נושא: שמות סגוליים

א. השמות במשקל פְּעִי (פֶּעִי) ערוכים בשלוש קבוצות:
(1) רוב השמות תחילתם שווא (או חטף) הן בנפרד הן בנסמך. למשל: אֲרִי, גְּדִי (חוץ מעֵין־גֶּדִי), דְּלִי,[1] חֲלִי, חֲפִי, טְנִי, טְפִי, כְּוִי, כְּלִי, מְעִי, נְהִי, סְחִי, עֲדִי, עֱלִי, עֲרִי, פְּרִי, צְבִי, רְאִי, רְעִי, שְׁקִי, שְׁתִי.
(2) לכמה שמות שתי צורות בנפרד: האחת תחילתה שווא והאחרת – סגול. ואלו הם: בְּכִי בֶּכִי, גְּבִי גֶּבִי, גְּמִי גֶּמִי, דְּחִי דֶּחִי, יְרִי יֶרִי, לְחִי לֶחִי, מְרִי מֶרִי, נְשִׁי נֶשִׁי ('חוב'; 'שכחה', 'עולם'), קְרִי קֶרִי (לשון מקרה), שְׁבִי שֶׁבִי.
שמות אלו מנוקדים בנסמך בשווא, כגון בְּכִי־(תמרורים), קְרִי־(לילה).
דומה להם השם חצי: ניקודו בנפרד חֲצִי או חֵצִי, ובנסמך חֲצִי־.
(3) כמה שמות תחילתם סגול הן בנפרד הן בנסמך, והם: מֶשִׁי, פֶּלִי, פֶּתִי, צֶפִי, שֶׁחִי, שֶׁלִי, שֶׁפִי.

ב. נטיית היחיד היא על דרך הסגוליים: פ' הפועל מנוקדת בחיריק, ובגרונית או לפני גרונית – בסגול.[2] למשל: גִּדְיוֹ, חֶצְיוֹ, כִּלְיְךָ, מֶעֱיוֹ, מִרְיְךָ, פִּרְיְכֶם, שִׁבְיְךָ, תִּלְיְךָ. נטיית אֲרִי בפתח, כגון אַרְיוֹ אַרְיְכֶם.

במקרא כֶּלְיְךָ, מֶרְיְךָ, פֶּרְיְךָ פֶּרְיְכֶם פְּרִיהֶם, שֶׁבְיְךָ שְׁבִיכֶם, תֶּלְיְךָ.

ג. צורת הרבים של כל השמות האלה היא על דרך הסגוליים בשווא וקמץ. קמץ זה מתקיים תמיד. למשל: דְּלָיִים דְּלָיֶיךָ דְּלָיֵיהֶם, פְּתָיִים פְּתָיַיִךְ, חֲצָאִים חֲצָאֵי־.

יוצאים מן הכלל השמות כְּלִי, מְעִי, פְּרִי, שריבויָם: כֵּלִים כְּלֵיהֶם, מֵעַיִם מְעֵיהֶם,[3] פֵּרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶם.
צורת הזוגי של לחי לְחָיַיִם, והרבים לְחָיִים לְחָיֵיהֶם.[4]

שמות שצורתם זכָרית, והם בני שלוש הברות ששתי האחרונות בהן מנוקדות בסגולים, בא כנגד הסגול הראשון פתח וכנגד הסגול השני שווא הן בנטיית היחיד הן בצורת הרבים ובנטייתה.
למשל: פִּילֶגֶשׁ פִּילַגְשׁוֹ פִּילַגְשִׁים, רַכֶּבֶל רַכַּבְלִים רַכַּבְלֵי־, יוֹעֶזֶר יוֹעַזְרִים, וכן דּוּ־קֶרֶן דּוּ־קַרְנִים.

שמות שצורתם כשל השמות המנויים בכלל ב, והם צורות נקבה של משקלים זכָריים, נטייתם ביחיד כנטיית השמות בכלל ב, ובריבוי כשל השמות הזכָריים. למשל: דּוֹבֶרֶת דּוֹבַרְתָּם אבל דּוֹבְרוֹת (על פי דּוֹבֵר דּוֹבְרִים), זַמֶּרֶת זַמַּרְתֵּנוּ אבל זַמָּרוֹת זַמָּרוֹתֵינוּ, מַגֶּדֶת אבל מַגִּידוֹת, מַמְזֶרֶת אבל מַמְזֵרוֹת, צַדֶּקֶת אבל צַדִּיקוֹת (על פי צַדִּיק צַדִּיקִים).

נטיית היחיד של השם מֵינֶקֶת – מֵינִקְתּוֹ מֵינִקְתָּהּ.

