הדף בטעינה

על המילה אֶת

במילון

 (ללא ניקוד: את)
*בלשון המקרא גם: אֵת
חלק דיברמילת יחס
שורשאות
נטייהאוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו', אֶתְכֶם

הגדרה

  • מילה הפותחת מוּשא מיוּדע
  • אוֹתוֹ [בנקבה ובריבוי: אותה, אותם, אותן] ההוא – כינוי רמז, כגון 'באותה שעה'; לפעמים בהוראת זֵהֶה, כגון 'אותו הדבר'

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

רקדנית על רחבת דיסקו והכיתוב להזיז ת'רגליים לנענע את האגן

תַּ' במקום אֶת הַ־

בדיבור התקני ובכתיבה התקנית ראוי כמובן לנקוט את ה־, אך המתעקשים לומר או לכתוב תַּ' יוכלו לראות עצמם ממשיכי דרכם של העמונים ושל בר כוכבא ולוחמיו האמיצים.
המשך קריאה >>

את אותו

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את'.


המשך קריאה >>

פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם'

"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בראשית יג, ה) המילה 'את' היא אחת המילים השכיחות ביותר בעברית. כידוע היא באה לפני מושא ישיר מיודע, כגון 'קראתי את הספר', 'מכרנו את הדירה' –…
המשך קריאה >>
אתם שאלתם? אנחנו עונים! אתכם או אותכם

נטיית מילות היחס

WP_Post Object
(
    [ID] => 2645
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2014-03-05 14:43:13
    [post_date_gmt] => 2014-03-05 12:43:13
    [post_content] => כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

נטייה על דרך היחיד

את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּס סוסִי סוסְךָ סוסֵךְ סוסוֹ סוסָהּ
בִּשְׁבִיל בשבילִי בשבילְךָ בשבילֵךְ בשבילוֹ בשבילָהּ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּס סוסֵנוּ סוסְכֶם סוסְכֶן סוסָם סוסָן
בִּשְׁבִיל בשבילֵנוּ בשבילְכֶם בשבילְכֶן בשבילָם בשבילָן
על דרך היחיד נוטות גם מילות היחס האלה: אֵצֶל, בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, בְּעַד, בְּתוֹךְ, זוּלַת, לְיַד, כְּמוֹת, לְמַעַן, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, לְשֵׁם, מוּל, נֶגֶד, נֹכַחעַל יַד. כמה מילות יחס יסודיות שונות בנטייתן בגופים נוכחת ומדברים, והן נוטות בקמץ ולא בצירי: ב (בָּךְ, בָּנוּ), ל (לָךְ, לָנוּ), עם (עִמָּךְ, עִמָּנוּ); את במשמעות 'עִם' (אִתָּךְ, אִתָּנוּ); כך גם ציין המושא את (אוֹתָךְ, אוֹתָנוּ). בנטיית הנסתרים והנסתרות של כמה מילות יחס מופיע כינוי הגוף הארוך 'הם', 'הן': ל ( לָהֶם, לָהֶן), ב (בָּהֶם, בָּהֶן לצד בָּם, בָּן), עם (עִמָּהֶם, עִמָּהֶן לצד עִמָּם, עִמָּן).

נטייה על דרך הרבים

מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּסִים סוּסֵי- סוּסַי (סוסיי) סוסֶיךָ סוּסַיִךְ (סוסייך) סוסָיו סוסֶיהָ
כְּלַפֵּי כלפַּי (כלפיי) כלפֶּיךָ כלפַּיִךְ (כלפייך) כלפָּיו כלפֶּיהָ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּסִים סוּסֵי- סוסֵינוּ סוסֵיכֶם סוסֵיכֶן סוסֵיהֶם סוסֵיהֶן
כְּלַפֵּי כלפֵּינוּ כלפֵּיכֶם כלפֵּיכֶן כלפֵּיהֶם כלפֵּיהֶן
על דרך הרבים נוטות גם מילות היחס בִּידֵי, עַל יְדֵי, בִּלְעֲדֵי, לְגַבֵּי, לִפְנֵי. מבחינה היסטורית מדובר במילים שהסתיימו בעיצור יו"ד שהפך אם קריאה. המילים עַל, עַד ואֶל שייכות גם הן לקבוצת המילים הזאת, ואת היו"ד אפשר לראות בצורותיהן הקדומות: עֲלֵי, עֲדֵי, אֱלֵי. גם מילות היחס תַּחַת ואַחַר נוטות על דרך הרבים – אולי מתוך היקש לניגודיהן עַל ולִפְנֵי (לפי הסבר זה הצורה אַחֲרֵי נוצרה מן הצורה אַחַר ולא להפך). מילת היחס תַּחַת נוטה גם על דרך היחיד (תַּחְתָּם וגם תַּחְתֵּיהֶם).

