האקדמיה ללשון העברית

בלשון ימינו, ובייחוד בלשון הכתובה, רווח למדי השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה בתפקיד אוגד: "התובעת הינהּ מנכ"לית החברה", "התפוז הינו פרי חורף מובהק", "בול זה הינו נדיר ביותר". שימוש זה הוא הגבהה מלאכותית של הסגנון שלא לצורך ושלא כהלכה, והוא אינו עולה בקנה אחד עם שימושיה של המילה הִנֵּה בעברית הקלסית. במקומו מומלץ לנקוט את כינויי הגוף: "התובעת היא מנכ"לית החברה", "התפוז הוא פרי חורף מובהק", ולעיתים אין צורך באוגד כלל, כגון "בול זה נדיר ביותר".

מהו אוגד? האוגד הוא כינוי גוף המוצב בין הנושא לנשוא במשפט שמני (משפט שאין בו פועל, ושני עיקריו – הנושא והנשוא  – הם שמות):

• התפוז [נושא] הוא [אוגד] פרי חורף מובהק [נשוא].

אם כן האוגד ממהותו הוא חלק חסר תוכן במשפט, וכל תפקידו להיות חוליית מעבר בין הנושא לנשוא. יתרה מזו, בעברית המקראית כמעט אי אפשר למצוא שימוש באוגד במשפטים שמניים, ורווחים מאוד משפטים כגון "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).[1]

אין אפוא סיבה להדגיש את האוגד באמצעות תוספת הרכיב "הינה" – רכיב שתכליתו הדגשה.

המילה הינה רגילה מאוד בלשוננו עוד מימי המקרא. ביסודה היא משמשת לרמיזה, להצבעה ולהדגשה, ולעיתים קרובות היא באה בפתיחת משפט כדי לעורר תשומת לב: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" (שמואל א ב, לא ועוד), "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג, א). גם כאשר היא נוטה לפי גופים – הִנְּנִי, הִנְּךָ, הִנָּם וכו' – היא משמשת להדגשת נושא המשפט: "הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי" (שיר השירים א, טו) – אכן את יפה; "וַיָּבֹא אֵלָיו, וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ" (במדבר כג, יז) – הרי הוא ניצב; "הינני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה…" – הרי אני מוכן ומזומן לקיים את המצווה. גם בימינו מומלץ לשמור את השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה רק להקשרים שבהם יש צורך אמיתי בהדגשה, למשל בפתיחת משפטים חגיגיים כגון "הינני מכריז", "הינכם מוזמנים לטקס הממלכתי". בשאר ההקשרים ננקוט את כינויי הגוף הרגילים – הן בדיבור הן בכתיבה.

הערה: על פי כללי הכתיב המלא החדשים המילה הינה נכתבת ביו"ד, וכך גם בנטיות: הינני, הינם וכו'.

__________________

[1] במשפטים אחדים שבהם לכאורה יש אוגד, מקובל להסביר שמדובר במשפט ייחוד (של הנושא). כך למשל: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו) – המילים "הוא השליט…, הוא המשביר" מוסברות כפסוקית במשפט ייחוד, והכינוי המוסב "הוא" חוזר אל חלק הייחוד "יוסף". ואפשר להביע זאת בפיסוק הזה: "וְיוֹסֵף – הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ".

רבים נוקטים צורות ביטוי כמו "אני יביא", "אני לא יעשה". ואולם שימוש זה בצורות עתיד בתחילית יו"ד לגוף מדבר (אני) הוא שיבוש. יש לומר: 'אני אביא', 'אני לא אֶעשה' וכדומה.

מה הביא לשימוש המוטעה בתחילית יו"ד במקום בתחילית אל"ף?