בשמות בעלי ארבע אותיות ומעלה שהסופית בהם תי"ו הנקבה ושתי הברותיהם האחרונות מנוקדות בסגולים, בא בנטיית היחיד פתח כנגד הסגול הראשון ושווא כנגד הסגול השני. בצורת הרבים בא קמץ כנגד הסגול הראשון, והוא משתנה לשווא לפי שינויי ההטעמה.
למשל: חוֹבֶרֶת חוֹבַרְתִּי חוֹבָרוֹת חוֹבְרוֹת־, חוֹתֶמֶת חוֹתָמוֹת חוֹתְמוֹת־, כּוֹתֶרֶת כּוֹתַרְתָּם כּוֹתָרוֹת כּוֹתְרוֹת־, מַזְכֶּרֶת מַזְכַּרְתְּךָ מַזְכָּרוֹת מַזְכְּרוֹתֵיכֶם, מִשְׁמֶרֶת מִשְׁמַרְתִּי מִשְׁמָרוֹת מִשְׁמְרוֹת־, רַכֶּבֶת רַכַּבְתֵּךְ רַכָּבוֹת רַכְּבוֹת־, שְׁפוֹפֶרֶת שְׁפוֹפַרְתָּם שְׁפוֹפָרוֹת, תִּפְאֶרֶת תִּפְאַרְתָּם.[1]

יוצאות מן הכלל צורות הרבים אִגְּרוֹת, מִסְגְּרוֹת, מִשְׁבְּצוֹת, שַׁרְשְׁרוֹת (וגם שַׁרְשְׁרָאוֹת), שַׁלְשְׁלוֹת (וגם שַׁלְשְׁלָאוֹת) – שבהן בא שווא כנגד הסגול הראשון.

הערות

1. צורת הרבים של פַּרְפֶּרֶת היא פַּרְפְּרָאוֹת.
2. צורת הרבים של גַּחֶלֶת היא גֶּחָלִים, ובסמיכות גַּחֲלֵי־(אש).
3. נטיית השם גְּבֶרֶת – גְּבֶרֶת־ גְּבִרְתִּי; ברבים: גְּבָרוֹת או גְּבִירוֹת, גְּבִירוֹת־ גְּבִירוֹתַי וכו'.
4. נטיית השם כְּנֶסֶת – כְּנִסְתִּי כְּנִסְתּוֹ; ברבים: כְּנָסוֹת כִּנְסוֹת־ישראל.

בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי,[3] תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ.[4]
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי,[5] עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ.[6]

יוצאים מן הכלל:

1. אף על פי שפ' הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח"ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם,[7] מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע,[8] צֶמֶר, קֶדֶם,[9] קֶלַע, קֶלֶת, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם,[7] שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
2. השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
3. השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[10]
4. שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.

הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.

במשקל הסגולי פֵּעֶל בא בנטיית היחיד חיריק כנגד הצירי. למשל: סֵפֶר סִפְרִי סִפְרְךָ סִפְרָהּ, מֵצַח מִצְחוֹ מִצְחָם.
כשפ' הפועל היא אהח"ע לפי רוב בא סגול כנגד הצירי. למשל: עֵרֶךְ עֶרְכּוֹ, חֵפֶץ חֶפְצוֹ חֶפְצָם, עֵדֶר עֶדְרָם עֶדְרָן.

השמות חֵקֶר, חֵשֶׁק, עֵמֶק, עֵסֶק, עֵשֶׂב, נוטים בחיריק, כגון חִקְרֵי־(מקרא), חִשְׁקִי, עִמְקֵךְ, עִסְקֵיהֶם, עִשְׂבֵי־[1]. (וראו עוד להלן אֵשֶׁת־ בהערה 5.)

