WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-06-20 15:16:54
    [post_modified_gmt] => 2022-06-20 12:16:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 37219
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-09-23 08:51:05
    [post_date_gmt] => 2019-09-23 05:51:05
    [post_content] => אָמִיר, שם עברי הלקוח מעולם הטבע, הוא שם נפוץ בישראל – גם כשם פרטי וגם כשם משפחה.

מקורו בשני פסוקים באחת מנבואות ישעיהו על פורענות לממלכת ישראל, ומשמעותו המקובלת – צמרת העץ, הענפים הגבוהים בעץ.

בפסוק הראשון נמשלת ממלכת ישראל – או מה שייוותר ממנה – לזיתים המעטים (העולֵלות) הנשארים על עץ הזית לאחר שחבטו בו (נקפו אותו):[1]
"וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר, אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יז, ו).
אמיר העץ הוא ענף או ענפים, כנראה הגבוהים שבהם,[2] והגרגרים הספורים שיישארו באמיר ייוותרו בעץ משום שיהיו בראשו ויינצלו מחבטות הנוקף.

הפסוק השני באותה נבואה קשה יותר להבנה:
"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ [של ישראל] כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (יז, ט).
פירושים מפירושים שונים ניתנו במהלך הדורות לאמיר בפסוק זה – וברובם הוא נקשר לגובה. היו שפירשו שהערים ייעזבו כמו פירות שעוזב המלקט מפאת גובהם ומיעוטם (רד"ק); היו שהסבירו את אמיר בהקשר זה כנרדף לחורש, ולפי זה בשטחים שעובדו ונעזבו צמחו אט אט עצי יער גבוהים (עולם התנ"ך).[3] דעה אחרת היא ש'אמיר' כאן הוא מקום גבוה, הר (שמואל אפרים ליונשטם,[4] ואליה שמואל הרטוֹם).

כבר מדקדקים בימי הביניים בספרד, ובהם ר' יונה אבן ג'נאח (ריב"ג) ורד"ק קשרו בין המילה אָמִיר לפעלים מן השורש אמ"ר במקרא שאפשר להבינם מלשון גובה ורוממות – הפועל הֶאֱמִיר 'רומם' והפועל הִתְאַמֵּר 'התנשא':

 	
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֺתָיו. (דברים כו, יז–יח)
 	
עַד מָתַי רְשָׁעִים ה', עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק, יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. (תהלים צד, ג–ד)

על הֶאֱמִיר כותב ריב"ג ("ספר השרשים" , השורש אמ"ר): "ועניָנו אצלי הרוממות והעלאה ולכן קראו לסעיף העליון אמיר. ולפי זה ענין האמירך 'רוממך והעלך', ויתכן עוד שיֵאמר 'פרסם אותך ושׂמך לאות'" וכו'.[5] הפועל הֶאֱמִיר במשמעות 'רומם' משמש אחר כך בפיוטים לרוב, והוא מוכּר במיוחד מן הפיוט הנאמר לפני הווידוי ביום הכיפורים: "אלהינו ואלהי אבותינו, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו כי אנו עמך ואתה אלהינו [...] אנו מאמיריך ואתה מאמירנו". בימינו הפועל הֶאֱמִיר משמש בעיקר במשמעות 'התייקר', 'שמחירו נעשה גבוה' (למשל 'מחירי הירקות והפירות האמירו') בעקבות אחת הגרסאות בתלמוד הבבלי: "חוצפא יסגא ויוקר יאמיר" (סוטה מט ע"ב).

לצד המילה הוותיקה אָמִיר קלטה העברית גם את תואר הכבוד הערבי אַמִיר (أمىر), שמִמובנו המקורי 'מפקד' התפתח המובן 'נסיך', 'שליט'. הוראתו היסודית של השורש אמ"ר בערבית היא 'ציווה', 'פקד', כמשמעות הפועל אָמַר ברבים מן הפסוקים במקרא, דוגמת "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א ג, כה) או "כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה" (אסתר א, יז).[6] לעברית החדשה נכנס התואר הערבי בתנועת e – אֵמִיר – כבשפות נוספות (למשל emir באנגלית),[7] וכך גם המילה אֵמִירוּת 'נסיכוּת' (בערבית אִמַארַה), כבשם הפדרציה "איחוד האמירויות הערביות".