מקורו של השיבוש בהרגל הגייה בעברית בת ימינו: רוב הדוברים אינם הוגים את העיצור אל"ף, ולכן ברצפים כגון "אני + אביא" התנועה i שבסוף המילה "אני" מתחברת אל המילה שאחריה וגורמת להגות את ההגה הראשון של המילה השנייה כ־y (אפשר להציג זאת כך: ani-avi > aniavi > aniyavi). התוצאה נשמעת כמו "אני יביא".[1]

מה שהתחיל כתופעת הגייה, נתפס עם הזמן כחלק ממערכת הנטייה של הפועל: הצורה 'יביא' – השייכת במקורה לגוף נסתר (הוא) – נתפסה כמתאימה גם לגוף מדבר. על כן לא רחקו הימים והחלו לנקוט את הצורות ביו"ד אף במקרים שבהם הפועל אינו צמוד לכינוי הגוף 'אני', כגון בשלילה "אני לא יביא". וכיום יש גם רבים הנוקטים דרך זו בכתיבתם.

עצם האפשרות לנקוט את צורת הפועל של הנסתר לגוף מדבר נובעת מתופעה מתחום התחביר: כידוע בפועל העברי מצוין גם הגוף: הלכנו (=הלך + אנחנו), הלכתָּ (הלך + אתה) וכו'. למרות זאת בעברית בת ימינו אנו רגילים להוסיף לפני הפועל את כינוי הגוף הנפרד, ואיננו מסתפקים בכינוי הגוף המצוי בתוך הפועל: "אני הלכתי", "אתה דיברת", וכך גם בלשון עתיד – "אנחנו נכתוב", "את תדברי" וכדומה. אמנם גם בעברית הקלסית – בתנ"ך ובספרות חז"ל – בא לעתים כינוי גוף נפרד לפני הפועל, ואולם ברובדי לשון אלו מדובר במבנה מיוחד המשמש להדגשה, השוואה וכדומה. למשל: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן" (שמואל ב ז, יד), "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" (מלכים א א, ה), "שנים אוחזין בטלית. זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה" (משנה בבא מציעא א, א).

אך הוספת כינוי הגוף הנפרד אין בה כדי להצדיק את השימוש בצורות הנסתר לגוף מדבר. כשם שהשימוש בכינוי הגוף הנפרד בזמן עבר אינו גורם לנו לומר "אני הביא", כך השימוש בכינוי הגוף הנפרד בזמן עתיד אינו אמור לגרום לנו לומר "אני יביא". ואכן בשאר הגופים אנחנו מקפידים להשתמש בצורה בעלת התחילית המתאימה לגוף: 'אנחנו נביא', 'היא תביא', 'אתם תביאו' (ולא "אנחנו יביא", "היא יביא", "אתם יביא").

לבסוף נעיר כי היעלמות הצורות באל"ף מביאה כותבים, בעיקר צעירים, למבוכה בשעה שהם מנסחים משפטים בתבנית שבה אין נוהגים להשתמש בכינוי הגוף הנפרד, כגון בסופי מכתבים: "אקווה ש…" / "אשמח אם…" וכדומה. ולא פעם נמצא שהם כותבים ה"א: "הקווה ש…", "השמח אם…" (כמובן גם בשל הזדהות ההגייה של ה"א ואל"ף בפי רבים). אם נקפיד על שימוש נכון בצורות העתיד־מדבר, תבוא כמובן מבוכה זו על פתרונה.

[1] אפשר להשוות זאת למשל לניקוד המקראי של השם דָּנִיֵּאל (ולא דָּנִיאֵל), שעל פיו היו"ד עיצורית ולא האל"ף.

אחד מתפקידיה של המילה אין הוא שלילה של קיום או של הימצאות במקום מסוים. למשל: "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, כ) ובנטייה: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל).

נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.

בשימושים מקבילים בלשון המקרא לא יבוא כינוי גוף מפורש (את, אתה, אני) לפני נטיית המילה  אין: "כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי" (איוב ז,כא), "בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ, וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם" (יחזקאל כו,כא). בניסוחים אלו הצורות הנוטות של המילה אין הן למעשה משפט בפני עצמו: "אינני", "אינֵךְ".

