הדף בטעינה

על המילה אָזְנִית

במילון

 (ללא ניקוד: אוזנית, אוזנייה)
מיןנקבה
שורשאזן (אוזֶן)
נטייהאוזניות

הגדרה

  • חֵלק משפופרת הטלפון וכד' שמצמידים לאוזן
  • התקן שמע המוכנס לאוזן או המורכב על האוזניים ומחובר למכשיר המשדר קולות כגון טלפון נייד או רדיו
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור ילד שותה עם קשית וסוס אוכל קש בכוס

קש או קשית ותפקידיה של הסיומת ־ִית

WP_Post Object
(
    [ID] => 37913
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-11-14 16:57:53
    [post_date_gmt] => 2019-11-14 14:57:53
    [post_content] => רבים פונים אל האקדמיה ללשון בשאלה – קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש, וגם שם קיבוצי – קְנֵי תבואה, כשימושו במקרא: "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה, יב).

המילה 'קשית' נוצרה בהוספת הסיומת ־ִית למילה קַשׁ כמו מילים רבות אחרות. נשאלת השאלה איזו משמעות יש כאן לסיומת.

בעברית החדשה הסיומת ־ִית משמשת במגוון תפקידים. המוכרים הם:
  • הקטנה – כגון כפית, מפית, כוסית, שקית, ארונית, מחסנית, צינורית[1]
  • שמות כלי רכב – כגון מכונית, משאית, מונית, כבאית, מפרשית, חללית[2]
  • שמות צמחים – כגון חרצית, נורית, עירית, שעונית, קיסוסית, פעמונית
  • שמות בעלי חיים – כגון זיקית, שממית, גירית, גחלילית, חוחית, סנונית
  • מונחי אנטומיה – כגון רשתית, קרנית, כדורית, ביצית, נקבובית.
ריבוי הוראותיה של הסיומת ־ִית הביא להרחבת השימוש בה באופן יוצרני במיוחד – היא נוספת גם לשם עצם כללי ליצירת שם עצם אחר שהוראתו קרובה, למשל: חֶשְׁבּוֹן – ריכוז פרטי רכישה או שירות לשם תשלום; חֶשְׁבּוֹנִית – מסמך ובו פירוט החשבון. לקבוצה זו שייכות מילים כמו מַפּוּחִית, חֲלִילִית, תָּוִית (תווית), תָּגִית ואַבְנִית.[3] וכך נוצרה גם המילה 'קשית', המזכירה בצורתה יחידה אחת של 'קש', קנה יבש. מפעם לפעם נוצרות באקראי בדרך זו מילים שקונות להן שביתה בפי הדוברים: 'ניילונית' משם החומר 'ניילון' במשמעות 'שקית שקופה לשמירת דפים' (המונח שקבעה האקדמיה הוא 'שומרן דפים'),[4] וכך גם מונחים אחרים שהאקדמיה לא דנה בהם (רבים מהם שמות כלים או מכשירים שנגזרים משם עצם כללי): בִּדּוּרִית (בלי ניקוד: בידורית; מכשיר חשמלי המשמש להגברת קול); אִרְגּוּנִית (ארון מגירות או סוג מסוים של ארגז לכלי עבודה); מִגּוּנִית (מיגונית; יחידת מיגון ניידת העשויה בטון מזוין או פלדה); כִּרְבּוּלִית (מין שמיכה שמתכרבלים בה).

הסיומת ־ִית ליצירת שם מכשיר – מאיברי גוף

הסיומת ־ִית נוספת לשמות איברי גוף כדי לציין מכשיר שמזכיר בצורתו או במיקומו או בתפקידו את האיבר שלשמו היא מצטרפת: יָדִית, רַגְלִית, בִּרְכִּית, עֵינִית, אָזְנִית (אוזנית), לְשׁוֹנִית, פֻּמִּית (פומית; פּוּם הוא פֶּה בארמית), יַרְכִּית ("טוניקה"), קַרְסֻלִּית (קרסולית; מַעֲטֵה בַּד או עור העוטף את קצות המכנסיים ומהדק אותם לקרסוּליים). קבוצה של מונחים בסיומת ־ִית שבבסיסם איברי גוף נקבעה במילון למונחי חקלאות משנת תש"ח – לציון רצועות המשמשות ברתימת סוסים: חָטְמִית, מִצְחִית, עָרְפִּית, סַנְטֵרִית, גְּרוֹנִית, גַּבִּית, מָתְנִית, לֶחְיוֹנִית ועַכּוּזִית.[5] בעברית הקלסית בהיעדר שיטה זו ליצירת שמות מכשירים, שימש לעיתים שם האיבר עצמו לציון המכשיר:
  • יָד במשמעות בית אחיזה, קת: "שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (שמות כו, יז); "מונבז המלך עשה כל ידות הכלים שליום הכיפורים של זהב" (יומא ג, י).
  • רֶגֶל במשמעות מוט המשמש בסיס לשולחן וכדומה: "וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות לז, יג).
  • אֹזֶן במשמעות בליטה בכלי לאחיזה או רצועה לקשירה: "ואזני החמת ואזני התרמיל" (מקוואות י, ג); "סנדל שנפסקה אחת מאוזניו ותיקנה" (כלים כו, ד).
  • לָשׁוֹן במשמעות רצועה: "לשון של זהורית" (יומא ד, ב); "לשונות של ארגמן" (בבא מציעא ב, א).
  • עַיִן במשמעות חור עגול בכלי: "השרץ שנמצא בעין של תנור, בעין של כירה" (כלים ח, ז).
__________________________________

[1] ואף בלשון המקרא: צלֹחית, צפיחִת; ובלשון חכמים: דוגית, גדודית, כדית.

