WP_Post Object
(
    [ID] => 91268
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2024-01-31 20:36:37
    [post_date_gmt] => 2024-01-31 18:36:37
    [post_content] => המילה סַרְעֶפֶת, מחיצת השריר שבין הבטן לבית החזה, נראית במבט ראשון מילה עתיקה בלשוננו, אך למחפש את תולדותיה במילונים העבריים נכונה הפתעה: לא מדובר במילה מקראית ואף לא במילה שירשנו מספרות חז"ל או מספרות הרפואה של ימי הביניים, אלא ביצירה של העברית החדשה. מי שיטרח מעט יותר ויפתח את ספר המונחים לרפואה ומדעי הטבע של אהרן מזי"א משנת תרצ"ד (1934) אף יגלה על נקלה מי היה מחדש המילה – עורך הספר שאול טשרניחובסקי. ומי שיתחקה על שורשיה יראה כי בחידושה חָברוּ שני צדדיו של האיש: הרופא והמשורר.

ראשיתו של מסענו הלשוני בספר תהלים. בשניים ממזמוריו באה המילה העומדת ביסודו של החידוש סַרְעֶפֶת, והיא שַׂרְעַפִּים: "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי, תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי" (צד, יט), "חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי, בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי" (קלט, כג). לדעת חוקרי הלשון, שַׂרְעַפִּים הם דאגות ומחשבות מטרידות, אך בימי הביניים הובנה המילה במשמעות של מחשבות והרהורים מכל סוג שהוא, וכך היא משמשת גם בימינו כגון בביטוי 'ניעור מסרעפיו' (המעבר משי"ן שמאלית לסמ"ך כרגיל בעברית עוד בספרות חז"ל, כגון מַשּׂוֹר בתנ"ך לעומת מַסּוֹר בלשון חז"ל ובימינו).

המילה שַׂרְעַפִּים היא ככל הנראה הרחבה של מילה מקראית אחרת – שְׂעִפִּים – בעלת אותה משמעות: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (איוב ד, יג). הוספת העיצור רי"ש מוכרת ממילים נוספות, כגון כִּסֵּא–כֻּרְסָה, שֵׁבֶט–שַׁרְבִיט, דַּמֶּשֶׂק–דַּרְמֶשֶׂק. את שתי המילים – שְׂעִפִּים ושַׂרְעַפִּים – החוקרים מסבירים על פי השורש הערבי שׁע'ף הקשור בתשוקות הלב.[1]

אך מה למחשבות והרהורים ולמחיצת השריר שבגוף? התשובה לשאלה זו מצויה כנראה בכתביו של גדול משוררי יוון העתיקה – הומרוס. המילה היוונית המוכרת לסרעפת, אשר חדרה ללטינית ובעקבותיה לשאר לשונות אירופה, היא diaphragma. אך בספרות היוונית הקלסית משמשת מילה נוספת בעלת אותה משמעות: phrēn. מילה זו שכיחה בכתביו של הומרוס בעיקר בצורת הרבים phrenes, והיא משמשת בהם הן לציון האיבר בגוף (הסרעפת ובהרחבה גם מקום הלב), הן לציון תשוקות, מחשבות ורגשות. הסרעפת היא מאיברי הגוף אשר נתפסו אצל היוונים הקדמונים כמקור הרגש והמחשבה, בדומה לתפיסה המקראית של הלב והכליות בניסוחים כמו "פָּחַד לִבִּי" (תהלים קיט, קסא), "נִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהלים לד, יט),"יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים טז, ז).