בעברית בת ימינו מוסיפים בדרך כלל את כינוי הגוף המפורש: "אני אינני", "אתם אינכם" וכיו"ב. במבנה הזה יש כפילות של מידע, שכן הגוף מצוין הן על ידי הכינוי המפורש הן על ידי צורן הנטייה החבור למילה אין. אך כפילות זו אינה אמורה לשנות את ההתאם התחבירי של הצורה הנוטה. גם לצורות הפועל הנוטות אנו מוסיפים לעתים קרובות את כינוי הגוף המפורש, ואף על פי כן איננו מעלים בדעתנו לומר "אתה הָלַךְ" או "אני כָּתְבָה", אלא נוקטים את צורת הפועל המותאמת לגוף: אתה הָלַכְתָּ, אני כָּתַבְתִּי.

אם כן מדוע בכל זאת נשמעים ניסוחים דוגמת "את איננה", "אתה איננו"?

נראה שבתודעה של מקצת הדוברים צורות הנסתר והנסתרת אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה מתאימות יותר לציון היעדרות – שהרי גוף נסתר מציין מעצם טבעו את מי שאיננו. ייתכן אפוא שצורות אלו נתפסות כצורות קבועות המביעות היעדרות בגופי היחיד השונים. צורה אחת המשמשת לכל גופי היחיד מוכרת כמובן משמות התואר ומצורות הבינוני, כגון שׁוׁמֵר (אני, אתה, הוא), חֲכָמָה (אני, את, היא).

ואולי חָבַר לכך גורם נוסף: בכמה מן הגופים יש למילה אין שתי צורות נטייה – אֵינֶנִּי ואֵינִי, אֵינֶנּוּ ואֵינוֹ, אֵינֶנָּה ואֵינָהּ, אך לרוב אנו משתמשים רק בצורות בעלות הנו"ן הכפולה להבעת היעדרות, כגון 'הוא איננו' (ולא 'הוא אינו'). בגוף נוכח ונוכחת אין צורות בנו"ן כפולה ("איננְךָ" או "איננֵךְ"), ומכיוון שהצורות כפולות הנו"ן מזוהות יותר עם היעדרות ננקטות צורות הנסתר אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה.

השערות בלשניות אלו יכולות אולי להסביר את היווצרות הניסוחים "את איננה" ו"אתה איננו", אך אין בהן כדי להכשירם.

בפרשת חיי שרה מזדמנת ההופעה הראשונה של המילה נַעֲרָה במקרא: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, יד). הכתיב החסר "נַעֲרָ" חוזר בכל הופעותיה של המילה בחמשת חומשי התורה, למעט חריג אחד בפרשת כי תצא (דברים כב, יט). בשאר ספרי המקרא היא כתובה תמיד בה"א: "נַעֲרָה". הטבלה הבאה מסכמת את הנתונים:

העובדה המפתיעה הזאת מצטרפת לממצא דומה הנוגע לכתיבו של כינוי הנסתרת 'היא' במקרא. בתורה נכתב הכינוי בדרך כלל "הִוא", בווי"ו, למעט אחד עשר מקומות שהם כחמישה אחוזים בלבד מכלל הופעות הכינוי. לעומת זאת בנביאים ובכתובים אין למצוא "הִוא" אלא בשלושה מקומות, וגם במקרים היחידים האלה מדובר בתופעה של נוסח ולא בתופעה של כתיב, שכן בכולם ההקשר מאפשר בלא קושי את הקריאה החלופית 'הוּא'.

ספרי המקרא הקדומים משמרים אפוא דרכי כתיב עתיקות, שלא ייחדו צורה נפרדת לזכר ולנקבה בשתי המילים האלה. סיבת הטשטוש בין המינים בכינוי הגוף לנסתר ולנסתרת אינה מחוורת כל צורכה, אבל לקיומה של צורת כתיב אחת לנער ולנערה הוצע טעם מתקבל על הדעת. מסתבר שבשחר ימיה של העברית שימשה המילה 'נער' לתיאור פרט צעיר כלשהו של מין האדם, מבלי לדקדק אם זכר הוא או נקבה. ההבדל החיצוני בין זכר צעיר לנקבה צעירה נראה לדוברים חסר חשיבות לעומת ההבדל שבין זכר ונקבה בוגרים ולכן לא הצדיק את סימונם במילים שונות, וכך אכן נוהגות שפות אחדות עד ימינו. וכדאי להזכיר שברבים משמות בעלי החיים במקרא משמשת אותה הצורה לזכר ולנקבה (להרחבה ראו כאן). רק בשלב מאוחר יותר של התפתחות הלשון העברית הוכרה נחיצותו של ביטוי דקדוקי להבדל בין 'נער' זכר ל'נער' נקבה, ושלב זה הוא המשתקף בכתיבם של ספרי הנביאים והכתובים ובמסורת הניקוד והקריאה בתורה.

