השם אֶלְעָד נזכר בתנ"ך פעם אחת בלבד – בדברי הימים א ז, כא. לפי הנאמר שם היה אלעד מבני אפרים, כלומר מנֶכדי יוסף. נהוג לפרשו כשם תאופורי (כלומר שם שכלול בו שם או כינוי של האל) בעל שני רכיבים: אל + עד. לכאורה שני רכיביו ידועים וברורים, אולם בעיית דקדוק מקשה על ההבנה שעד פירושו נֶצַח: השם אֶלְעָד מנוקד בקמץ, ואילו המילה עד 'נצח' מנוקדת בפתח אפילו בהפסק, למשל: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). כשנוספת למילה ו' החיבור, הפתח משתנה לסגול: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח).

כיצד אפוא יתפרש הרכיב עָד? מטבע הדברים הוצעו לו הצעות מהצעות שונות, והרי שתיים מהן:

א) לגזור את עָד מן השורש עו"ד, שממנו גם המילה עֵד: עָד ועֵד בדומה לגָר וגֵר. אם כך משמעות אלעד היא 'האל העיד' או 'האל עֵד', בדומה לשם המקראי יוֹעֵד (נחמיה יא, ז).

ב) לגזור את עָד מן השורש עד"י. עֲדִי הוא תכשיט והפועל עָדָה מובנו 'התקשט'. והינה אחד מצאצאי אפרים הנזכר בפסוק הקודם בדברי הימים היה אֶלְעָדָה, וכאן הקשר אל הפועל עָדָה ברור יותר.

נזכיר כי גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות יש שמות – תאופוריים ולא תאופוריים – ששתיים מאותיותיהם הן עד. כך למשל בעברית השמות עִדּוֹ, עֲדָיָה(וּ) ועֲדִיאֵל, בפניקית אבעד ובערבית דרומית עד, עדה, עדאב, עדאל.

עוד נזכיר כי לעומת השם אֶלְעָד, בכמה שמות תאופוריים אחרים הרכיב השני הוא אומנם עַד בפתח במשמע נֶצַח. ראשון להם הוא השם אֲבִיעַד שמקורו בנבואת ישעיהו: "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ… וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם" (ט, ה; בכתב יד לנינגרד בתיבה אחת: אֲבִיעַד), וכך מקובל לנקד גם שמות מחודשים כגון עַמִּיעַד, לִיעַד ואפילו אֱלִיעַד – הקרוב כל כך לאֶלְעָד.