טשרניחובסקי, שהעריך מאוד את תרבותה של יוון העתיקה, תרגם לעברית את יצירותיו של הומרוס 'אליאדה' (בהוצאות הראשונות של התרגום 'איליאס') ו'אודיסאה' (אצלו בכתיב 'אודיסיה'). התרגום היה מוכן בידו בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים,[2] וחלקו הראשון – האיליאס – הודפס בכרך התשיעי של כל כתביו בשנת תרצ"ד (1933). בתרגומו באות תמורת המילה phrenes חלופות עבריות, ובהן לב, נפש, יֵצֶר, רוח, הגיגים. החלופה לֵב רווחת ביותר בתרגומו, כי במקורות העבריים הלב הוא המזוהה עם מקום הרגש והמחשבה. אך בשלושה מקומות נזקק טשרניחובסקי למונח האנטומי המדויק של האיבר diaphragma. בשניים מהם הוא נקט את המילה טַרְפֵּשׁ (אליאדה שיר 16, שורה 481; אודיסאה שיר 9, שורה 301). המילה טַרְפֵּשׁ או טַרְפַּשׁ הגיעה ללשוננו מן הארמית, ולפי חלק מהדעות היא מציינת את האיבר diaphragma. ואילו במקום אחד הוא נקט את חידושו סַרְעֶפֶת: "עקר חניתו מגופו, ותצא סרעפתו אחריה" (אליאדה, שיר 16, שורה 504). לא ברור לפי מה הכריע בין שתי המילים האלה בשלושת המקומות.

נראה אפוא שבבסיס חידושה של המילה סַרְעֶפֶת עמדו שתי מילים ממקורות שונים לגמרי: המילה היוונית phrenes מכתבי הומרוס – המציינת הן את מחיצת השריר בגוף הן את מקור המחשבות –  והמילה המקראית שַׂרְעַפִּים. וכדאי לשים לב שבשני הפסוקים מתהלים שהובאו לעיל המילה שַׂרְעַפִּים נזכרת לצדם של איברי גוף: בפסוק אחד בא תיאור המקום 'בְּקִרְבִּי', ובפסוק השני המילה 'שרעפים' מקבילה למילה 'לב'.

ועד הלשון אימץ לראשונה את הצעתו של טשרניחובסקי במילון למונחי רפואה משנת תש"א (1941).[3]

אך למעשה לא הייתה זו הופעתה הראשונה של המילה סַרְעֶפֶת במילוני הוועד. מילה זו נזכרת כבר ברשימה שפרסם הוועד בשנת תרע"ג (1913), אך לא כשם איבר בגוף אלא כשם של צמח. צמח זה מוכר בשמו הספרותי אמנון ותמר (שמו התקני כיום סִגָּל סַסְגּוֹנִי). ומי שחידש את השם אמנון ותמר וסייע לסרעפת לעבור מערוגת הגינה אל מחוזות האנטומיה לא היה אלא שאול טשרניחובסקי.[4]

* אני מודה לד"ר מיכאל רנד ולד"ר נורית שובל־דודאי מן האקדמיה ללשון העברית על עזרתם.

___________________________
[1]  יש הקושרים את צמד השורשים שׂע"ף–שׂרע"ף גם לצמד השורשים סע"ף–סרע"ף המציין ענפים, כגון פסוקים "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר, אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה" (ישעיהו יז, ו), "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה, וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו" (יחזקאל לא, ה).
[2]  ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך שני, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 51.
[3]  במונחי נתחי הבשר שבמילון למונחי המטבח משנת תרצ"ח (1938) אימץ ועד הלשון דווקא שתיים ממתחרותיה של הסרעפת הנזכרות בספר המונחים של מזי"א: טרפש וחצר הכבד. חלופות אחרות הנזכרות בספר המונחים, אשר שימשו במשמעות סרעפת בעיקר בחיבורים מימי הביניים, הן מחיצה, יותרת, יותרת הכבד, טַרְפַּס, טַרְפֶּשֶׁת, מסך, פרוכת הלב והקרום החולק.
[4]  על גלגוליו של שם הפרח ראו: סמדר ברק, 'אמנון ותמר', בתוך: רות אלמגור־רמון, רגע של עברית, רגע מס' 298, ירושלים תשס"א. כפי שמוסבר שם, גם בתחום הבוטניקה חודשה הסרעפת בהשראת המילה 'שרעפים' במשמעות מחשבות, על פי שמו הצרפתי של הפרח. לעומת זאת את השם אמנון ותמר טבע טשרניחובסקי בתרגום האגדה הרוסית הקשורה בפרח – אגדה המספרת על אהבתם האסורה של האח והאחות איוון ומריה.
    [post_title] => תהלים, הומרוס וטשרניחובסקי – על מקורה הלשוני של הסרעפת
    [post_excerpt] => חידושה של המילה סַרְעֶפֶת התבסס על המילה המקראית הנדירה שַׂרְעַפִּים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%98%d7%a9%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-03-04 17:57:06
    [post_modified_gmt] => 2024-03-04 15:57:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91268
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 7802
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2011-01-24 15:47:42
    [post_date_gmt] => 2011-01-24 13:47:42
    [post_content] => אֹרֶן הַצְּנוֹבָר - Pinus pinea
עץ מחט גבוה וירוק עד. השם אֹרֶן הַצְּנוֹבָר נקבע על שום זרעיו (הידועים גם בשם פיניונס). המילה צְנוֹבָר מקורהּ בערבית ואולי היא משתקפת בשם המקום 'צנבראי' המובא בתלמוד הירושלמי.