כאמור, בלשוננו היום אמיר הוא בעיקרו 'צמרת העץ'. עם זאת בקרב אנשי מקצוע המילה 'אמיר' משמשת גם לחלק עליון של צמחים אחרים, כגון שיחים (ולפי זה נקבע למשל שם מחלת הצמחים צַהֲבוֹן אֲמִיר הַפִּלְפֵּל – מחלה הפוגעת בראש צמח הפלפל). במילוני ועד הלשון והאקדמיה נקבע המונח מידת אמיר לציון 'מידת העץ הנמדד בצמרתו' (מונחי נגרות תרצ"ח, 1937); במילון למונחי הימאות (תש"ל, 1970)) נקבע המונח אמיר לציון המוט שבראש תורן הספינה (החלק שבין כפתור התורן לחבלים).

________________________
[1] את עוללות מסיק הזיתים ובציר הענבים אוסרת התורה לחזור ולקטוף, ויש להשאירן לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כד, כ–כא).
[2] רש"י מפרש בְּרֹאשׁ אָמִיר 'בראש הענף', כלומר אמיר הוא ענף סתם, אך גם כך ראש הענף הוא הצמרת; וראו להלן גם בפירושי רס"ג ודונש בן לברט.
[3] מעניין שגם חורש וצמרת נזכרים יחדיו בנבואת יחזקאל על אשור: "הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ" (יחזקאל לא, ג).
[4] ב"אוצר לשון המקרא" (קונקורדנצייה ומילון, 1957) בשיתוף יהושע בלאו.
[5] רד"ק הולך בדרכו של ריב"ג, אבל סבור שאפשר גם לקשור בין הפועל האמיר למשמעות 'אמירה' ולא רק לרוממות: "סִבּבת [= גרמת] שיֹאמר 'להיות לך לאלהים', והוא סִבּב [= גרם] שתאמר לו להיות לו לעם וללכת בדרכיו".
[6] ר' סעדיה גאון – בתפסיר לדברים – תרגם לערבית את "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" – "פכד'אך ומרך אליום", כלומר 'וכמו כן הִשליטך היום', ואת "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" – "ואנך כמא ומרת אללה", כלומר 'ואתה כמו שהִמלכת את האל'. אם כן הוא קושר את 'האמיר' למשמעות השורש אמ"ר בערבית. דונש בן לברט, בן המאה העשירית, השיג עליו: "ופתר [= פירש, הכוונה לרס"ג] 'אמיר' כמשמעו, כי כן שם הפֶּחָה בלשון ישמעאל – כמו "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם", עשאך אמיר, וכן "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" – ואין לפחה באלו הפסוקין כלום לפי שאנו פותרין [מפרשים] 'גרגרים בראש אמיר' אשכלות שבראש השׂריג" וכו'. גם רס"ג תרגם לערבית את "בְּרֹאשׁ אָמִיר" בישעיהו יז, ו "פי ראס גצן" (= בראש ענף).
[7] כבר בחלק מלהגי הערבית מוצאים את גיוון התנועה הקלסית a ל־e (על כן גם שם העיר מֶכַּה בעברית ובשפות אחרות במקום מַכַּה). בתקופת ההשכלה כתב שמשון בלוך "בשבילי עולם" את המילה השאולה לגרמנית Emir באותיות עבריות בעי"ן – עמיר – לציון התנועה e, כביידיש.
    [post_title] => אָמִיר
    [post_excerpt] => השם אָמִיר לקוח מעולם הטבע – מקורו בשני פסוקים באחת מנבואות ישעיהו על פורענות לממלכת ישראל, ומשמעותו המקובלת היא צמרת העץ, הענפים הגבוהים בעץ.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%9e%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:56:31
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:56:31
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37219
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)