WP_Post Object
(
    [ID] => 44
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-01 12:19:16
    [post_date_gmt] => 2011-05-01 09:19:16
    [post_content] => לעיתים נשאלת השאלה בדבר השימוש במילה בַּעַל לציון מעמד הגבר בקשר הנישואין. הקשר בין המילה בַּעַל למושגים בעלות ובעילה מרתיע רבים, ויש המבקשים שהאקדמיה תפעל נגד השימוש במילה, תאסור או "תחליף" אותה.

ייאמר מראש כי אין זה מתפקידה של האקדמיה לקבוע את השימוש המועדף מבחינה ערכית כאשר יש כמה מילים נרדפות לדבר בסגנונות שונים מתקופות שונות (כגון מילים ב'לשון נקייה' ומקבילותיהן המפורשות יותר). ואולם בתשובה על שאלות שנשאלנו בעניין המילה בעל נוכל לברר את הקיים בלשון, ומאחר שלשון היא קודם כול המוסכם על דובריה, הדוברים והדוברות הם שצריכים להכריע, והמובן שייוחד בפי דוברי ימינו למילה מסוימת הוא שיתקבל. גם באנגלית מילות politically correct נוצרו בפי הדוברים המעוניינים בכך ונתקבלו ככל שנתקבלו.

למי שאינם חפצים להשתמש במילה בַּעַל מצויות בעברית כמה וכמה חלופות אפשריות, ונמנה כמה מהן שעלו על דעתנו מן המקורות:

1. ידועה שבהן היא זו שמציע הנביא הושֵע: "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח). כל החפץ בכך יכול לקיים נבואה זו, וכך גם הציע דוד בן־גוריון להנהיג בטפסים רשמיים של המדינה (ראו בתמונה). אכן, מאחר שרוב גדול של דוברי העברית הישראלית אינו מקפיד על הגיית המפיק, לא יוכל הגבר להציג את עצמו בנקל כ'אִישָׁהּ' של רעייתו, אבל בלשוננו אפשר לומר 'האיש שלה'. זו חלופה מקראית מפורשת למילה 'בעל'.

2. גם המילה רַעְיָה מוצאה במקרא, בשיר השירים. ספק אם כוונתה שם לציין אשת איש, אולם שימוש זה שגור כידוע בעברית שלנו ('רעיית השר' וכדומה). בשיר השירים ישנו גם המקביל הזכרי לרַעְיָה, והוא רֵעַ: "זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). אומנם המילה רֵעַ משמשת בלשון הספרותית במשמעות חבר וידיד, אולם מכיוון שאיננה רגילה בעברית המדוברת, אין מניעה לייחדה בעיקר לקשר של נישואין, וההקשר יסייע בידינו (כשם שלצירוף בן זוג יש משמעות רחבה שאינה קשורה לזוגיות, ומשמעות מצומצמת יותר). אם יהיה רֵעַ בשימוש חלק גדול של הדוברים, יבינו גם שאר הדוברים את המילה.

3. כינוי אחר לאישה בלשון המקרא הוא חֲבֵרָה, כאמור במלאכי "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (ב,יד). בעבר ציינה המילה בחוגים מסוימים בת זוג, וחָבֵר ציין בן זוג (נשואים או לא נשואים), ואולם המילים חָבֵר וחֲבֵרָה מציינות כיום בהקשר הזוגי boyfriend ו־girlfriend, ולכן קשה להציען כחלופה ממשית לבעל ואישה.

4. על פי הפסוק הנזכר לעיל ממלאכי אפשר להציע את צמד הצירופים איש ברית ואשת ברית.

5. מלשון חכמים יש בידינו בן זוג ומימי הביניים בת זוג, והם משמשים כבר עתה בפי חלק מן הדוברים שאינם רוצים להשתמש במילה בעל. צירופים אלו אף משמשים בלשון החוק ומופיעים בתעודת הזהות, והכוונה לבני זוג נשואים.