אֶשְׁמָר קוֹצָנִי - Paliurus spina-christi
שיח גדול או עץ נמוך ורב ענפים, סבוך וקוצני. השם הקודם שָׁמִיר קוצני שוּנה משום שהשָׁמִיר משמש שם עממי לעשב התבלין ומשום שהצירוף 'שמיר ושית' בישעיהו (ה, ו ועוד) מכוון כנראה לשם כללי לעשב שוטה.



בּוּקִיצָה שְׂעִירָה - Ulmus minor
עץ נָשיר סבוך ענפים, ניטע בארץ כעץ שׂדרות. שם הסוג אולמוס הוחלף בשם בּוּקִיצָה המצוי במילונים ובספרות החל מראשית המאה העשרים. ככל הנראה מקורו בפרסית, והוא אף משמש בערבית מדוברת.



גַּרְגְּרָנִית הַחִלְבָּה - Trigonella foenum-graecum
צמח עשבוני נמוך בעל פרחים פרפרניים שצבעם תכול־לבן. הפרי הוא תרמיל ארוך בעל מקור, ובו זרעים עגולים. מהם מכינים את החלבה, תבלין או מאכל המקובלים בקרב יוצאי תימן.



חַוָּרִית חֲרוּזָה - Blackstonia perfoliata
ממשפחת הַעַרְבָּזִיִּים. צמח חד־שנתי חורפי. פורח בחודשים אפריל עד אוגוסט. השם העברי חַוָּרִית נקבע לפי בית הגידול האופייני – אדמות חוואר (חוואר הוא סלע ימי צהבהב עשוי חרסית וקִרְטוֹן).



יִצְהָרוֹן מַכְסִיף - Elaeagnus angustifolia
עץ גבוה הדומה לזית בנופו, בגוֹן עליו ובצורתם. השם הקודם: עֵץ־הַשֶּׁמֶן הַמַּכְסִיף. שם הסוג הוחלף משום שברור כי מין זה אינו 'עץ שמן' שבא במקרא, במשנה ובתלמוד.



כַּנְפוֹן זָהֹב - Verbesina enoelioides
ממשפחת המורכבים. צמח חד־שנתי קיצי הדומה במראהו לְחַמָּנִית. הצמח הוא גֵּר בישראל שפלש לאזורנו מאמריקה הצפונית. השם הלועזי וֶרְבֵּזִינָה הומר בשם העברי כַּנְפוֹן על שום ההתרחבות הקרומית של פירותיו.



מַסּוֹרָן סַרְגֵּלָנִי - Koelpinia linerais
ממשפחת המורכבים. צמח חד־שנתי חורפי קטן. פורח בחודשים מארס עד מאי. השם הלועזי קֶלְפִּינִיָּה הומר בשם העברי מַסּוֹרָן על שם פירות הצמח דמויי המסור.



