WP_Post Object
(
    [ID] => 64610
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-07-21 13:00:12
    [post_date_gmt] => 2022-07-21 10:00:12
    [post_content] => המילה וֶסֶת מתועדת בעברית למן ספרות חז"ל (בכתבי היד של המשנה גם ווסת בשתי וי"וים), בעיקר לציון המחזור החודשי של האישה, וליתר דיוק ההפרשה הדמית במחזור החודשי.

דומה כי הוראה זו של וסת היא בבואה של הביטויים המקראיים 'דרך' (בראשית לא, לה: "דֶּרֶךְ נָשִׁים לִי") ו'אֹרַח' (בראשית יח, יא: "חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים"), שכן המילה וסת רגילה בלשון חכמים גם בהקשר הכללי, במובן 'הֶרגל', 'נוהַג', 'דרך'. למשל:

 	
משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים והיו הכל מאשרין אותו [גורמים לו אושר]. באו גוים וקיבלם, באו ליסטים וקיבלם, היו הבריות אומרים: כך היא וסתו [=דרכו] של פלוני – לקבל את הכל. (ספרי דברים פסקה א)
 	
מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשני [בימי הבית השני] מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה [=מנהג טוב] היתה בהן. אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. (ירושלמי יומא א, א [לח ע"ג])
 	
שינוי וסת [=הרגל] – תחילת חולי מעיים (בבלי כתובות קי ע"ב)

וכך גם בתבנית "עשה עמנו כווסתך" המופיעה מדי פעם בספרות השו"ת (בעיקר בתקופת הגאונים), למשל "שואלים אנו מכבודך יקירינו לעשות עמנו כווסתך הננהגת עם בני תורה ובני סנהדרין" (איגרת בקשת עזרה משנת 1030, מן ישועה החבר בן צבגה).

דוגמאות דומות אפשר למצוא גם בספרות העברית החדשה:

 	
בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר העולם, הפכפך ומשוגע הרוח... (מנדלי מוכר ספרים, 'בימים ההם', 1894, עמ' 173)
 	
עכשיו נשתנה וסתו עמי והוא נלחם כנגדי בכלי זין אחרים – בעינים. (ח"נ ביאליק, 'ספיח', 1934, עמ' 344)
 	
אי אתה יודע ווסתה של נפש. (ש"י עגנון, 'סיפור פשוט', 1935, עמ' קסד)

מקור המילה וסת לא הובהר. מקובלת ההשערה הקושרת אותה אל המילה היוונית εθος (באותיות לטיניות: ethos) שמשמעה 'הרגל', 'מנהג קבוע'.[1] יש מי שהציע שהיא התגלגלה מן המילה הלטינית suetum (בשיכול עיצורים) – שם תואר בהוראת 'היה מורגל'. אך כאמור אין ההצעות יוצאות מידי ספק.

הפועל לְוַסֵּת התחדש ב"מִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַתֶּכְנִיקָה" של ועד הלשון משנת תרפ"ט (1929) תמורת to regulate. הוא נגזר משם העצם וֶסֶת, ומשמעו 'להסדיר', 'לעשות שדבר יפעל באופן קצוב או קבוע'. בהתאם לכך חודש גם שם המכשיר וַסָּת תמורת regulator. שני החידושים מיוחסים לחיים נחמן לביאליק שהשתתף בהכנת המילון.

בלשון חז"ל המילה משמשת בלשון נקבה אבל בספרות המאוחרת יותר אפשר למצוא שימוש בלשון זכר. במילוני ימינו המין הדקדוקי של המילה הוא זכר ונקבה.

--------------------------------------------------------------
[1] יש לציין כי במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית לא הוכרע אם היא 'מילה מלשון אירופית'. מיעוט המילים העבריות שפותחות בווי"ו מטה לכך שמקורה אינו עברי.
    [post_title] => וסת
    [post_excerpt] => מה הקשר בין הפועל לְוַסֵּת לשם העצם וֶסֶת? התשובה נעוצה בהוראה היסודית של המילה וֶסֶת (רמז: לא 'המחזור החודשי של האישה').
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%95%d7%a1%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-04 16:44:01
    [post_modified_gmt] => 2022-08-04 13:44:01
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=64610
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 32189
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-03 14:45:14
    [post_date_gmt] => 2018-12-03 12:45:14
    [post_content] => המושג דרך הוא מושג מרכזי בעולמו של האדם מאז ומעולם, ולא פלא אפוא שכמה וכמה מילים מביעות את המושג הזה בלשוננו.
דֶּרֶךְ
דֶּרֶךְ היא רצועת אדמה כבושה להליכה או לנסיעה.
המילה דרך מתקשרת כמובן לפועל דָּרַךְ. הדרך היא המקום שדורכים עליו, ומכאן גם המילה מִדְרָכָה שחידש בן־יהודה. במקרא המילה דֶּרֶךְ משמשת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. לדוגמה:

 	
"וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ" (בראשית כח, כ).
 	
