הדף בטעינה

על המילה אַיִל

בתשובות באתר

איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

לְאֵל יָדוֹ

WP_Post Object
(
    [ID] => 12455
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-11-10 15:16:38
    [post_date_gmt] => 2015-11-10 13:16:38
    [post_content] => 

פירוש הביטוי: 'בכוחו', 'ביכולתו'. דוגמה: הקהילה עשתה כל אשר לאל ידה כדי לסייע למשפחה בשעתה הקשה.

leel-yadoלאחר שברחו יעקב ומשפחתו מבית לבן הארמי, השיגם לבן ואמר להם: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" (בראשית לא, כט) – כלומר ביכולתי להרע לכם. במקומות אחרים בתנ"ך בא הניסוח השלילי 'אין לאל ידו', כלומר אין ביכולתו. לפי הפירוש המקובל המילה אֵל בביטוי זה משמעה 'כוח', וכך מפרשים גם שתי מילים קרובות בתהלים – אֱיָל ואֱיָלוּת: "הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (פח, ה), "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (כב, כ). השורש או"ל או אי"ל משותף לכמה מן הלשונות השמיות, ומשמעו היסודי כוח והובלה. שורש זה עומד כנראה ביסודו של כינוי האלוהות אֵל (גם בכינויים אֱלֹוהִים ואֱלוֹהַּ הה"א כנראה משנית), וכן ביסוד המילה אִילָן וביסוד שמות האילנות החסונים אֵלָה ואַלּוֹן (או אֵלוֹן). יש הקושרים לכך גם את שם בעל החיים אַיִל – הכבש החזק ההולך בראש העדר. אַיִל הוא גם כינוי לאדם חשוב וחזק ככתוב "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" (שמות טו, טו), ובימינו 'אֵיל הון', 'אֵיל נפט', 'אֵיל תקשורת' ודומיהם. האיל, אשר נודע בכוחו ובקרניו החזקות, אף העניק את שמו לאחד מכלי המלחמה של העת העתיקה: אֵיל הברזל המנגח חומות ושערים, שלעיתים היה מעוצב בדמות ראש איל ממש. שמו העברי נזכר כנראה לראשונה בספר יוסיפון, ומסתבר שהוא תרגום השם הלטיני aries – כבש, איל (מכאן גם השם האנגלי battering-ram – אֵיל ניגוח). מלבד הביטוי המקראי 'לאל ידו' יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו. למשל: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו" (בבלי ברכות ג ע"ב). יש הנוהגים לכתוב 'מאיליו' ביו"ד אחרי האל"ף, ומכל מקום שלא כמו מילת היחס 'אֶל' שבחלק מצורות נטייתה יש חטף פתח (אֲלֵיהם), בנטיית מאליו הצירי מתקיים: מֵאֵליהם. אף שהבנה זו של הצירוף 'מאליו' מסתברת, נראה שבמהלך הדורות נשתכחה משמעות זו והצירוף יוחס למילת היחס אֶל; ולכן רבים  הוגים ומנקדים מאֲליהם במקום מאֵליהם. [post_title] => לְאֵל יָדוֹ [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%93%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 17:18:09 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 14:18:09 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12455 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור דלת כחולה בכניסה לדירה מספר 1 עם שלט ועליו "שמות ומשמעויות: אייל, איילת, איילה"

אֱייל ואַייל, איילה ואיילת

WP_Post Object
(
    [ID] => 25359
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-11-20 11:41:43
    [post_date_gmt] => 2017-11-20 09:41:43
    [post_content] => השמות הפרטיים אֱייל, אַייל, איילה ואיילת רווחים למדי בימינו.

אַיָּל

אַיָּל הוא בעל חיים יפה, בעל קרניים מסועפות. הוא נזכר במקרא בהקשרים שונים, למשל: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). האיילים ובעיקר האיילות ידועים ברגליהם הקלות. הדבר עולה מן המקרא, וגם בשחרית לשבת אנו קוראים "אילו פינו מלא שירה כים [...] וידינו פרושׂות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך" וגו' (ברכת השיר; בבבלי תענית ו ע"ב נקשר חלק זה של הברכה בשמו של ר' יוחנן). שורש המילה – או"ל/אי"ל – עניינו כוח והובלה, ואליו קשורה גם המילה אַיִל (הכבש ההולך בראש ומוביל את העדר) ואולי אף המילה אֵל. בערבית אַוַּל הוא ראשון או ראשית, ומילה זו משמשת גם בארמית.