סְגֻלִּית מְחֻמֶּשֶׁת - Legousia pentagonia
ממשפחת הַפַּעֲמוֹנִיתִיִּים. צמח חד־שנתי חורפי. פורח בחודשים מארס עד מאי. השם העברי סְגֻלִּית נקבע על שום צבע הפרחים הסגול של כל מיני הסוג.



סִגָּל סַסְגוֹנִי - (Viola kitaibeliana (viola tricolor
צמח עשבוני חד־שנתי נמוך, בעל פרחים קטנים וססגוניים. השם העממי סִגָּל אומץ כשם הסוג. שם הלוואי סַסְגּוֹנִי נקבע בשל התאמתו גם לזני התרבות הרבים המוכרים בשם העממי 'אמנון ותמר'.



עַפְעַפִּית רַבַּת־פְּרָחִים - Kickxia floribunda
מממשפחת הלֹעָנִיתִיִּים. שיח נמוך, רב־שנתי, שעיר ואפרפר. פורח בחודשים מארס עד אוגוסט. השם הלועזי קִקְסִיָּה הומר בשם העברי עַפְעַפִּית על שום הנקבים בפרי שצורתם כעפעפיים.



עֶצְיוֹן פָּרְסִי - Haloxylon persicum
שיח מעוצה הנפוץ ממרכז אסיה עד חצי האי ערב. השם הקודם: פְּרַקְרַק פָּרְסִי. שם הסוג עֶצְיוֹן על פי השם הערבי של הצמח  غضا =גדא. שם המקום 'עין רדיאן' (יטבתה) קרוי כנראה על שם הצמח הזה הגדל בסביבתו.
ראו גם: ה"עציון" חוזר לשפתנו מאת אבינועם דנין.



פּוּקָה קוֹצָנִית - Cenchrus echinatus
ממשפחת הדְּגָנִיִּים. צמח חד־שנתי קיצי, עשבוני. הצמח הוא גֵּר שפלש לאזורנו מארצות הברית. השם העברי נקבע על פי השם העממי פּוּקַת הַיְּחֵפִים. בשם הזה מכונים צמחים שפירותיהם ננעצים בכפות הרגליים.



שֵׁשִׁית מְצוּיָה - Sherardia arvensis
ממשפחת הַפּוּאָתִיִּים. צמח חד־שנתי חורפי נמוך. פורח בחודשים מארס ואפריל. השם הלועזי שֵׁרַרְדִּיָּה הומר בשם העברי שֵׁשִית על שום שש שיני הגביע המתבלטות לאחר הפריחה.
    [post_title] => מבחר שמות צמחים
    [post_excerpt] => מבחר שמות עבריים של צמחי ארצנו שחידשה הוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%91%d7%97%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-02-02 17:13:49
    [post_modified_gmt] => 2020-02-02 15:13:49
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7802
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 36256
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-07-29 17:05:26
    [post_date_gmt] => 2019-07-29 14:05:26
    [post_content] => עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח. כפותיו הן מארבעת המינים של חג הסוכות (ויקרא כג, מ). מפרי התמר נהגו להכין דבש (ואף יין), ועל כן זוהה עם הדבש הנזכר בשבעת המינים שנתברכה בהם הארץ (בדברים ח, ח) ושמהם הובאו הביכורים לבית המקדש (משנה ביכורים א, ג).

במזמור צב בתהלים נמשל הצדיק אל התמר ואל הארז: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (פסוק יג). פסוק זה משמש נקודת מוצא למדרשים על סגולותיו של התמר ומקבילותיהן אצל הצדיקים וגם אצל כלל ישראל. באחד מהם מוטעם שבחו של התמר שבכל חלקיו יש תועלת: "מה תמרה זו אין בה פסולה, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסיכוך [סכך], סיבים לחבלים, סנסינים לכרכד [שבט האורגים], שפעת קורות לקָרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת: אלא מהן בעלי מקרא, מהן בעלי משנה, מהן בעלי תלמוד, מהן בעלי הגדה".