הערות

1. תנו דעתכם: אלה השמות במשקל פֵּעֶל: אֵבֶל, אֵבֶר[2], אֵגֶל, אֵדֶר (פוחלץ), אֵלֶם, אֵסֶל, אֵפֶר, גֵּזֶל[3], הֵלֶךְ, זֵכֶר, חֵבֶל (כאב), חֵדֶק, חֵלֶב, חֵלֶף, חֵלֶק, חֵמֶת[4], חֵפֶץ, חֵפֶר, חֵפֶשׂ, חֵפֶת, חֵצִי[5], חֵקֶר, חֵרֶם, חֵשֶׁב, חֵשֶׁק, יֵצֶר, מֵזַח, מֵצַח, נֵבֶךְ, נֵדֶה, נֵזֶר, נֵטֶל, נֵטֶף, נֵכֶל, נֵפֶל, נֵצֶר, נֵתַח, סֵבֶל, סֵבֶר (שֵׂבֶר), סֵדֶר, סֵפֶל, סֵפֶק (שֵׂפֶק), סֵפֶר, סֵתֶר, עֵבֶר, עֵגֶל, עֵדֶן, עֵדֶר, עֵזֶר, עֵמֶק, עֵסֶק (עֵשֶׂק), עֵקֶב, עֵקֶד, עֵקֶל, עֵקֶר, עֵרֶב (למשל: שתי וערב או ערב־רב), עֵרֶךְ, עֵשֶׂב, פֵּשֶׁר, קֵצֶה, רֵבֶץ, שֵׁבֶט, שֵׁמַע, שֵׁפֶל, תֵּמַהּ, תֵּקַע (שופר), תֵּשַׁע. כן כלולות במשקל זה המילים אֵצֶל, חֵרֶף.[6]
   כמה שמות באים גם במשקל פֶּעֶל וגם במשקל פֵּעֶל, ואלה הם: אשל, גזע, הפך, זבד, ישע, כסא (כסה), לתך, נבל, נדר, נזק, נכר, נצח, סמל, שׂכל, שמץ.
   במקרא יש גם כֵּסֶל, נֵסֶךְ, נֵשֶׁק, צֵלַע, שֵׁבֶר, שֵׁטֶף.
2. צורת הרבים באה במשקל פְּעָלִים כבשאר הסגוליים. על נטיית משקל פְּעָלִים ראו משקל פֶּעֶל.
3. שם המספר תֵּשַׁע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: תְּשַׁע עֶשְׂרֵה, תְּשַׁע מֵאוֹת.
4. גם השמות שְׁחֵלֶת, תְּכֵלֶת ניקודם בצירי ובסגול – בדומה למשקל פֵּעֶל – ונטייתם על פי הכלל, כגון תְּכִלְתּוֹ.
5. כמה שמות שאינם סגוליים אך נטייתם על דרך הסגוליים – צורת הנסמך שלהם מנוקדת בצירי ובסגול והם נוטים על דרך משקל פֵּעֶל: (חֲמִשָּׁה) חֲמֵשֶׁת־ חֲמִשְׁתָּם, (שִׁשָּׁה) שֵׁשֶׁת־ שִׁשְׁתָּם, וכן (אִשָּׁה) אֵשֶׁת־ אִשְׁתְּךָ [7].

במשקלים פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מְפוֹעֵל (=מְפוֹלֵל), מִתְפַּעֵל, מִתְפּוֹעֵל (=מִתְפּוֹלֵל) הצירי משתנה לשווא. לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול.[1] בשמות שע' הפועל בהם מאותיות אהח"ע הצירי משתנה לסגול או לפתח, וכשל' הפועל מאותיות אהח"ע, הצירי יכול גם להישמר. למשל: סוֹפֵר סוֹפְרֵנוּ סוֹפֶרְךָ סוֹפֶרְכֶם סוֹפְרִים סוֹפְרֵי- סוֹפְרוֹת סוֹפְרוֹתֵינוּ, אוֹהֵב אוֹהֲבִי אוֹהַבְךָ או אוֹהֶבְךָ אוֹהַבְכֶם או אוֹהֶבְכֶם אוֹהֲבֵינוּ, שׂוֹנֵא שׂוֹנְאִי שׂוֹנַאֲךָ או שׂוֹנֵאֲךָ שׂוֹנַאֲכֶם או שׂוֹנֵאֲכֶם שׂוֹנְאֵינוּ; מְלַמֵּד מְלַמֶּדְךָ מְלַמְּדַי מְלַמְּדֵי־, מְנַהֵל מְנַהַלְךָ או מְנַהֶלְךָ, מְפַקֵּחַ מְפַקַּחֲכֶם או מְפַקֵּחֲכֶם מְפַקְּחוֹת, מְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֶרְכֶם מְשׁוֹרְרִים מְשׁוֹרְרֵי־; מִתְאַגְרֵף מִתְאַגְרְפֵי־, מִתְגּוֹשֵׁשׁ מִתְגּוֹשְׁשִׁים.

הערה
צורת הנקבה יחידה של שמות במשקלים האלה שקולה כרגיל במשקל סגולי ונוטה על פי כללי המשקלים הסגוליים. למשל: סוֹפֶרֶת, אוֹהֶבֶת, רוֹפֵאת (בנפרד ובנסמך, וראו להלן), מְפַקַּחַת, מְשׁוֹרֶרֶת, מִתְאַגְרֶפֶת; ובנטייה: סוֹפַרְתָּם, אוֹהַבְתּוֹ, רוֹפֵאתוֹ, מְפַקַּחְתּוֹ וכיו"ב.
ויש שצורת הנקבה יחידה מסתיימת ב־ְ־ָה, כגון רוֹפְאָה, ונטייתה: רוֹפְאַת־(שיניים) רוֹפְאָתִי רוֹפְאַתְכֶם. הוא הדין לשמות עצם מובהקים כגון דּוֹבְרָה – דּוֹבְרַת־ דּוֹבְרָתִי דּוֹבְרַתְכֶם.