כתב אריאל שוה.

"וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'" (ויקרא כז, כג)

בפרק כז בספר ויקרא חוזר שוב ושוב המונח הייחודי עֶרְכְּךָ. מחוץ לפרק הזה המונח מופיע עוד שלוש פעמים בפרק ה (טו, יח, כה) ופעם אחת בלבד בספר במדבר (יח, טז) – ותמיד בהקשר הכוהני של הֶקְדֵּשׁ (כאשר אדם נודר לתת משלו לקודש). כוונת המונח ברורה למדי: עֶרְכְּךָ הוא ערך כספי הניתן בתמורה לאדם, לחפץ או לקרקע. אך צורת המילה משונה מאוד: מה פשר הסיומת ־ְךָ?

בכמה פסוקים יכולנו אולי לחשוב שמדובר בשם בתוספת כינוי קניין לנוכח – "הערך שלך", כגון בפסוק "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…" (כה). אך במקומות אחרים הכרחי לראות במילה שם בצורתו היסודית – כאשר מצטרפת אליו ה"א הידיעה: "הָעֶרְכְּךָ" (כג) וכאשר השם בא במעמד נסמך: "עֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת" (ב), "עֶרְכְּךָ הַזָּכָר" (ג ועוד), "עֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן" (יב).

לצורה הייחודית עֶרְכְּךָ ניתנו כמה הסברים, ונזכיר כאן את שני העיקריים שבהם:

לפי הסבר אחד מדובר במילה קרובה או נרדפת למילה עֵרֶךְ אשר האות האחרונה של השורש באה בה פעמיים – בדומה למילים אֻמְלָל, סַגְרִיר, רַעֲנָן, שַׁאֲנָן (יש שהציעו שבמקור היה למילה הזאת ניקוד אחר, כגון עַרְכֹּךְ או עֶרְכָּךְ).

לפי הסבר אחר אומנם מדובר בשם העצם עֵרֶךְ בצירוף כינוי הקניין לנוכח, אלא שצורה זו התאבנה והחלה לשמש כשם העומד לעצמו. הסוברים כך מסתמכים על מקרה מובהק של כינוי קניין שהתאבן: הביטוי בּוֹאֲכָה או בּוֹאֲךָ המשמש בציוני מקום, כגון "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה" (בראשית י, יט), "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר" (שופטים יא, לג). כפי שכותב חוקר הלשון שלמה מורג, נראה שביטוי זה התגלגל מלשון השיחה שבה אדם מורה לחברו את הכיוון או את המיקום הגאוגרפי.

לסיום נזכיר צורה מאובנת דומה אך מאוחרת הרבה יותר: ביידיש, ובעקבותיה גם בעברית בת ימינו, משתמשים במילה עַמְּךָ (במלעיל) ככינוי לאנשים הפשוטים, בני המעמד הנמוך. כינוי זה התגלגל מן הצירוף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, המוכר למשל מן המימרה התלמודית "עמך ישראל צריכין פרנסה" (בבלי ברכות ג ע"ב).

לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".

במקרים כאלה מקובל להמליץ על השימוש בכינויי הגוף הוּא, הִיא, הֵם והֵן שמשמשים ברגיל בתפקיד אוגד: "הוראה היא מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו הוא חליל".

