הדף בטעינה

על המילה אֲוָז

במילון

 (ללא ניקוד: אווז)
מיןזכר
שורשאוז
נטייהאֲוָוזים, אֲוָוזי־

הגדרה

  • עוף מים גדול ממשפחת הברווזיים (שם הסוג המדעי: Anser)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור נילס הולגרסון על אווז הבית מולי במסע עם אווזי הבר

איך נולד הברווז?

WP_Post Object
(
    [ID] => 36745
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-08-19 17:25:18
    [post_date_gmt] => 2019-08-19 14:25:18
    [post_content] => במשנה אנחנו נתקלים לראשונה ב"אווזים", למשל: "ואין נותנין מים [בשבת] לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנים לפני אווזים ותרנגלים..." (שבת כד, ג).

בארמית של התלמוד הבבלי נזכר העוף בר אווזא או בר אוזא, מילולית: 'בן אווז'. צירוף זה משמש גם בספרות הרבנית.

בספרות העברית של המאה ה־19 – בעיקר זו המתארת את עולם החי – אימצו את ההבחנה המקובלת בין שתי קבוצות קרובות: העופות הקרויים בגרמנית Gans כונו בעברית 'אווז', והעופות הקרויים בגרמנית Ente כונו בעברית 'בר אווזא' (על דרך הארמית) ולעיתים בגרסה 'בר אווז' (על דרך העברית), ויש שכינו אותם 'אווז קטן'.

מנדלי מוכר ספרים משתמש בצירוף 'בר אווזא' בצורתו זו גם לרבים (כעין שם קיבוצי, כנראה בשל הקושי להטותו), ואחרים נוקטים צורת רבות: בר אווזות.

מתי הפך בר־אווז ל'ברווז'? נראה שההלחמה התרחשה בתחילת המאה העשרים.

במילון בן־יהודה עדיין אין ברווז. ב"מִלּוֹן שֶׁל־כִּיס" מאת יהודה גרזובסקי משנת תרס"ז (1907) עדיין בשתי מילים: בַּר־אַוָּז (ענטע). לעומת זאת במהדורה "הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי" מאת יהודה גרזובסקי ודוד ילין משנת תרע"ט (1919) השם בא במילה אחת בניקוד המשמר את ההגייה של הצירוף (בבליעת האל"ף ובשימור תנועתה): בָּרַוָּז, בָּרַוָּזָה (והגדרתו: עוף מהעופות השוחים, קטן מאוז ובשרו נאכל). כך גם במילון הגרמני–עברי של לזר וטורטשינר משנת 1927: כנגד Ente / Enterich – בָּרַוָּז, בּר־אַוָּז, בָּרַוֶּזֶת (בסדר הזה ובניקוד הזה).

מקור מוקדם יותר לכתיבה במילה אחת מצאנו בירחון לבני הנעורים "מולדת" משנת תרע"ב, ואף בניקוד העולה בקנה אחד עם ההגייה כיום: "בַרְוָז" (עמ' 64; היעדר הדגש הקל בבי"ת – במקור).

לניקוד השמות אווז וברווז

שאלת ניקוד המילה 'אווז' העסיקה את האקדמיה בדיוניה בכללי נטיית השם. כמה אפשרויות עמדו לפני קובעי הניקוד: אֲוַז, אֲוָז, אַוָּז. מכל אחד מן הניקודים האפשריים הללו נגזרות נטיות שונות, וכן יש להם השפעה על ניקוד השם הנגזר ברווז. בסופו של דבר הכריעה האקדמיה שניקוד המילה יהיה אֲוָז (במשקל קְטָל, שהקמץ בו מתקיים), ולפיכך גם בַּרְוָז; בנטייה: אֲוָזֵי־, בַּרְוָזֵי־.

את הדיונים אפשר לראות בישיבות מליאת האקדמיהעא, עב, עד.

[post_title] => איך נולד הברווז? [post_excerpt] => בארמית של התלמוד הבבלי נזכר העוף בר אווזא או בר אוזא, מילולית: 'בן אווז'. צירוף זה משמש גם בספרות הרבנית. מתי הפך בר־אווז ל'ברווז'? נראה שההלחמה התרחשה בתחילת המאה העשרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%96 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-17 18:23:05 [post_modified_gmt] => 2020-03-17 16:23:05 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36745 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בארמית של התלמוד הבבלי נזכר העוף בר אווזא או בר אוזא, מילולית: 'בן אווז'. צירוף זה משמש גם בספרות הרבנית. מתי הפך בר־אווז ל'ברווז'? נראה שההלחמה התרחשה בתחילת המאה העשרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

ברבורים ותוכיים: שמות מוטעים שהתקבעו בעברית בת ימינו

WP_Post Object
(
    [ID] => 32517
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-12 13:01:38
    [post_date_gmt] => 2018-12-12 11:01:38
    [post_content] => לקריאת המאמר

הברבור והתוכי, שני עופות שנזכרו במקרא בהקשרו של שלמה המלך ובמידה רבה באו להעיד על עושרו המופלג, נזכרים בספר מלכים לצד בעלי חיים נוספים, ושניהם במשמעותם המקורית נחשבו לעופות הכשרים למאכל. המכנה המשותף ביניהם הוא הדרך שבה התקבע שמם בלשון הדיבור. נראה שבתחילה עברה מסורת הזיהוי שלהם והשתלשלה מדור אל דור בהדרגה ובהתמדה מבלי מפריע, עד לעת החדשה.

בעת החדשה פורסמו פרשנויות מודרניות שלא היה להן סעד בפרשנויות הקדומות, ובגלל צירוף ארעי של מקרים או משום העדפת זיהוי חדש מצד חוקרים ומילונאים חשובים, גברו הפרשנויות המודרניות על מסורות הזיהוי המקוריות המבוססות.
    [post_title] => ברבורים ותוכיים: שמות מוטעים שהתקבעו בעברית בת ימינו
    [post_excerpt] => הברבור והתוכי נזכרו במקרא בהקשרו של שלמה המלך, ושניהם במשמעותם המקורית נחשבו לעופות הכשרים למאכל. בתחילה עברה מסורת הזיהוי שלהם והשתלשלה מדור אל דור בהדרגה ובהתמדה מבלי מפריע, עד לעת החדשה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%91%d7%a2%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-08-02 12:08:18
    [post_modified_gmt] => 2019-08-02 09:08:18
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32517
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הברבור והתוכי נזכרו במקרא בהקשרו של שלמה המלך, ושניהם במשמעותם המקורית נחשבו לעופות הכשרים למאכל. בתחילה עברה מסורת הזיהוי שלהם והשתלשלה מדור אל דור בהדרגה ובהתמדה מבלי מפריע, עד לעת החדשה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


אֲוָז
לרשימה המלאה
חינוך גופני (תרצ"ז, 1937)
תַּהֲלוּכַת אֲוָזִים* , הִלּוּךְ אֲוָזִים*
* במילון המקורי כתוב: תַּהֲלוּכַת אַוָּזִים
* במילון המקורי כתוב: הִלּוּךְ אַוָּזִים
חינוך גופני (תרע"ג, 1913)
הֲלִיכַת אֲוָזִים*
* במילון המקורי כתוב: הֲלִיכַת אַוָּזִים
בעלי חיים (תשכ"ג, 1963)
אֲוָז לְבֶן מֵצַח*
* במילון המקורי כתוב: אֲוַז לְבֶן מֶצַח

במבט היסטורי

שכיחות הערך אֲוָז ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>