התמר ידוע כאמור בגובהו ובזקיפות קומתו, ובשיר השירים בתיאור השולמית נאמר: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת" (ז, ח). הדימוי לתמר נמשך גם בפסוק שלאחר מכן  "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (ז, ט). הסַנְסַנִּים (כך הצורה התקנית בימינו) הם אולי ענפי התמר או חלק מהם, ויש סבורים מַכְבְּדֵי הפרי (בהקבלה לאשכולות שבפסוק הקודם ובפסוק זה). כיום משתמשים במילה סנסנים לציון השרביטים שעליהם נמצאים הפרחים ומתפתח הפרי.

צורה אחרת של שם העץ במקרא היא תֹּמֶר – זה העץ שתחתיו ישבה דבורה הנביאה (שופטים ד, ה). לצד התמר רווח בלשון חכמים לשם העץ גם השם דקל (בעיקר בהגייה דָּקָל).[1] בלשון חכמים נקראים העץ ופריו גם תְּמָרָה או תַּמָּרָה.[2] כך למשל נאמר במשנה שיכול אדם לקדש אישה אפילו בתמרה – אם התמרה שווה פרוטה (משנה קידושין ב, א).
תמר – שם מקום ושם אישה
מפאת חשיבותו וייחודו של עץ התמר אין תמַהּ שכבר במקרא נקראו על שמו גם ערים וגם נשים.

השם תמר כשם מקום נזכר בכמה הקשרים בתנ"ך: יריחו מכונה עיר התמרים (למשל בדברים לד, ג). חַצְצוֹן תָּמָר בבראשית (יד, ז) מזוהה בדברי הימים ב (כ, ב) עם עין גדי. בשופטים (כ, לג) נערכים ישראל למלחמה בְּבַעַל תָּמָר. על פי יחזקאל (מז, יט; מח, כח) בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, כנראה בערבה, הייתה עיר בשם תמר. במקורות יווניים ורומיים קדומים נזכר כמה פעמים מקום בעל שם דומה באזור זה. על שמו של היישוב המקראי נקראים בימינו המועצה האזורית תמר, המושב עין תמר ונחל תמר.[3]

שלוש נשים בשם תמר נזכרות במקרא: הראשונה היא כלתו של יהודה, שילדה לו את פרץ ואת זרח (בראשית לח), והיא אם שושלתו של דוד. השנייה היא בתו של דוד: "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר" (שמואל ב יג, א). כמסופר בפרק יג אמנון, בנו הבכור של דוד, אנס אותה, ואבשלום נקם את נקמתה והרג אותו.[4] השלישית היא בתו של אבשלום, ש"הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה" (שמואל ב יד, כז).
עוד מילים מן השורש תמר
עץ התמר היה השראה בעיצוב מקדש שלמה ובמקדש שחזה יחזקאל: בתיאורים במלכים א פרק ו וביחזקאל פרק מ ומא מסופר על תימוֹרות או תימוֹרים וביחיד תִּימוֹרָה (בדרך כלל הכתיב ללא יו"ד וללא וי"ו) המשמשים קישוט – עמודים בצורת תמר או גילוף בתבנית כפות התמר. למשל: "פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים" (מלכים א ו, כט); "וְעָשׂוּי כְּרוּבִים וְתִמֹרִים, וְתִמֹרָה בֵּין כְּרוּב לִכְרוּב..." (יחזקאל מא, יח).

[caption id="attachment_36257" align="aligncenter" width="852"] תימורה (palmette) – איור מן "מילון למונחי הקדרות", ועד הלשון העברית, תש"י (1950), עמ' 57[/caption]

מן השורש תמ"ר נגזרה המילה הראשונה בצירוף המקראי תִּימְרוֹת עָשָׁן (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו) 'עמודי עשן'. מכאן הצירוף 'תימרות אבק'. המונח תִּימָרָה[5] מציין "עמודי" עשן, אבק וחול לצורותיהם ('תימרה חרוטית', 'תימרה גלית', 'תימרה מניפתית'). בלשון חכמים ובספרות העברית משמשת בהוראה זו גם הצורה תימורה, למשל: "אימתי מברכין על הריח? משיעלה תימורתו" (בבלי ברכות מג ע"א); "אוד אחד [...] מוטל מן הצד והוא מתמר ומוציא מבין הסדקים פעפועים כחולים, כעין תמורות קטנות ודקות של עשן" (ביאליק, ספיח).

