WP_Post Object
(
    [ID] => 5224
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2014-07-29 10:03:09
    [post_date_gmt] => 2014-07-29 07:03:09
    [post_content] => 
המילה מִנְהָרָה, הרגילה כל כך בימינו, מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – בתיאור המחבואים והביצורים שעשו ישראל מפני המדיינים: "מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו, ב). משמעה המקורי של המילה אינו ברור, אך הוצעו לה כמה פירושים על פי שורשה ועל פי ההקשר בכתוב.
יש שפירשו מִנְהָרָה מלשון נָהָר – מערה ארוכה ומפותלת שצורתה כצורת נהר או בקיע שנוצר בסלע על ידי זרימה של מים. אחרים פירשו זאת מלשון נְהָרָה (=אוֹר) – מערה שבתקרתה יש  פתח שהאור חודר דרכו (רד"ק פירש כך גם את המילה המקראית היחידאית מְאוּרָה – משורש או"ר). לפי הסבר אחר, המבוסס גם הוא על המשמע 'אור', מדובר במגדל צופים שממנו השיאו משואות להזהיר מפני האויב המתקרב.
בתקופת ההשכלה השתמשו הסופרים העבריים במילה מִנְהָרָה בכמה משמעויות, ובהן 'מרתף', 'נקיק' ו'נקרה' (מערה טבעית בסלע). אליעזר בן־יהודה אף מעיד במילונו שבימיו נעשה שימוש במילה מִנְהָרָה לתרגום המילה מִינָרֵט – צריח מסגד (ראו בהרחבה למטה). אך בסופו של דבר התקבעה המילה מִנְהָרָה במשמעות tunnel – מחילה רחבה מעשה ידי אדם המשמשת למעבר של כלי רכב ועוד.
מן המילה מִנְהָרָה נגזר המונח מִנְהוּר המציין חפירת מנהרות (למונח גם שימושים מושאלים בפיזיקה ובמחשבים).

הרחבה – מנהרה ומינרט
המילה הלועזית מִינָרֵט (minaret), שמשמעה צריח מסגד, היא הגרסה הטורקית של המילה הערבית מַנַארַה (כשמו הערבי של רכס רָמִים – צוק מנרה). מילה ערבית זו גזורה מן השורש נו"ר – אחיו של השורש נה"ר – כמו המילים העבריות נֵר, מְנוֹרָה ועוד. מַנַארַה היא ביסודה מעמד למנורה, ומכאן גם מגדלור וכן מגדל הדומה למגדלור. השימוש במילה מִנְהָרָה במשמעות צריח מסגד התבסס כנראה על דמיון הצליל למילה הערבית וכן על הפרשנות שמִנְהָרָה היא מגדל להשאת משואות (סביר שפרשנות זו עצמה מקורה בדמיון המילים מִנְהָרָה ומַנַארַה).
    [post_title] => מִנְהָרָה
    [post_excerpt] => המילה מִנְהָרָה, הרגילה כל כך בימינו, מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – משמעה המקורי של המילה אינו ברור, אך הוצעו לה כמה פירושים על פי שורשה ועל פי ההקשר בכתוב.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d6%b4%d7%a0%d6%b0%d7%94%d6%b8%d7%a8%d6%b8%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-09-12 10:58:06
    [post_modified_gmt] => 2021-09-12 07:58:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5224
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5596
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2012-05-28 09:56:22
    [post_date_gmt] => 2012-05-28 06:56:22
    [post_content] => 
חפיץ, מהלום, פוּנדה, גלילור, ציודן
חֲפִיץ (גאג'ט, גאדג'ט)
חפיצים הם חפצי מותרות שיש בהם חידוש או תחכום כלשהו. למשל: מכשיר ניווט, פנס בתוספת מצפן, חפץ נוי כגון מטוטלת לשולחן הכתיבה.
חֲפִיץ הוא סוג של חפץ, ומכאן שמו. אך בחפיץ יש רמז למשמעות נוספת של המילה חֵפֶץ ושל השורש חפ"ץ, והיא 'רצון'. בלשון המקרא הפועל הרגיל להבעת רצון הוא חָפֵץ, חָפַצְתִּי. במזמור 'אשת חיל' שבמשלי נאמר "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ", כלומר 'ברצון'. וגם היום אומרים בלשון הגבוהה 'בחפץ לב' במשמעות של 'ברצון רב'. אם כן חֲפִיץ הוא חֵפֶץ שחֲפֵצִים בו.
את המילה חפיץ הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ו (2006).