6. בלשון חכמים (בהשפעת הארמית) אנו מוצאים לעיתים שכל אחד מבני הזוג נקרא זוג: הגבר הוא זוגהּ של האישה, והאישה זוגו (ובלשון מאוחרת יותר זוגתו) של הגבר. אין כל מניעה אפוא שמי שמואס במילה בעל ישתמש בחלופה זו, שהיא מקבילה מוכנה מן המקורות ל־spouse (בן זוג נשוי) האנגלי. המילה זוּגָה (בעיקר בנטייה, כגון זוּגָתִי) כבר נעשתה חלק מן הלשון העברית במשמעות אשת איש דווקא בתקופות קודמות, ואין סיבה שזוג (ובנטייה זוּגִי וכדומה) לא ישמש לצִידה. המשמעות היסודית של זוג היא עול (מוט על צוואר הבהמה המחובר לרתמה) שנושאים שני בעלי חיים בשווה. ספק אם יכולה להיות מילה שוויונית מזו.

נחזור למילה המשמשת כיום ובעבר – בעל. בלשוננו סתם בעל ('בעל טוב' וכיו"ב) הוא בעל לאישה, ולא לשדה, לבית, לחפץ או לבעל חיים. זהו הבידול בין 'בעל' ל'בעלים' כבר במקורות, ורק בנסמך יש בעל השור (אין 'בעלי השור'), ובימינו 'בעל הנכס' או 'בעלי הנכס'. האומרים בעלהּ, בעלִי וכדומה בעברית של ימינו מכוונים רק לעניין husband ולא לזיקת בעלות, לדירה למשל. בשימוש החי לדורותיו נוצרה אפוא הבחנה ברורה בין 'בעל' במשמעות husband ל'בעל' במשמעות אדון, מי שהדבר שייך לו.

את התפצלות המילה 'בעל' לשתי משמעויות נוכל להשוות למילה הערבית ס'אחב (שנכנסה לסלנג העברי כסחבק). משמעותה גם 'אדוניו של דבר' וגם 'חבר' (friend), ואין עולה על דעת איש שיש משום השפלה באמירה שפלוני הוא ס'אחבי, כלומר 'חברי', ושמא עלול הדבר להתפרש כ'אדוני'. פלוני יכול להיות ס'אחב – אדון – של רכוש או של בעל חיים, וס'אחב – במובן חבר – של אדם (זכר או נקבה). ההקשר הוא המונע כל טעות. ובערבית לא חל הבידול כפי שאירע בעברית, המסיר כל ספק ומפריד בין המשמעויות. מבחינה זו אין הצדקה לשונית להמציא מילה חדשה ולדחות את המילה בעל.

ושוב עלינו להזכיר כי הלשון אינה אלא מה שדובריה יוצקים לתוכה. במקרה זה המילים מן המקורות מוכנות, ואין צורך לחדשן. עושרה של העברית מונח במקורותיה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. כרגיל, אין מילה אידאלית ונטולת בעיות. ודאי כל זמן שהשימוש בבעל רווח, תהיה רק מילה זו חד־משמעית לציין את היחס המדויק שבין גבר נשוי לאשתו. אם תתרגל האוזן לשמוע רֵעַ או זוּג או בן זוג, יהיו אלה מילים מובנות וברורות. ואולם אם לא יֹאבה קהל דוברי העברית להשתמש בהן, וימשיך להשתמש במילה בעל, ספק אם הסיבה לכך תהיה אידאולוגיה מיננית נסתרת או תפיסה לא שוויונית של מוסד הנישואין.
* * *
הערת המזכירות המדעית: אל האקדמיה הגיעה הצעה (מטעם שתי פונות שונות) להשתמש בצמד נְשׂוּאִי ונְשׂוּאָתִי במקום 'בעלי' ו'אשתי'. לדברי אחת המציעות צמד המילים הללו נושא אופי שוויוני ומרענן, ומייחד את הזוגות הנשואים מן הזוגות שאינם נשואים (למי שנחוץ לו ייחוד). בתשובה הסברנו שאין בכוונת האקדמיה להציע חלופות רשמיות למונחים המשמשים. עם זאת מכיוון שההצעה מתקבלת על הדעת מצאנו לנכון לתת לה פרסום כאן.