[2] להרחבה ראו מכונית מן המוכן.

[3] אף לשימוש זה יש ניצנים כבר במקורות. בלשון המקרא: שְׁאֵרִית, גָּפְרִית, בֹּרִית, תָּכְנִית, אַחֲרִית, רֵאשִׁית; ובלשון חכמים: גִּיגִית, קַרְקָעִית, זִבּוּרִית, חַרְסִית, יַבְּלִית, עַרְבִית, שַׁחֲרִית.

[4] להרחבה ראו עברית בבית הספר.

[5] עם זאת לעיתים נגזרת מילה חדשה משם איבר באמצעות סיומת אחרת, למשל: בִּטְנָה (ולא בִּטְנִית), אֶצְבָּעוֹן, שְׂפָתוֹן, וכן פריטי הלבוש מִצְחָה (כיום מצחייה), שִׁכְמִיָּה, כְּתֵפִיָּה וכְתֵפָה. וכן להפך – לעיתים נוספת הסיומת ־ִית לשם איבר במשמעות אחרת: שוֹקִית למשל היא העצם הסמוכה לשוק.

[post_title] => קש או קשית ותפקידיה של הסיומת ־ִית [post_excerpt] => קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a7%d7%a9-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d6%be%d6%b4%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-11-29 23:28:26 [post_modified_gmt] => 2020-11-29 21:28:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37913 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש.
איור פריטי לבוש ופעלי הלבישה שלהם

ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 1011
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:37:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:37:00
    [post_content] => פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה ויקרא טז, ד) ואף שׂק (לדוגמה יונה ג, ה) ושריון (שמואל א יז, ה).[1]

לצד לבישת הבגד אפשר גם לעטות אותו, וכך אנו קוראים בתיאורו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד). ובימינו עוטים כפפות (או לובשים אותן).

פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז).

ואולם העברית מתאפיינת גם בפעלים מיוחדים לפריטי לבוש ולאביזרי לבוש, ובכך היא שונה מן האנגלית, שבה לכל פריטי הלבוש וההנעלה, אפילו לתכשיטים ולאיפור, יש רק שני פעלים: האחד – to put on – לפעולת הלבישה, והשני – to wear  – למצב של 'היות לבוש'.

במקורותינו את הנעליים, את הסנדלים ודומיהם רגילים לנעול; את החגורה, האבנט, האפוד (ואף השק שעל המותניים) לחגור; את האֵזור (מעין חגורה) לֶאֱזור (כגון וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" – מלכים א כב, ח); ותכשיטים נוהגים לענוד או לַעדות (מלשון עֲדִי, כגון "כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב" – ירמיהו ד, ל); את התפילין מניחים, ובציצית ובטלית מתעטפים.

הגיוון בפועלי הלבישה מוצא את ביטויו בויקרא טז, ד: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף", וכן בדברי יחזקאל (הפעם פועלי הלבשה): "וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ [כלומר נעליים מעור תחש], וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" (יחזקאל טז, י–יא).

לפיכך גם בימינו נעליים, סנדלים או מגפיים נועלים, חגורה חוגרים, תכשיטים (ובכללם שעון) עונדים, עניבה עונבים (הפועל ענב – מלשון חכמים), ואת המשקפיים, המשתפּלים משני צידי האף כמו רגליו של הרוכב על חמור או על אופַנּוע, מרכיבים.[2]

ומה בדבר הכובע? בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב).

המילה גֶּרֶב חדשה בעברית. בן־יהודה במילונו מביא את הצורה גָּרָב (במשמעות גֶּרֶב) ואומר כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל ושהיא כבר משמשת בעיתונים. ואומנם לראשונה היא הופיעה במודעות בעיתונו של בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1885). חידוש המילה מיוחס לבן־יהודה עצמו – על פי מילה קרובה בערבית (גַ'וְרַבּ).

ומה עושים בגרביים? כמובן, כמו כל פריט לבוש, אפשר ללבוש אותם. אבל דוברי העברית גזרו מן הגרב גם פועל מיוחד – גָּרַב – אולי בהשפעת נָעַל (נעליים). היו שראו בו חידוש מיותר והקפידו להמשיך ללבוש גרביים, והיו שאימצוהו בחום והקפידו לגרוב גרביים. ברור כי אין צורך ולעיתים אי אפשר לעשות כן בכל אחד מפריטי הלבוש – למשל לא נֹאמר 'למעול מעיל', 'לכנוס מכנסיים' או 'לחלוץ חולצה', אבל הפועל גָּרַב לא היה תפוס לפעולה אחרת, ויכול לשמש את גורבי הגרביים לצד לובשיהם.

_____________________

[1] ובספרות חז"ל יש שלובשים גם נעליים, למשל: "לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום" (ירושלמי סנהדרין י:א, כח ע"א).

[2] אפשר להרחיב את השימוש בפועל הִרְכִּיב גם לאביזרים ומכשירים אחרים כמו עדשות מגע, אוזניות ומכשירי שמיעה. כמובן גם הפועל שָׂם יפה לאביזרים ומכשירים אלו.

[post_title] => ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-10-15 10:01:49 [post_modified_gmt] => 2020-10-15 07:01:49 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1011 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה

במבט היסטורי

שכיחות הערך אָזְנִית ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>