"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה" (במדבר ט, י).

למילה דֶּרֶךְ שימוש מושאל: מנהג או אופן. היא הניבה שלל ביטויים: דרך ארץ, דרך המלך, פרשת דרכים, בדרך כלל, צידה לדרך, הלך לדרכו, פריצת דרך, ציון דרך, דרך משל ועוד ועוד.
שורה משיר: אני חוזר בדרך בה טיפסתי / בין אורנים גבוהים / אני חוזר בדרך בה חיפשתי / אור בלילות כהים (בדרך חזרה, אהוד מנור)

מְסִלָּה
מְסִלָּה (בלי ניקוד: מסילה) בימינו היא פסי רכבת.
במקרא וגם בספרות שאחרי המקרא מסילה היא דרך, בעיקר דרך ראשית (סלולה), כגון "בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם" (ישעיהו יט, כג). בעקבות המצאת הרכבת בראשית המאה התשע עשרה החלה המילה מסילה לשמש בצירוף 'מסילת ברזל' (כתרגום של Eisenbahn בגרמנית) לציון פסי הרכבת וגם הרכבת עצמה. כך למשל כותב משה סטודנצקי בספרו "ארחות חיים" משנת 1853:
המסע בעגלות צב, או במסלות הברזל (אייזענבאהן) מך [נמוך] ערכו בטובות אשר תבואנה לאשר ישים לדרך פעמיו לעבור אורח ברגליו. כי נסיעות כאלה יזיקו עוד בתנועתם המהירה כחץ יעוף, ומצב הגוף בישיבה בלתי נכונה, בכפיפת קומה; וכבר קרו מקרים לא טובים לנוסעים במסלות הברזל, אשר הוכו בהתגעשות הדם (שלאגפלוס) לאין מרפא, מרוב התגעשות הדם אל הראש; לכן ישמר כל אדם לבל יסע במסלות הברזל, אחרי אשר מלא כרסו למרבה, או אחרי שתותו משקים מחממים.
שורה משיר: כִּי שִׁירִי הוּא בַּת קוֹל בָּרוּחַ / מִכְתָּבִי הַשָּׁלוּחַ / מְסִלַּת חַיַּי / גַּעְגוּעַי / הֵד תְּפִלּוֹתַי (שלום חנוך)

מַסְלוּל
מַסְלוּל הוא חלק של כביש שכלי רכב נעים בו בכיוון אחד; דרך קבועה של כלי תחבורה ציבוריים; דרך ייעודית לתחרות ריצה או למרוצים שונים; קו התנועה של גוף מסוים (טיל, גרם שמימי); (בהשאלה) תוכנית הנמשכת על פני זמן, כגון השתלמות במקצוע.
המילה מוכרת מן המקרא בהופעה יחידה: "וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" (ישעיהו לה, ח). לצד השימושים הרבים של המילה בעברית ימינו, היא משמשת בביטויים "יצא מן המסלול", "חזר למסלול" במשמעות 'שגרה'.
שורה משיר: עוד מעט המטוס ימריא למעלה / אור נדלק בנתיב ממול / מה שלא אמרנו / כבר לא נספיק לומר / עד קצה המסלול (אסתר שמיר)

שְׁבִיל 
שְׁבִיל הוא דרך צרה ולא סלולה למעבר הולכי רגל או רוכבי אופניים.
המילה מופיעה במקרא בסך הכול פעמיים: "שְׁבִילֵי עוֹלָם" ( ירמיהו יח, טו), "וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" (תהלים עז, כ). בספרות חז"ל היא נפוצה בהרבה, ובדומה לשימושה היום – היא מציינת דרך צרה (לפעמים כניגוד למילה 'דרך' עצמה, ראו למשל במשנה פאה ב, א). מן המילה שביל נוצרה מילת היחס לתכלית 'בשביל'.
בימינו שבילים הם לרוב דרכים מסומנות לטיולים ברגל, והמפורסם שבהם הוא שביל ישראל, שממנו נגזרו המושגים 'שבילאים' (ההולכים בשביל) ו'מלאכי השביל' (המספקים להם את צורכיהם). על השבילים שהמטיילים הולכים בהם טבע עזריה אלון את המשפט: "חכם השביל מן ההולך בו." נוסף על כך יש שבילי אופניים בערים ושבילי אופניים בשטחים הפתוחים (הקרויים גם סינגלים).
שביל אחד יש לנו בשמיים והוא שביל החלב, ושביל מסוג אחר – במשמעות מושאלת – הוא שביל הזהב.
שורה משיר: רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ / חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים / רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי / עַל פְּנֵי שָׂדוֹת (רחל, אל ארצי)