מַהֲלוֹם (שוקר חשמלי)
מהלום הוא מכשיר להגנה עצמית ההולם בתוקף בהֶלֶם חשמלי.
המילה מהלום מצויה בפיוטים קדומים במשמעות מהלומה, מכה. במשמעותה החדשה היא מכשיר או כלי, והיא דומה בצורתה לכלים ומכשירים אחרים: מַרְעוֹם, מַעֲרוֹךְ, מַעֲצוֹר, מַכְתּוֹף (התקן לנשיאת נשק או מצלמה על הכתף).
את המילה מהלום הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ב (2002).

מַקְּלוֹר (סטיקלייט)
מקלור הוא כלי דמוי מקל הפולט אור זוהר לאחר שמקפלים אותו (וכך שוברים את המכל הפנימי שבתוכו) ומנערים אותו. הוא משמש למשל להכוונת תנועה בלילה. כמו כן הוא משמש בצבא לצרכים שונים כגון סימון מטרות בשעות החשכה.
המילה מקלור נוצרה מהלחם של מקל ואור, בדומה למילים רבות: רַמְזוֹר, מִגְדַּלּוֹר, זַרְקוֹר.
פֻּנְדָּה (פאוץ')
פונדה היא תיק המחובר לחגורה ונועד לנשיאת פריטים קטנים כמו כסף, משקפיים וטלפון נייד.
המילה פונדה היא במקורה מילה יוונית שהתגלגלה אל העברית של המשנה והתלמוד בשתי צורות: אפונדה, פונדה. כך למשל כתוב במשנה ברכות: "לא יִכָּנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגלו", ובמדרש מאוחר יותר באה גרסה אחרת של אותה ההלכה: "לא יִכָּנס אדם להר הבית במעות צרורות בסדינו ובאבק שעל רגליו ובפונדא החגורה לו מבחוץ". גם סופרים של העת החדשה השתמשו במילה פונדה או אפונדה במשמעות דומה. כך למשל כתב ביאליק בתרגומו לדון קישוט: "וגם מאתים זהב צוו לתת לו; ויקחם סנשו וישימם באפנדתו אשר על־מתניו מתחת לכתנתו". בימינו נפוץ למדי השימוש במילה פונדה לנרתיק מחסניות של אקדח.
המילה פונדה כחלופה לפאוץ' אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ט (1999).

גְּלִילוֹר (קליידוסקופ)
גלילור הוא מכשיר בצורת גליל שבו שברי זכוכית או פיסות נייר צבעוניות משתקפים אל מול האור במערכת של מראות ויוצרים צורות סימטריות בשלל צבעים. עם סיבוב הגליל נוצרות צורות חדשות.
המילה גְּלִילוֹר נוצרה מהלחם של גליל ואור.
לפני האקדמיה הונחו שפע של הצעות לחלופה לקליידוסקופ ובהן מִקְסֶמֶת, מַרְהֶבֶת, סַסְגֹּנֶת, רְאִינוֹי וסַבְגּוֹן. המילה גלילור נבחרה משום שנראתה פשוטה ובעלת סיכויי קליטה טובים.
את המילה גלילור הציעו עמי סגל מקריית טבעון ואלון גנץ. המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשע"ב (2012).
 