אַיָּלָה ואַיֶּלֶת

צורת הנקבה המתבקשת של אַיָּל היא אַיָּלָה, אלא שזאת מצויה בצורתה זו רק פעם אחת במקרא – בברכת יעקב לבנו נפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מט, כא). במקומות אחרים באה אַיֶּלֶת בנסמך ואף בנפרד: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" וגו' (משלי ה, יח–יט); "כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא" (ירמיהו יד, ה).[1] אם כן נראה שבעברית שתי צורות נקבה לבעל החיים אַיָּל – גם אַיָּלָה וגם אַיֶּלֶת – וצורת הנסמך היא בכל מקרה אַיֶּלֶת, בדומה ליַבָּשָׁה ויַבֶּשֶׁת, שַׁיָּרָה ושַׁיֶּרֶת. אך יש סבורים שהצורה היחידאית אַיָּלָה בברכת יעקב אינה לקוחה כלל מעולם החי אלא מעולם הצומח: תרגום השבעים, התרגום הקדום של המקרא ליוונית, מתרגם במילה στέλεχος, שפירושה גזע. ואומנם מן השורש או"ל ידועים לא רק בעלי חיים אלא גם צמחים, ובראשם אֵלָה ואֵלוֹן. ייתכן אפוא שהמתרגמים ליוונית קראו אֵ(י)לָה שְׁלֻחָה במקום אַיָּלָה שְׁלֻחָה, והבינו 'עץ מתפשט'. עוד נזכיר את הפסוק הפותח את מזמור כב בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד". הצירוף התמוה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מובן בדרך כלל כקרני השמש הראשונות על פי המוסבר בתלמוד: "מה אילה זו קרניה מפצילות [כלומר מתפצלות] לכאן ולכאן, אף שחר מפציע לכאן ולכאן" (בבלי יומא כט ע"א).

אֱיָל

המילה אֱיָל (בלי ניקוד אף היא אייל) גזורה מאותו השורש אבל ככל הידוע אינה קשורה לעולם החי והצומח. היא מזדמנת פעם אחת בתהלים פח, ה: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל", ופעם נוספת בצורה אֱיָלוּת: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהלים כב, כ). מן ההקשר עולה שאֱייל או אֱיילות הם 'כוח', וכך הבין גם המתרגם לארמית בתרגמו חֵילָא. אך יש המפרשים 'עזרה' – על פי המילים המקבילות בארמית־סורית אִיָלָא, אִיָלוּתָא ועל פי התרגום ליוונית. הן כוח הן עזרה יכולים בהֶקשרים האלה להתפרש כמכוונים לאלוהים, ומעניינת הזיקה בין "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" לפסוקים אחרים בתהלים הפונים לעזרת אלוהים, דוגמת "אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה" וגו' (ע, ו), "ה' לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (מ, יד; ע, ב). _____________________

[1]  בצירוף "אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה" איילת איננה צורת נסמך, אלא אם כן דומה הצירוף במבנהו לצירופים בשירה המקראית כגון "יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ" (שופטים ה, י).

[post_title] => אֱייל ואַייל, איילה ואיילת [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 15:55:50 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:55:50 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=25359 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שמות ומשמעויות. כאן גרים בכיף אריה, דבורה וצבי.

אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------

[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).

[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.

[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.

[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).

[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.

[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).

[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.

[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.

[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).

[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).