הרחבה

כינוי הנסתר כאוגד

במשפטים שמניים, כלומר משפטים שאין בהם פועל, יש שבין שני חלקי המשפט העיקריים בא כינוי גוף הנסתר הוּא (ולפי הצורך הִיא, הֵם, הֵן). כינוי זה נקרא 'אוגד' על שם מעמדו כמעין איבר מחבר בין הנושא לנשוא. לפי כללי ההתאם, האוגד מתאים במין ובמספר לנושא.[1] כך אפוא ינוסחו המשפטים שלהלן:

• הסיבה העיקרית לעיכוב היא הדיון המתמשך בוועדה.
• העיכוב ביישום ההחלטה הוא התמשכות הדיונים בוועדה.
• הדיונים המתמשכים בוועדה הם הסיבה לעיכוב.

כנגד כינויי הנסתר יבוא הפועל הָיָה בנטיותיו ובהתאמה למין ולמספר של הנושא במשפט שמני המנוסח בזמן עבר או עתיד. למשל: 'הסיבה העיקרית לעיכוב תהיה הדיון המתמשך בוועדה'; 'הדיונים המתמשכים בוועדה היו הסיבה לעיכוב'.

כינוי הרמז כאוגד בימינו

לצד מבנים אלו, רווחים מאוד בעברית בת ימינו משפטים שבהם כינוי הרמז 'זה' משמש בתפקיד אוגד, אולי בהשפעת הלשונות הסלוויות – רוסית, אוקראינית ופולנית – שיש בהן מבנה תחבירי דומה. כך אפשר למצוא: "מצנפת זה סוג של כובע", "הנכס היקר ביותר שלנו זה המשפחה", "הכתובת לכך זה משרד השיכון", "אנשים זה כל הסיפור". בכל המשפטים האלה (שנאספו מן המרשתת) משמש דווקא כינוי הרמז 'זה' ללא קשר למין ולמספר של נושא המשפט.

כינוי הרמז כאוגד בספרות חז"ל

יש מבעלי הסגנון ועורכי הלשון המסתייגים משימוש זה. לדעת אחרים היסוד שיש לשימוש ב'זה' כאוגד בלשון חכמים מאפשר את השימוש בו בימינו, גם אם כיום תפקידו מעט שונה. בספרות חז"ל נעשה שימוש בכינויי הרמז זֶה, זוֹ ואֵלּוּ בתפקיד אוגד במשפטים "מפָרשים", שבהם הנשוא מפרש מושג המוצג בראש המשפט – את שמו, את משמעו, את שיוכו וכדומה.[2] שימוש זה מוכר לרבים מן המדרשים המשולבים בהגדה של פסח:

• "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אֵלּוּ הַבָּנִים…

וככלל הוא פזור לאורכה ולרוחבה של ספרות חז"ל. לדוגמה, הפסוק "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח) נדרש על קריאת התורה:

• ר' זעורא בשם רב חננאל: "ויקראו בספר תורת" – זה המקרא. "מפורש" – זה תרגום. "ושום שכל" – אילו הטעמים. "ויבינו במקרא" – זה המסורת… (ירושלמי ד, א; עד, ע"ד)

לשמות המקומות הנזכרים בפסוק "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה) ניתנים זיהויים המתאימים לתקופת חז"ל:

• "חמת" – זו חמי גדר; "רקת" – זו טבריה; "כנרת" – זו גנוסר. (בבלי מגילה ה ע"ב)[3]

תינתן הדעת שבמבנה הזה יש נטייה להתאים את הכינוי הרומז למה שבא אחריו במין ובמספר, כמו שעולה מרוב הדוגמאות לעיל.

ההתאם באוגד 'זה' בעברית החדשה

גם בעברית של ימינו אפשר למצוא משפטים שבמרכזם כינוי רמז המתאים במין ובמספר לנשוא:

• העור שלך זו המומחיות שלנו.
• המשא ומתן זו הדרך המועדפת עליהם.
• שליחויות לבית הלקוח זה הפתרון המועדף.
• שימוש בפסולת כחומר גלם ממוחזר, שימוש בה לייצור אנרגייה או שימוש חוזר – אלו הדרכים להפחתת כמויות הפסולת שאנחנו מייצרים.

