסוק זה ירשנו ביטוי בעל משמעות הפוכה: "אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א) – אין עיקר בלא טפל, אין טוב בלא שום רע. בעברית החדשה נוצרו ביטויים נוספים הקשורים לבר ולתבן: 'לבור את הבר מן התבן' – לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר, וכן 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת של הביטוי היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – שכן גם את המוץ מפרידים מגרגרי התבואה. ריבוי הגרסאות ואי־הכרת הריאליה החקלאית אף הולידו ביטויים חסרי היגיון כגון 'לבור את המוץ מן התבן'.

רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה. כדי לטחון קמח היו מחברים את אבן הרחיים העליונה אל צוואר הבהמה במוט עץ. הבהמה הייתה הולכת סביב הרחיים, והאבן העליונה (רֶכֶב) הייתה מסתובבת וטוחנת את הגרגרים שעל האבן התחתונה (שֶׁכֶב). מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין כט ע"ב).ניבים מתנובת השדה

טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ע"ב) מסופר כי לאחר שהתגאה נבוזראדן הבבלי על שהחריב את המקדש יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" – עַם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. כלומר: לא אתה עשית כל זאת, כי הדבר כבר נעשה בידי שמיים. את טחינת הקמח הטחון הגמרא מדייקת מלשון הכתוב באחת הנבואות על בבל: "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב) – טחני את מה שהוא כבר קמח.

עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט). פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה – מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => ניבים מתנובת השדה [post_excerpt] => חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-05-27 23:49:28 [post_modified_gmt] => 2020-05-27 20:49:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1044 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

עבודת האדמה

WP_Post Object
(
    [ID] => 5398
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-04-02 12:25:49
    [post_date_gmt] => 2013-04-02 09:25:49
    [post_content] => 

יוגב, ניר, עידית, שלחין

יוֹגֵב

בתמונה: יוגבתיוגב הוא עובד אדמה. מקור המילה בתיאור חורבן יהודה בידי בבל. רוב העם הוגלה לבבל אך "וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר [נבוזראדן] רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (מלכים ב כה, יב). בתיאור מקביל בספר ירמיהו נאמר: "וּמִן הָעָם הַדַּלִּים... הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים..." (לט, י). את המילה יְגֵבִים (ביחיד יָגֵב) מפרשים על פי ההקשר: שדות. במקומות אחרים בתנ"ך לצד הכורמים באים אִכָּרִים, כגון "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה" (יואל א, יא). בעשורים הראשונים של המדינה חקלאים העוסקים בגידולי שדה נקראו יוגבים, בדומה לקבוצות אחרות של חקלאים: נוטעים, בוקרים (מגדלי בקר), נוקדים (מגדלי צאן).

נִיר

בתמונה: נירהמילה ניר מקורה בתנ"ך, כגון בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ד, ג). למילה זו ניתנו כמה הסברים: שדה חרוש, שדה שנועד לחרישה, תלם שנחרש. ויש הסוברים כי ניר הוא שם פעולה: נירו ניר פירושו חִרשו חריש. בספרות חז"ל שְׂדֵה נִיר הוא שדה חרוש והוא נבדל משדה בּוּר מצד אחד ומשְׂדה זֶרַע (שדה זרוע) מצד אחר. בספרות העברית החדשה המילה ניר משמשת הן במשמעות שדה מעובד הן במשמעות תלם שנחרש. למשמעות השנייה קרובות המילים המקראיות מַעֲנָה ומַעֲנִית וכן המילה תֶּלֶם עצמה. לניר במקרא יש גם משמעות של כוח ושלטון, כגון "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים" (מלכים א יא, לו).

עִדִּית

עידית היא אדמה משובחת. היא נזכרת בספרות חז"ל לצד (אדמה) בינונית ו(אדמה) זיבורית. המילה עידית נזכרת בין השאר בדיון של חכמים על הפסוק: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד). ר' עקיבא לומד מן המילה מֵיטָב: "לא בא הכתוב אלא לִגְבּוֹת לנזקין מן העדית" (בבא קמא ו ע"ב). היו שהציעו לקשור את עידית למילה הערבית עַדִ'יַה – כברת ארץ שאדמתה טובה. בעברית החדשה הורחב משמעה של עידית לציון דבר בעל ערך גבוה ולאו דווקא אדמה. הוא הדין לזיבורית – המציינת דבר חסר ערך.

שְׁלָחִין

בתמונה: חקלאות שלחיןבחקלאות שלחין השקיית השדות נעשית בידי אדם, לעומת חַקְלָאוּת בַּעַל הנסמכת על גשמים בלבד (על שם האל הכנעני בעל המופקד על הגשמים). שני המושגים לקוחים מספרות חז"ל. השורש של"ח נקשר לתעלות השקיה כבר במקרא: "וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה" (יחזקאל לא, ד). נקשרים לכאן גם "בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח" (נחמיה ג, טו) ו"מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיהו ח, ו, ומכאן נקבת השילוח). שֶׁלַח הוא אפוא תעלה שנשלחים בה מים, ובֵית שְׁלָחִים הוא שדה מרושת בתעלות השקיה: "משקין בית השלחים במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כתחילה ובין ממעיין שלא יצא כתחילה" (משנה מועד קטן א, א). בקרב החקלאים רווחת הצורה שַׁלְחִין. [post_title] => עבודת האדמה [post_excerpt] => יודע חקלאי פיקח מה הם יוגב, ניר, עידית, ושלחין! על מונחי חקלאות עבריים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-20 00:09:26 [post_modified_gmt] => 2021-04-19 21:09:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5398 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

יודע חקלאי פיקח מה הם יוגב, ניר, עידית, ושלחין! על מונחי חקלאות עבריים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך בּוּר 2 (בורות וסכלות) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך בּוּר 1 (שדה בור) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>