 אולי גם המילה תמרור קשורה לתמר, כמצוי בנבואת ירמיהו: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים" (ירמיהו לא, כ).[6]

בלשון חכמים נגזר מן השורש תמ"ר הפועל תִּמֵּר (בבניין פיעל) 'התרומם', 'התנשא', כגון "כיון שהיו ישראל חונים, היה עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי יהודה כמין סוכה ומחפה את האהל מבפנים וממלא את המשכן מבחוץ. שנאמר 'ויכס הענן'" (ברייתא דמלאכת המשכן, יד). בשיר השירים רבה מתועד הכתיב ביו"ד מיתמר – המתאים לבניין התפעל 'מִתַּמֵּר' – באותה משמעות, וזה גם השימוש הרווח בימינו: הִתַּמֵּר, לְהִתַּמֵּר (בלי ניקוד היתמר, להיתמר) במקום הצורות מבניין פיעל.

בעברית החדשה נצטרף אל המילים מן השורש תמ"ר שם התואר תָּמִיר במשמע 'רם קומה', 'זקוף'.
* * *
כיום תָּמָר, תֹּמֶר, תָּמִיר משמשים שמות פרטיים. לצד השם העברי הוותיק תמר מוכרת בימינו גם צורת הנקבה תָּמָרָה, על פי השם Tamara בשפות אירופה – שיסודו השם העברי תמר.

[caption id="attachment_36354" align="aligncenter" width="500"] מתוך "פֶּרט מונחים לחקלאות ומלאכה" מאת נתן שיפריס, לשוננו לעם ב, קונטרס ז, תש"ז (1947)[/caption]

______________________
[1] במקרא משמש מן השורש הזה רק השם הפרטי דִּקְלָה (שם אחד מבני יָקְטָן בבראשית י, כז ובדברי הימים א א, כא).
[2] לשני הניקודים תיעוד בכתב יד קאופמן של המשנה. ושמא אין מדובר בפרי התמר אלא בפרי הדומה לתמר?
[3] במלכים א ט, יח נאמר על שלמה שבנה כמה ערים ובהן: "וְאֶֽת בַּעֲלָת וְאֶת [תַּדְמֹר] (תמר) בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ". כלומר לפי גרסת הכתיב 'תמר', לפי גרסת הקרי 'תַּדְמֹר'. בפסוק מקביל בדברי הימים ב ח, ד נאמר: "וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בַּחֲמָת". חוקרים רבים נוטים להעדיף את גרסת הכתיב של מלכים א על פני הקרי והנוסח בדברי הימים, וסוברים שהכוונה לתמר שבערבה. אחרים סבורים שמדובר בעיר המסחר המפורסמת שבמדבר הסורי. דעה רווחת היא שהקשר בין שמהּ של עיר זו לעץ התמר נשמר גם בשמה היווני והרומי פַּלְמִירָה, שם המשמש בלשונות אירופה עד היום (palma בלטינית היא תמר). דעה אחרת היא שהשם פלמירה נוצר משיבוש השם תדמור.
[4] את שם הצמח אמנון ותמר טבע שאול טשרניחובסקי כתרגום האגדה רוסית הקשורה לשם הפרח – המספרת על אהבתם האסורה של אח ואחות בשם איוון ומריה. ראו עוד על שמות הצמח ומקורותיהם במאמרה של תמר קציר (כץ) באקדם 46.
[5] ויש המשערים שצורת היחיד הייתה תִּימָר.
[6] לפי דעה אחרת המילה גזורה מן השורש מר"ר בהוראת 'ירה בקשת'. ראו בהרחבה כאן.
    [post_title] => תמר
    [post_excerpt] => עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%9e%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-04 12:30:27
    [post_modified_gmt] => 2024-06-04 09:30:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36256
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)