נטיות מיוחדות

בֵּין

למילת היחס בֵּין נטייה מעורבת: בגופי היחיד על דרך היחיד – בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינֵךְ, בֵּינוֹ, בֵּינָהּ; בגופי הרבים על דרך הרבים – בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם, בֵּינֵיכֶן, בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן. בגוף שלישי רבים ורבות משמשת גם הנטייה על דרך היחיד – בֵּינָם, בֵּינָן, ובימינו מקובל להשתמש בצורות אלו בעיקר במבנים 'בינם ובינם', 'בינם לבין עצמם' וכדומה.

כְּמוֹ

במילית כְּמוֹ נוסף למילת היחס כ הרכיב הקדום 'מוֹ', ובצורות הנוטות הוא נמצא תמיד. למילית זו נוספים כינויים ארוכים, וחלק מן הנטיות מיוחדות: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן, כְּמוֹהֶם, כְּמוֹהֶן. לצד כְּמוֹ משמשת הצורה כְּמוֹת שירשנו מלשון חז"ל. נטייתה על דרך היחיד: כְּמוֹתִי, כְּמוֹתָם וכיו"ב.

מִן

בנטיית המילית מִן הנו"ן נבלעת ובמקומה בא דגש (למשל מִכֶּם). בחלק מן הנטייה מילת היחס מוכפלת (למשל מִמֶּנִּי = מִן+מִן+נִי). הנטייה המלאה: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן. בגופים נסתר ונסתרת משמשות לעתים בלשון הגבוהה הצורות הֵימֶנּוּ והֵימֶנָּה שירשנו מלשון חז"ל.

לְפִי

מילת היחס לְפִי מסתיימת בתנועה, ולכן יש לה נטייה מיוחדת: לְפִי, לְפִיךָ, לְפִיךְ, לְפִיו, לְפִיהָ, לְפִינוּ, לְפִיכֶם, לְפִיכֶן, לְפִיהֶם, לְפִיהֶן.

עמדי

לצד הצורות הנוטות של עִם משמשות גם צורות כגון עִמָּדִי, עִמָּדוֹ.

תיקון שגיאות נפוצות בנטיית מילות היחס:

אֶתְכֶם, אֶתְכֶן (ולא אותכם, אותכן) – נטיות אלו של ציין המושא 'את' שונות מן הנטיות האחרות שבהן יש חולם (אוֹתִי, אוֹתְךָ), כנראה משום שהן בעלות מבנה הברתי שונה (ההברה הראשונה סגורה). נעיר כי הצורה "אוֹתְכֶם" מתועדת במקרא פעם אחת בלבד (יהושע כג, טו), לעומת כשלוש מאות פעמים אֶתְכֶם.[1] אוֹתָךְ, אִתָּךְ (ולא אותֵך, אתֵך) – כמו לָךְ, בָּךְ. השיבוש נובע מהיקש לנטייה הרגילה של מילות היחס על דרך היחיד (בגללֵך, לידֵך). אֶצלֵךְ (ולא אצלָך) – מילת היחס אצל נוטה לפי נטיית היחיד הרגילה (כמו בגללֵך). אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם (ולא אצלהם, בשבילהם) – מילות יחס אלו נוטות על דרך היחיד. עָלַיִךְ, אֵלַיִךְ, בִּלְעָדַיִךְ (ולא עלֵיך, אלֵיך, בלעדֵיך) – מילות יחס אלו נוטות על דרך הרבים. בכתיב חסר הניקוד: עלייך, אלייך, בלעדייך. מִמֶּנּוּ, הֵימֶנּוּ (ולא ממנוֹ, הימנוֹ) – מקור השורוק בכינוי הארוך ־הוּ. בדומה לכך גם אֵינֶנּוּ, עוֹדֶנּוּ (ולא איננוֹ, עודנוֹ). כְּמוֹהֶם, כְּמוֹכֶם (ולא כָּמוהם, כָּמוכם) – לפי כללי הדקדוק המילים מוטעמות בהברה האחרונה (־ֶהם, ־כֶם), ולכן תנועת ההברה הראשונה מתקצרת לשווא. אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם (ולא אֵליכם, אֵליהם) – בגלל המרחק מן ההברה המוטעמת הצירי באל"ף הופך לחטף פתח. בינינו, ביניכם-ן, ביניהם-ן (ולא ביננו, בינכם, בינהם) – נטיות אלו הן על דרך הרבים, ולכן יש לכתוב יו"ד לפני הכינויים (כמו סוסינו – הסוסים שלנו).  