ראו גם כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה.

1. במשקל פָּעֵל רבים השמות שהצירי מתקיים בהם, וכך צריך לנהוג בכל שם המתחדש במשקל זה. למשל: אָבֵל אֲבֵלִים אֲבֵלֵי־ אֲבֵלָה אֲבֵלַת־ אֲבֵלָתוֹ, אָשֵׁם אֲשֵׁמֵי־, בָּצֵק בְּצֵקְךָ בְּצֵקְכֶם בְּצֵקָם, דָּשֵׁן דְּשֵׁנֵי־, חָפֵץ חֲפֵצִים חֲפֵצֵי־(חיים), יָעֵן יְעֵנֵי־, יָרֵחַ יְרֵחַ־ יְרֵחֲךָ יְרֵחֲכֶם יְרֵחֵיהֶם, יָשֵׁן יְשֵׁנֵי־(עפר), כָּבֵד [האיבר] כְּבֵדֵי־, סָפֵק סְפֵקוֹתֵיהֶם, קָמֵעַ[1] קְמֵעוֹתַי קְמֵעַי, שָׁכֵן שְׁכֵנִי שְׁכֵנְכֶם־ן שְׁכֵנֵיהֶם שְׁכֵנוֹתַי שְׁכֵנוֹתֵיהֶם.

2. השמות האלה נוטים בביטול חלקי של הצירי: גָּדֵר[2], זָקֵן, חָבֵר, חָדֵל, חָנֵף, חָסֵר, חָצֵר, יָעֵל, יָרֵא, יָרֵךְ, כָּבֵד (היפוכו של קל), כָּרֵס, כָּתֵף, נָמֵל, עָקֵב[3], עָרֵל, שָׁלֵו.[4]
דוגמת הנטייה: נָמֵל, נְמַל־ [חֲבֵר־], נְמֵלְךָ, נְמֵלֵךְ, נְמֵלוֹ, נְמֵלָהּ, נְמֵלֵנוּ, נְמֵלְכֶם־ן, נִמְלֵי־ [חַצְרוֹת־], נִמְלֵיכֶם־ן [חַצְרוֹתֵיכֶם־ן].

הערות

1. כמה שמות במשקל פָּעֵל בא בהם פתח בצורת הנסמך ביחיד במקום הצירי, ואלו הם: יָתֵד יְתַד־, שָׂבֵעַ שְׂבַע־, שָׁכֵן שְׁכַן־; זָקֵן זְקַן־, חָדֵל חֲדַל־, חָסֵר חֲסַר־, חָצֵר חֲצַר־, כָּבֵד כְּבַד־(ראייה), נָמֵל נְמַל־, עָרֵל עֲרַל־.
2. כמה שמות במשקל פָּעֵל צורתם בנסמך שקולה במשקל סגולי: גָּדֵר גֶּדֶר־, יָרֵךְ יֶרֶךְ־, כָּרֵס כֶּרֶס־, כָּתֵף כֶּתֶף־.
   במקרא גם כָּבֵד כֶּבֶד־(עָוֹן), עָרֵל עֶרֶל־(לֵב), גָּזֵל גֵּזֶל־(אָח); בלשון ימינו גֵּזֶל היא גם צורת הנפרד.[5]
3. בצורות הנקבה[6] של השמות שבסעיף 2, כמו זְקֵנָה, חֲבֵרָה, חֲסֵרָה, יְרֵאָה, הצירי מתבטל אף בנסמך היחידה, כגון זִקְנַת־, חַבְרַת־, חַסְרַת־, יִרְאַת־(אלוהים), ואין צריך לומר בנסמך הרבים: חַבְרוֹת־, חַסְרוֹת־ וכו'; ובכינויים זִקְנוֹתַיִךְ, חַבְרוֹתַי. בצורות היחידה בעלות כינויים הנטייה היא כדרך הסגוליים: זְקֶנְתִּי, חֲבֶרְתּוֹ, חֲבֶרְתָּם. כך גם שְׁכֵנָה – שְׁכֶנְתִּי שְׁכֶנְתְּךָ (אבל שְׁכֵנַת־).