נָתִיב
נָתִיב הוא חלק של כביש המיועד לטור אחד של מכוניות.
המילה נָתִיב וכן צורת הנקבה נְתִיבָה מקורן במקרא, והן נפוצות למדי בלשון הנבואה והשירה, ומיוחדות להן, כגון בתהלים קיט: "הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֺתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי" (לה), "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (קה). מן הפסוק המפורסם במשלי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ג, יז) קיבלה ועדת השמות הממשלתית את ההשראה לשם העיר נְתִיבוֹת. הצירוף המקראי בית נתיבות (משלי ח, ב) משמש בימינו לציון מבנה בשדה תעופה המשרת את הנוסעים היוצאים והנכנסים, ובעבר ציין תחנת רכבת.
שורה משיר: נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים, מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל, בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים (שיר הפלמ"ח, זרובבל גלעדי)

אֹרַח
אֹרַח (בלי ניקוד: אורח) הוא דרך, אופן, מנהג.
בלשון המקרא המילה 'אורח' מיוחדת בעיקר ללשון הנבואה והשירה, כגון בברכת יעקב: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח" (בראשית מט, יז), ובצורת רבים בשירת דבורה: "חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת" (שופטים ה, ו). בלשון ימינו נשמרה המשמעות של דרך ממש בביטוי 'עובר אורח'.כבר במקרא המילה משמשת במשמעות 'מנהג' ו'אופן', כגון "חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (בראשית יח, יא, וזו הפעם היחידה שהמילה מופיעה בפרוזה המקראית), "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב). מן המקרא הגיע אל העברית של ימינו הצירוף 'אורח חיים' (תהלים טז, יא). מילים קרובות הן אוֹרֵחַ (מי שבא מן הדרך) – "וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" (ירמיהו יד, ח); אוֹרְחָה (שיירה, בעיקר של גמלים). המילה המקבילה בארמית היא 'אורחא' המוכרת מן הצירוף 'אגב אורחא' (שעל פיו נוצר הצירוף דרך אגב).

שורה משיר: אְֶלְעָד יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן / לְחַדֵּשׁ אֳרָחוֹת כְּקֶדֶם /  זָקֵן וָנַעַר בָּם יָרְדוּ / מַמָּשׁ כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה (אברהם זיגמן)

כְּבִישׁ
כְּבִישׁ הוא דרך סלולה, כבושה במכבש ומצופה באספלט.
את המילה חידש זאב יעבץ, מראשוני ועד הלשון העברית. במילון בן־יהודה המילה מופיעה בניקוד כָּבִישׁ, וכך נכתב עליה שם: "נהוג בדבור העברי בא"י ובעתונים במשמעות דרך כבוש עשוי בצרורות ועפר כבוּש יחד". המילה כביש מתקשרת למילה כֶּבֶשׁ שמקורה במקרא – משטח משופע לעלייה או לירידה.
שורה משיר: כְּבִישׁ יָשָׁן, שְׁבִיל בַּגַּן, עֵץ וּבַיִת / אַבָּא כָּאן, אִמָּא שָׁם, כָּאן נִשְׁאַרְתִּי / מָה שֶׁהָיִיתִי פַּעַם מִזְּמַן / מָה שֶׁעַכְשָׁו יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת (יעקב גלעד)

מִשְׁעוֹל 
מִשְׁעוֹל הוא שביל צר, דרך צרה למעבר.
משעול היא מילה יחידאית במקרא, והיא נזכרת בסיפור על אתונו של בלעם: "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ" (במדבר כב, כד–כה). בעברית ימינו המילה משמשת בעיקר בלשון הספרותית, ופה ושם גם בשמות רחובות, בעיקר רחובות שאין בהם מעבר לכלי רכב.
המילה משעול קשורה למילה המקראית שַׁעַל או שֹׁעַל, שמשמעה כנראה חופן, אך בפסוק "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי" (מלכים א כ, י) הובנה כ"מדרך כף רגל" (רש"י). המילה שַׁעַל משמשת היום בעיקר בצירוף "על כל צעד ושעל" (ובעבר גם "על כל שעל ושעל") – צירוף שהתחדש בספרות של המאה התשע עשרה בהשראת הביטוי הגרמני auf Schritt und Tritt.