צִיּוּדָן (צ'ימידן)
ציודן הוא תיק מלבני גדול ובעל פתח לאורכו המשמש חיילים ומטיילים לנשיאת ציוד אישי.
המילה צִיּוּד שבבסיס 'ציודן' גם היא חידוש של הדורות האחרונים. כבר בימי קדם הצטיידו בצֵידָה לַדֶּרֶךְ, כלומר במזון (המילים המקראיות צֵידָה וצַיִד מציינות ביסודן בעלי חיים שניצודו, ומכאן מזון בכלל). אנשי גבעון סיפרו ליהושע: "זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ... וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים" (יהושע ט, יב). היום כשיוצאים לדרך מצטיידים גם בציוד – בגדים ושאר חפצים.
תיק גדול אחר, המשמש בעיקר חיילים, הוא שַׂק חֲפָצִים ("קיטבג").
את המילה ציודן הציעה חברת הוועדה למילים בשימוש כללי מלכה זמלי תמורת המילה הלועזית צ'ימידן (ברוסית: מזוודה).
    [post_title] => חפץ לכל עת
    [post_excerpt] => יש לכם ציודן ובתוכו כמה חפיצים, מהלום וגלילור? אולי במקום ציודן תוכלו להסתפק בפונדה... מבולבלים? הינה הסבר לכל המילים האלה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a4%d7%a5-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%a2%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-13 16:12:34
    [post_modified_gmt] => 2021-04-13 13:12:34
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5596
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1000
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-06 14:21:00
    [post_date_gmt] => 2011-03-06 12:21:00
    [post_content] => 
העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). שש מן המילים האלה באות גם בברכה השביעית בשבע ברכות הנישואין: "...אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוָה, אהבה ואחוָה ושלום ורעות".
נפתח כמובן בשִׂמְחָה. מילים מן השורש שמ"ח רווחות מאוד כבר בתנ"ך – כמאתיים ושבעים מופעים. בפורים השמחה קשורה קשר הדוק ליין, קשר המודגש במגילת אסתר: "וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, יז), שהרי כידוע "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹש" (תהלים קד, טו). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי שָׂמַח מציין ביסודו עלייה ושגשוג, בדומה לצָמַח.[1] גם בספר משלי יש עדות למשמעות זו: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (יג, ט).
מקצת מילות השמחה קשורות להשמעת קול. כך הוא הפועל צָהַל, המציין בין השאר את קולו של הסוס. גם השורש רנ"ן מציין השמעת קולות מסוגים שונים: אדם שהבריות מְרַנְּנוֹת אחריו הוא אדם שמפיצים שמועות נגדו, והמילה רִנָּה יכולה לציין גם תפילה וצעקה: "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (תהלים סא, ב). אך שימושם העיקרי של צהל ורנן היה לציון קולות של שמחה, ומכאן הם קיבלו משמעות של שמחה גם בלי קשר להשמעת קול. במגילת אסתר נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (ח, טו), ובישעיהו: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (יב, ו).
מילות שמחה אחרות קשורות לתנועה. את גִּיל מקובל לקשור לפועל בערבית המציין סיבוב ולפועל באחת מלשונות אתיופיה המציין ריקודים ושירה. שורשה של המילה דִּיצָה מציין בעברית ובלשונות שמיות נוספות גם קפיצה וניתור, ויש הסוברים שהפועל שָׂשׂ – אביהם של המָשׂוֹשׂ והשָׂשׂוֹן – מציין ביסודו ריצה ותנועה של הגוף.
עוד מילה שמֵחה היא המילה חֶדְוָה, אשר חדרה ללשוננו מן הארמית. העליזוּת והעליצוּת שייכות גם הן לתחום השִמחה, ולדעת רבים מקורן בשורש יסודי אחד, שכן העיצורים ז ו־צ קרובים בהגייתם ונוטים להתחלף ביניהם, כגון בצמד זָעַק–צָעַק.
שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. כאלו הם השמות ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרו השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה ועוד.
יש שהשמחה מובעת על ידי דימויים ומטפורות מתחומים אחרים. אחד מהם הוא תחום האור, כפי שאפשר ללמוד מן התקבולות בספר תהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא), "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" (יט, ט). כך כמובן גם בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (ח, טז). כן תהיה לנו.
כתבה: תמר קציר (כץ)
[1] כך הוא למשל השורש شمخ בערבית.
קובץ להדפסה

    [post_title] => מרבים בשמחה
    [post_excerpt] => העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-11 14:24:52
    [post_modified_gmt] => 2020-03-11 12:24:52
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1000
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 
במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר
לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:


 	
שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
 	
שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
 	
שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
 	
שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").

סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:

 	
שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
 	
שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
 	
שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
 	
שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה
בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.
הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות
אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.
הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).
בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.
גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו
שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.
ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).
לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).
בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.
בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:


 	
מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
 	
מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
 	
מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות
בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:


 	
גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
 	
גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
 	
חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
 	
מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
 	
מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
 	
מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
 	
עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
 	
עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
 	
תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים
בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב).
בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות.
על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות
כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).
הערות
א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים.
ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים
שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת).
ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים
במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.
במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.
ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:


 	

 	
צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).

    [post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת
    [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-04-11 12:42:37
    [post_modified_gmt] => 2022-04-11 09:42:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)