 

[caption id="attachment_279" align="aligncenter" width="450"] מכתב של דוד בן־גוריון משנת 1953.[/caption]

התשובה מבוססת על דברים שכתב חבר האקדמיה מנחם קיסטר, יו"ר הוועדה למילים בשימוש כללי בשנים תש"ס–תשס"ד, בתגובה לפנייה בעניין זה.
    [post_title] => בַּעַל – האם ראוי למצוא תחליף למילה
    [post_excerpt] => השימוש במילה בַּעַל לציון מעמד הגבר בקשר הנישואין מרתיע רבים בגלל הקשר בין המילה בַּעַל למושגים בעלות ובעילה. יש המבקשים שהאקדמיה תפעל נגד השימוש במילה, תאסור עליה או "תחליף" אותה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%99-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%90-%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%99%d7%a3-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:31:35
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:31:35
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=44
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 885
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-07-25 11:48:01
    [post_date_gmt] => 2010-07-25 08:48:01
    [post_content] => בצירוף של שם עצם ושם המספר – עד המספר עשר שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"), 'חמישה אחוזים' (ולא "חמישה אחוז"), 'תשעה אנשים', 'עשרה ימים'. מהמספר אחת עשרה ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), 'עשרים שנה' או 'עשרים שנים', 'חמישים ושלושה שקל' או 'חמישים ושלושה שקלים'.

השימוש בלשון יחיד נפוץ יותר בשמות הנספרים תדיר, כגון 'יום', 'שנה', 'נפש', 'איש', 'ראש', 'אחוז', וכן בשמות מטבעות וכדומה. בשמות רבים אחרים אין מקובל להשתמש בצורת היחיד. למשל, לא סביר שמישהו יאמר 'הוזמנו מאתיים מחשב ושלושים מזגן לבניין החדש'.

לעומת זאת שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא ביחיד גם לאחר המספרים 2­–10, כגון 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (לצד 'שני מטרים', שלושה קילוגרמים', 'שבעה דונמים', 'ארבעה דולרים').
    [post_title] => עשרים שקל או עשרים שקלים?
    [post_excerpt] => עד המספר 10 שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"). מהמספר 11 ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים, למשל: 'עשרים שקלים' או 'עשרים שקל'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%9c-%d7%90%d7%95-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-07 11:16:50
    [post_modified_gmt] => 2021-04-07 08:16:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=885
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 53092
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2021-08-30 16:00:49
    [post_date_gmt] => 2021-08-30 13:00:49
    [post_content] => המילה אָדָם היא אחת ממילות היסוד בעברית. בתנ"ך 'אדם' הוא שמו הכללי של הברייה האנושית הראשונה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז), וגם שמה הפרטי של אותה ברייה: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" (שם ה, ג).[1] בחיבור המדרשי 'פרקי דרבי אליעזר' (פרק יב) הוצעו גיזרונות לשם: "על שם 'אדמה' שלוּקח ממנה נקרא שמו אדם", וכמו שנרמז במקור המקראי: "וַיִּיצֶר... אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וכן "על שם 'בשר ודם' נקרא שמו". במחקר יש מי שהציע שהוא קשור אל أَدِيم ('אַדִים') בערבית במובן 'עור'.

אולי בשל שימוש כפול זה – מילה כללית ושם פרטי – אין מוצאים את המילה הכללית 'אדם' במבנה סמיכות או בצורת הרבים. מילה זו אינה מוכרת בלהגי הארמית, ובתרגום אונקלוס גם הצורה המקראית המיודעת "הָאָדָם" מיתרגמת 'אדם' כשם פרטי, בלא תווית היידוע הארמית ־ָא.

המילה אדם משמשת בתנ"ך גם במשמעות 'איש' סתם, כלומר 'מישהו', 'יחיד בלתי מסוים': "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" (ויקרא יג, ב). ואולם בדרך כלל משמשת במשמעות זו המילה 'איש' – דוגמת "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" (שמות כא, לג). שימושה הרווח ביותר של המילה אדם בתנ"ך הוא שם קיבוצי – כינוי לכלל המין האנושי, 'כל בני האדם': "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו, ה); "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד). לצד זה רווח באותה משמעות הצירוף בְּנֵי אָדָם: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" (דברים לב, ח). צורת היחיד בֶּן אָדָם באה בנבואה ובשירה ומזוהה בעיקר עם ספר יחזקאל (דומה במקצת לצירוף הארמי 'בר נש').

בשתי הוראות אלו המילה 'אדם' מוכרת בלשונות שמיות קרובות: בהוראת 'איש' סתם היא מוכרת מן הפניקית,[2] ואפילו בצורת הרבים אדמִם. ובהוראה הקיבוצית היא מוכרת מן האוגריתית – כך למשל ראש האלים הכנעני אִלֻ מכונה אבִ אדם (היינו 'אבי [בני ה]אדם'). כמו כן בספרות האוגריתית מצויה התקבולת אדם–לאֻמים המשקפת את ההוראה הקיבוצית בדומה לפסוק "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו מג, ד).