קרוב למשעול הוא החידוש מִרְעוֹל – שביל צר שנוצר ממעבר של עיזים וכבשׂים בשטחי מרעה בהרים. המילה מרעול נוצרה מהלחם של מִרְעֶה ומִשְׁעוֹל, ונתחדשה במחצית השנייה של המאה העשרים.
שורה משיר: בַּמִּשְׁעוֹל בְּלֵב שָׂדוֹת / זוּג פּוֹסֵעַ לְבַדּוֹ / וְיָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ / כְּבִרְכַּת שָׁלוֹם (נעמי שמר)

רְחוֹב
רְחוֹב הוא דרך עירונית בין שתי שורות של בתים.
מקור המילה במקרא, במשמעות רְחָבָה, כיכר ליד שער העיר – משמעות העולה בקנה אחד עם שורש המילה רח"ב. המילה רחוב מקבילה למילה חוץ ולמילה חוצות. למשל שני המלאכים משיבים ללוט המזמין אותם לביתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין" (בראשית יט, ב), כלומר נלון בחוץ; וירמיהו מתריע בנבואת הזעם שלו: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמיהו ה, א).שני יישובים בארץ קשורים למילה זו: המושב רחוב ליד בית שאן והעיר רחובות – שניהם קשורים לשמות מקומות מקראיים (עיר ובאר).

שורה משיר: כָּל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בָּרְחוֹב / וְנוֹשְׂאִים חִוְרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב / וְכָל קַבְּצָנַיִךְ שְׂמֵחִים (לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי)

מילים נוספות הקשורות לדרך
מַעֲבָר, מִפְלָשׁ, עוֹרֵק, צִיר, קַו. מקצתן משמשות לסוגי רחובות: שְׂדֵרָה או שְׂדֵרוֹת, מָבוֹא, סִמְטָה, טַיֶּלֶת (טיילת).
פעלים ושמות תואר הקשורים בדרך

 	
בדרכים הולכים וצועדים, מהלכים ומתהלכים, פוסעים ומשוטטים, רצים ושועטים, נוהגים ונוסעים, עוברים ושבים, מטיילים ומסיירים, נעים ונדים.
 	
את הדרכים סוללים ומפלסים, כובשים ומרצפים.
 	
מן הדרך אפשר לסטות, לנטות או לרדת, וגם לסור מן הדרך או לִפְנוֹת ממנה, אפשר ליירט מישהו מן הדרך או לדרוש ממנו לְפַנות אותה. אפשר לתעות בדרך, לאבד את הדרך, לקצר את הדרך או להאריך אותה.
 	
הדרך יכולה להיות ישרה או עקלקלה ומתפתלת, מהירה או איטית, מישורית או הררית.

נסיים בפסוק יפה מדברי הנביא ישעיהו: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (סב, י).
    [post_title] => דרכים ושבילים בעברית לתקופותיה
    [post_excerpt] => דרך ואורַח, מסילה ומסלול ואפילו משעול ומרעול – 'דרך' הוא מושג מרכזי בעולמו של האדם, ולא פלא אפוא שבעברית יש דרכים רבות לתאר שבילים, מעברים ונתיבים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-04 09:50:27
    [post_modified_gmt] => 2021-10-04 06:50:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32189
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 29814
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-06-21 16:25:15
    [post_date_gmt] => 2018-06-21 13:25:15
    [post_content] => 'אורך רוח' פירושו סבלנות, מתינות והתאפקות. 'אורך' מלשון אריכות – ההפך מן 'קוצר רוח'.

שם התואר 'אֶרֶךְ רוח' נזכר כבר במגילת קהלת: "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ" (ז, ח), ומקובל לפרשו 'סבלן', 'מתון'. הצירוף 'אורך רוח' עצמו מתועד כנראה לראשונה במשלי בן סירא: "היה ממהר להאזין ובארך רוח השב פתגם" (ה, יא). מקובל לקרוא כאן אֹרֶךְ רוח, אך אפשר שהצירוף הוא אֶרֶךְ רוח (כמו שם התואר) באותה משמעות.

רבים נוקטים בטעות את הצירוף "אֹרַח רוח" – כנראה בהשפעת צירופים דוגמת 'אורח חיים', 'באורח פלא'. המילה אֹרַח (בלי ניקוד אורח) משמעה 'דרך', 'נתיב', ובהשאלה 'אופן', 'צורת התנהגות'. הצירוף אורח חיים פירושו 'דרך חיים', 'אופן ההתנהלות בחיים'; הצירוף באורח פלא פירושו 'בדרך פלא', 'בדרך נס'. לעומתם 'אורח רוח' אינו אלא שיבוש.
    [post_title] => אֹרֶךְ רוּחַ
    [post_excerpt] => 'אורך רוח' פירושו סבלנות, מתינות והתאפקות. 'אורך' מלשון אריכות – ההפך מן 'קוצר רוח'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97-%d7%a8%d7%95%d7%97
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-30 11:01:59
    [post_modified_gmt] => 2024-05-30 08:01:59
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=29814
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)