_________________ [1] לצד הצורות הצפויות אוֹתָם ואוֹתָן יש במקרא אֶתְהֶם (חמש פעמים) ואֶתְהֶן (שלוש עשרה פעמים), ואף פעם אחת אוֹתְהֶם ואוֹתְהֶן ביחזקאל.

[post_title] => נטיית מילות היחס [post_excerpt] => מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%a1 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-07-07 14:10:31 [post_modified_gmt] => 2020-07-07 11:10:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=2645 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. המשך קריאה >>
ילדה קטנה והכיתוב הוא שיקר לי ולא שיקר אותי

שיקר לי או שיקר אותי?

WP_Post Object
(
    [ID] => 222
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-08-26 12:30:44
    [post_date_gmt] => 2012-08-26 09:30:44
    [post_content] => בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.

בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל המקביל שָׁקַר בבניין קל: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג).

במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים שלפועל שיקר עשויה להצטרף אחת משלוש מילות יחס: ב, ל ועל.

הנה כמה מובאות: "ואתם שוכחין אותי ומשקרים בי" (במדבר רבה פרשה ט), "אם הלכת אצל אבותיך אמור להם שלא שקרתי להם" (דברים רבה ואתחנן), "ומהו שיקר לו? האכילהו לחם כזבים" (שיר השירים רבה פרשה ב, פסוק ה, פסקה ג), "המשקר על שותפו" (מסכת דרך ארץ רבה פרק ב, הלכה יב), "הִקְדִּימוֹ רָכִיל משקר על אדונו" (שמעון בר יצחק, קרובה ליום ב' של ר"ה).

משלוש מילות היחס האלה הרגילה והמומלצת בימינו היא ל (מקצת הדוברים נוקטים שיקר על כנראה בהשפעת הערבית: كَذَبَ عَلَى). ואילו הצירוף 'לשקר את', האופייני בעיקר ללשון הדיבור, נחשב לא תקני. ייתכן שהוא נוצר בהשפעת 'לרמות את'.
    [post_title] => שיקר לי או שיקר אותי?
    [post_excerpt] => בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-07-21 10:12:00
    [post_modified_gmt] => 2020-07-21 07:12:00
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=222
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אֶת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=10%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


אֶת
לרשימה המלאה
כלכלת הבית (תשל"ח, 1977)
הִפְשִׁיר אֶת הַמְּקָרֵר* המס את הקרח שבּמקרר
* במילון המקורי כתוב: הִפְשִׁיר אֶת הַמְקָרֵר
כלכלת הבית (תשל"ח, 1977)
חָבַט אֶת הָעִסָּה עיבּד את הבּצק בּדפיקוֹת
כלכלת הבית (תשל"ח, 1977)
קִמַּח אֶת נתן שכבה דקה של קמח על דגים אוֹ על בּשׂר וכד' לפני הטיגוּן אוֹ על בּצק לפני הרידוּד ועוֹד