1. שמות שצורתם זכרית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, מתחלף בהם החולם – בין בנטיית היחיד (כבשאר הסגוליים) ובין בריבוי – בקמץ קטן. למשל: צִפֹּרֶן צִפָּרְנִי צִפָּרְנִים, מִקְטֹרֶן מִקְטָרְנוֹ מִקְטָרְנִים, בְּדֹלַח בְּדָלְחִים.

2. שמות שצורתם נקבית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, נוטים ביחיד על דרך הסגוליים, אבל בריבוי החולם מתקיים ונכתב מלא. למשל: אַשְׁמֹרֶת אַשְׁמוֹרוֹת, גֻּלְגֹּלֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ גֻּלְגּוֹלוֹת[1], כְּתֹבֶת כְּתָבְתִּי כְּתוֹבוֹת, כֻּתֹּנֶת כֻּתָּנְתִּי כֻּתּוֹנוֹת [2], מַחְלֹקֶת מַחְלוֹקוֹת[1], צְמַרְמֹרֶת צְמַרְמָרְתּוֹ צְמַרְמוֹרוֹת.[3]

תנו דעתכם: צורת הרבים של השם שִׁבֹּלֶת היא שִׁבּוֹלִים, וגם שִׁבֳּלִים כבמקרא.

1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.

צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, אֳסָפִים אָסְפֵי־,[1] חֳדָשִׁים חֳדָשֶׁיהָ חָדְשֵׁי־.
צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.

הערות

1. תנו דעתכם: את הקמץ בפ' הפועל הוגים o גם בצורות הנוטות של שמות שע' הפועל שלהם גרונית, כגון פָּעֳלִי פָּעֳלָם פָּעָלְכֶם פָּעֳלֵי־ פָּעֳלֵיכֶם.
   במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
   במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
2. בנטייתם של שמות אחדים ממשקל פֹּעֶל וההולכים אחריו נוהג הקיבוץ בצד הקמץ הקטן (שהוא עיקר), למשל: חֻמְצוֹ, עֻקְצוֹ, קֻמְצוֹ, מַשְׂכֻּרְתּוֹ, מַתְכֻּנְתּוֹ, מַרְכֻּלְתִּי, חֻמְרֵי־(בית הלל).[2]
3. שמות אחדים במשקל פֹּעֶל נוטים בחיריק (לעיתים לצד נטייה בקמץ קטן): אֹמֶר אִמְרֵי־(שפר), נֹכַח נִכְחוֹ, שֹׁקֶת שִׁקְתוֹת־; מן העברית החדשה: עֹמֶק עִמְקֵי־(ליבו), רֹשֶׁם רִשְׁמֵי־(מסע).
   במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
4. צורת הרבים של אֹהֶל היא אֹהָלִים וגם אֳהָלִים.
5. צורת הרבים של קֹדֶשׁ ושל שֹׁרֶשׁ היא קֳדָשִׁים וגם קָדָשִׁים, שֳׁרָשִׁים וגם שָׁרָשִׁים. המילים קָדָשִׁים ושָׁרָשִׁים נהגות בקמץ קטן בפ' הפועל.
   במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.
6. צורת הרבים של בֹּהֶן – בְּהוֹנוֹת, ושל נֹגַהּ – נְגוֹהוֹת.
7. צורת היחיד בֹּטֶן – מן בָּטְנִים – מותרת (לצד בָּטְנָה בָּטְנֶה שבמילונים ובספרות, בעיקר במשמעות "פיסטוק").

הקמץ מתקיים בצורות שבהן הוא בא לפני ־אֵי, ־יֵי. למשל: (הֶגֶה) הֲגָאִים הֲגָאֵי־ הֲגָיִים הֲגָיֵי־, (לְוַאי לְוָאִים לְוָאֵי־ לְוָיִים לְוָיֵי־ לְוָיֶיהָ, (חֵטְא) חֲטָאִים חֲטָאֵי־ חֲטָאֵיכֶם, (קֹשִׁי) קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־, מִקְרָא מִקְרָאֵי־, מוֹצָא מוֹצָאֵי־, מֻשָּׂא מֻשָּׂאֵי־, נִשָּׂא נִשָּׂאֵי־, נוֹרָא נוֹרָאֵי־.[1]

יוצאות מכלל זה הצורות (דְּשָׁאִים) דִּשְׁאֵי־ דִּשְׁאֵיהֶם, טַנְאֵי־ טַנְאֵיכֶן, כִּלְאֵי־, פִּלְאֵי־, פִּרְאֵי־, (גֹּמֶא גְּמָאִים) גָּמְאֵי־, שהקמץ מתבטל בהן.