בלשון חכמים החליפה המילה הכללית 'אדם' את המילה 'איש' בהוראה הסתמית: "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר" (משנה יומא ח, ט); "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" (משנה פסחים י, א); "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית" (ספרי במדבר קטו).[3] כמו כן היא מחליפה את המילה איש בתבנית המקראית לציון הדדיות, כגון 'איש אל רעהו', 'איש אל אחיו' ("וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" [בראשית יא, ג]; "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא" [שמות טז, טו]) – בלשון חכמים התבנית המקבילה היא 'אדם לחברו': "כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו" (משנה פאה א, א).

כדי להבדיל בין 'אדם' במובן 'הברייה האנושית הראשונה' ובין 'אדם' בהוראת 'איש' נוצר בלשון חכמים הצירוף 'אדם הראשון' (וגם קיצורו אדה"ר): "'זה ספר תולדות אדם' [בראשית ה, א] – מלמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון כל הדורות והתולדות העתידין לצאת ממנו" (סדר עולם רבה ל). צירוף של שם ותוארו ביידוע התואר בלבד (כלומר לא "האדם הראשון") רגיל בלשון חכמים: חסידים הראשונים, לשון הרע, שער העליון, לולב הגזול.[4]
* * *
השם אדם מקובל כשם פרטי לבנים בלשונות אירופה, וידוע גם משמות משפחה דוגמת Adam ו־Adams. באנגלית קרויה על שמו ועל שם התפוח שאכל גם פיקת הגרון – Adam's apple. בדורות האחרונים השם אדם ניתן כשם פרטי לבנים גם בקרב דוברי עברית (ההגייה הרווחת היא במלעיל בקרבת מה להגייה באנגלית).

בתנ"ך אָדָם הוא גם שמה של עיר בכיכר הירדן, סמוך לשפך היבוק. יש מי שזיהה אותה עם העיר אַדְמָה שנזכרת במלחמת המלכים מספר בראשית בקרבת ים המלח. כיום היא מזוהה עם תל א־דאמייה. בימינו היישוב גֶּבַע בִּנְיָמִין שבמועצה האזורית בנימין מכונה בפי כול "אָדָם", על שמו של האלוף יקותיאל אדם.

------------------------------------

[1] הדעה כי שמו של גיבור קדום או אבי האומה מקביל למילה הרגילה שמובנה 'איש' מוכרת במחקר. ברוח זה הציע חוקר הלשונות השמיות חיים רבין כי שם המלך המקראי עוֹג משקף את המילה הכללית לציון 'איש' סתם  בלשונות דרום־ערב (מעין עַ'יג). כך משוער גם לגבי דמות מיתולוגית Mannus בגרמנית ועוד.

[2] הכתובת העתיקה הידועה בשם "יהו אשר על הבית" מכפר השילוח נחתמת במילים "ארור האדם אשר יפתח את זאת" והיו שראו בכך השפעה פניקית (במקרא הביטוי הוא "ארור האיש").

[3] בחלק מעדי הנוסח של המשנה הכתיב הוא אדן בסיומת נו"ן, ומקובל להסביר כי זו ההגייה שהילכה בפיהם של לפחות חלק מדוברי העברית בתקופת חיותה של לשון חכמים. החילופים מ–נ בסופי מילים מוכרים לנו מהמילה 'שלון' (=שלום) בכמה כתובות מימי בית שני ובעיקר משמות מקומות (כך יש המסבירים את התגלגלות שם המקום המקראי [מֵי] מֵרוֹם אל מֵירוֹן).

[4] יש המסבירים מבנה זה כמתגלגל מפסוקית זיקה חסרת נושא, כלומר אין זו אלא ה"א הזיקה (בתפקיד 'אשר, ש־') ולא ממש ה"א הידיעה: אדם הראשון < 'אדם ש(הוא) ראשון'.
    [post_title] => אדם
    [post_excerpt] => אָדָם הוא שמו של הגיבור האנושי הראשון בתנ"ך וגם מילה כללית לציון 'איש' סתם. מדוע אין מוצאים את המילה 'אדם' בצורת רבים וכיצד נעשתה שם פרטי בימינו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%93%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-21 15:26:49
    [post_modified_gmt] => 2021-10-21 12:26:49
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53092
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)