[post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-29 10:07:16 [post_modified_gmt] => 2022-11-29 08:07:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

שנה עברית טובה

WP_Post Object
(
    [ID] => 6406
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2014-09-16 15:00:51
    [post_date_gmt] => 2014-09-16 12:00:51
    [post_content] => 

ראש השנה

המועד שראש השנה חל בו מצוין בתורה במילים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד; במדבר כט, א). ככל הנראה נהגו בתקופת המקרא שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי. הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בלשון חכמים מציין הצירוף ראש השנה את היום הראשון בשנה: "ארבעה ראשי שנים הן: באחד בניסן ראש שנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש שנה לשנים ולשמיטים וליובלות..." (משנה ראש השנה א, א). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו. חודשי השנה2

תרועה ותקיעה

בתורה נקרא ראש השנה יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט, א) וזִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג, כד). שני הפעלים תָּקַע והֵרִיעַ משמשים לציון השמעת קול בשופר או בחצוצרה. על פי הכתוב בבמדבר פרק י היה הבדל בין קול התקיעה לקול התרועה: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה... וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ". התרועה שימשה אפוא להודעה על נסיעת המחנות ואילו התקיעה להקהלה. לפי הכתוב שם, להבחנה בין תרועה לתקיעה תפקיד נוסף: התרועה שימשה להודעה על יציאה למלחמה, ואילו התקיעה לציון שמחה: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת". גם מן המשנה מובן שקולות התקיעה והתרועה שונים הם: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות, שיעור תרועה כשלוש יבבות" (משנה ראש השנה ד, ט). מן התלמוד עולה שהייתה הסכמה שהתקיעה היא קול רצוף, ואילו בנוגע לקול התרועה נחלקו אם הוא גניחה או יללה (ראו בבלי ראש השנה דף לד). לכן נוהגים על פי כל האפשרויות: גניחה = "שברים"; יללה = "תרועה"; גניחה ויללה = "שברים תרועה".

שופר

יש הסוברים שהמילה שׁוֹפָר מציינת ביסודה את הזָכר שופרשבעיזים או בכבשים, כפי שאפשר ללמוד ממשמען של מילים קרובות בשפות שמיות אחרות. ייתכן שמילה זו קשורה למילה צָפִיר (צְפִיר עיזים) שפירושה תַּיִשׁ. ממשמעות זו של המילה שׁוֹפָר התפתחה כנראה ההוראה המוכרת לנו: קרן האַיִל. גם המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל, אך לצד הצירוף 'קרן היובל', שפירושו קרן האַיִל, משמשת במקרא באותה הוראה המילה יוֹבֵל לבדה.

שירבו זכויותינו כרימון

בעת אכילת ררימוןימון בסעודת ראש השנה נוהגים לומר "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". בספרות חז"ל משמשים בהקשר דומה לשונות של מלאוּת ורֶצף: "כפלח הרמון רקתך – מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (בבלי ברכות ט ע"א), "...ריקנין שבכם רצופין מצוות ומעשים טובים כרימון הזה" (שיר השירים רבה ד, ד). גרגר הרימון קרוי בלשון חכמים פֶּרֶד (בכמה כתבי יד של המשנה הניקוד הוא פְּרָד) או פְּרִידָה. להוצאת הגרגרים והפרדתם משמשים הפעלים פָּרַט, פָּרַד (בבניין קל), פֵּרֵד (בבניין פיעל): "פּוֹרֵט ברימון" (משנה מעשרות ג, ט); "הרימון שפְּרָדוֹ" (משנה עוקצין ב, ו – בנוסח אחר שפֵּרְדוֹ); "מְפָרְדִין רימונים לעשותן פרד" (תוספתא שביעית ו, כט).

 שנה טובה

כרטיסי ברכה לראש השנה מכונים בציבור "שנות טובות" לעומת הריבוי שנים טובות במשמעות הרגילה. בלשון התקנית ראוי לומר גלויות שנה טובה או כרטיסי שנה טובה, אך כיום מקובל יותר לשלוח מִסְרֵי שנה טובה בדואר האלקטרוני ואפילו מִסְרוֹנֵי שנה טובה בטלפון הנייד. שנה טובה [post_title] => שנה עברית טובה [post_excerpt] => הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-02 13:09:53 [post_modified_gmt] => 2021-09-02 10:09:53 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6406 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>