הדף בטעינה

על המילה אוֹת וּמוֹפֵת

במילון

 (ללא ניקוד: אות ומופת)

הגדרה

  • דוגמה מרשימה לאחרים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>
איור של שני ילדים מתגלשים על גבי קשת וענן של אותיות

אות באות

WP_Post Object
(
    [ID] => 1016
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-14 09:49:00
    [post_date_gmt] => 2011-11-14 07:49:00
    [post_content] => 

המילה אוֹת – המוכרת לכל ילד לפחות מכיתה א' – רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס ואות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם אות ומופת. ומה הקשר בין כל אלה?

המשמעות היסודית של אוֹת היא סימן, ובייחוד סימן להיכר או לזיכרון. על קין נאמר: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו), ויש מפרשים שניתן סימן בגופו. מכאן נוצר בעברית החדשה הצירוף 'אות קין' לציון סימן גנאי הדבק באדם. גם הקשת בענן היא אות, כי היא מסמלת שלא יהיה עוד מבול: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, יג–טז).

השימוש באוֹת במשמעות 'סימן' נפוץ בצירופים כגון 'אות חיים' או 'נתן בו את אותותיו' (=הותיר בו את סימני השפעתו), וכן בצירופים הפותחים במילה לְאוֹת־, למשל: 'הוא הניע בראשו לאות הסכמה', 'הספר הוענק לה לאות תודה'. המשמעות היסודית של 'סימן' אף הולידה בעברית החדשה משמעויות מוגדרות יותר: סימן מוסכם המשמש להעברת מידע, כגון אותות מורס או עיבוד אותות במחשבים, וכן סמל המוענק לאדם לציון הישג או השתתפות במלחמה: אות הצטיינות, אות גבורה וכדומה.

בכמה מקומות בתנ"ך אוֹת הוא סימן ניסי המעיד על אמיתותו של דבר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג, ב). מכאן קיבלה המילה אוֹת משמעות כללית של נס ופלא: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח). בימינו 'באותות ובמופתים' פירושו 'בהוכחה ניצחת', ולעומתו אות ומופת (ביחיד) פירושו סמל ודוגמה.

מינה של המילה אוֹת במשמעות סימן או מופת הוא בעיקר זכר: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד, ח). צורת הרבים של אוֹת במשמעות זו היא אוֹתוֹת.

רק בלשון חכמים קיבלה המילה אוֹת את המשמעות של כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת. ושני חידושים דקדוקיים חלו במילה במשמעות זו: (א) היא החלה לשמש גם כמילה ממין נקבה; (ב) לצד צורת הרבים אוֹתוֹת החלה לשמש צורת הרבים אוֹתִיּוֹת. בעברית בת ימינו התקבע לחלוטין הבידול בין אותיות האל"ף־בי"ת שמינן נקבה ובין האותות והמופתים שמינם זכר.

על אדם בור וחסר השכלה אומרים ש'אינו יודע צורת אות', ואילו על אדם משכיל במיוחד אומרים שהוא 'מבין באותיות הקטנות'. אותיות גדולות מאוד מכונות 'אותיות של קידוש לבנה' – על שם ברכת קידוש הלבנה הנדפסת באותיות גדולות שאפשר לקוראן לאור הירח. בדומה לכך אותיות קטנות מאוד מכונות 'אותיות (של) טל ומטר', על שם האותיות הקטנות בסידורים שבהן כתובות המילים 'ותן טל ומטר לברכה'. הצירוף 'אות באות', אחיו של 'מילה במילה', מציין העתקה מדויקת והבאת דברים ככתבם וכלשונם.

מן המילה אוֹת בשתי משמעויותיה נגזרו פעלים בבניין פיעל: הפועל אִיֵּת – קרא בקול את אותיותיה של מילה – הוא על פי צורתו הרגילה של הבניין (השוו: בִּשֵּׁל, סִפֵּר). לעומתו הפועל אוֹתֵת נוצר בדגם המיוחד לשורשים מגזרת ע"ו (כּוֹנֵן, קוֹמֵם) ולשורשים מגזרת הכפולים (סוֹבֵב, תּוֹפֵף). הפועל אוֹתֵת מציין העברה של מסר או סימן, ובתחבורה הוא נתייחד להפעלת האותות המהבהבים לציון פנייה. וכך מאותה המילה יש לנו שתי פעולות נבדלות לגמרי: אִיּוּת ואִיתוּת.

אוֹת – מילה קטנה המפליאה אותותיה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => אות באות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-02-07 13:08:17 [post_modified_gmt] => 2018-02-07 11:08:17 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1016 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילה אוֹת – המוכרת לכל ילד לפחות מכיתה א' – רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס ואות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם אות ומופת. ומה הקשר המשך קריאה >>