יש המציעים לראות במשפטים המודגמים לעיל משפטי ייחוד: החלק שלפני כינוי הרמז הוא חלק ייחוד; כינוי הרמז עצמו הוא נושא המשפט והוא גם כינוי מוסב לחלק הייחוד, ומה שבא אחרי כינוי הרמז הוא הנשוא. לכן כשם שנאמר במשפט עצמאי "זו המומחיות שלנו" בהתאמת כינוי הרמז לשם העצם המשמש נשוא, כך נאמר "העור שלך – זו המומחיות שלנו". בהצעה זו יש כדי להסביר את ההתאם של כינוי הרמז במין ובמספר דווקא לנשוא.[4]

היעדר ההתאם באוגד 'זה'

ואולם השימוש בכינוי הרמז 'זה' דווקא, ללא קשר למין הדקדוקי או למספר (יחיד או רבים) של מה שבא לפניו או של מה שבא אחריו, רווח מאוד. נשאלת השאלה אם שימוש זה הוא רק תוצאה של לשון לא מוקפדת או שיש מבנים שבהם הוא הכרחי.

אחד המבנים ש'זה' משמש בהם אוגד הוא משפט הנפתח בשם פועל, למשל: "לצחוק זה בריא", "לשמח אנשים זה בטבע שלו", "ללמוד זה מה שחשוב". במקרים אלו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הוא' – אולי משום ששם הפועל אינו שם עצם במובן הרגיל של המילה (אין לו מין ומספר). מבנה כזה מצאנו גם אצל סופרים:

"טוב היה לו להירשל לזכור אותה שינה שישן בחדר הרופא, שהימנה הכיר שעדיין לא שכח תורת שינה. לישון לישון ולישון זה כל התכלית, לישון ולהשכיח כל פגעי היום" (ש"י עגנון, סיפור פשוט).

גם במשפט כמו "מחשבים זה מעניין" השימוש ב'זה' דווקא הוא הכרח. המילה 'מחשבים' כאן מכוונת לא למחשבים עצמם אלא למושג רחב יותר: 'תחום המחשבים' או 'לימודי המחשב'. מסיבה זו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הם' ("מחשבים הם מעניינים"), ואם נרצה להימנע מן השימוש ב'זה' נצטרך לבנות משפט אחר: 'תחום המחשבים הוא תחום מעניין' או כיוצא בזה. חדי אוזן יבחינו אולי בהבדל בין "חופשה היא לא מותרות" ובין "חופשה זה לא מותרות". נראה שבמשפט השני המילה "חופשה" מקבלת משמעות של מושג כללי, לאו דווקא 'חופשה' כתקופת זמן מסוימת, אלא 'יציאה לחופשה', 'הימצאות בחופשה'.

* * *

כבענייני תחביר וסגנון אחרים גם בעניין השימוש באוגד 'זה' האקדמיה לא דנה ולא קבעה תקן. עם זאת, כאמור בתחילת הדברים, נראה שהשימוש ב'זה' אופייני ללשון הדיבור, ואם רוצים להתאים את הניסוח למשלב גבוה יותר אפשר לעיתים קרובות להחליף את 'זה' באוגד 'הוא', 'היא', 'הם', 'הן'. במקרים אחרים אפשר להציע שינוי במבנה המשפט. למשל במקום הניסוח "ללמוד זה מה שחשוב" אפשר לנסח 'הלימוד חשוב' או 'הלימוד הוא דבר חשוב'.

מטבע הדברים בהקשרים שבהם הלשון מכוונת אל משלב הדיבור, כגון בפרסומות, בכרזות ובסיסמאות, רווח השימוש באוגד 'זה', וספק אם יש טעם להילחם בזה.

————————————————————–

[1] שאלה לעצמה היא מה הנושא ומה הנשוא במשפט שמני. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אבל נאמר כך: ככלל כאשר שני חלקי המשפט העיקריים הם שמות עצם שניהם עשויים לשמש נושא, בעיקר אם שניהם מיודעים או שניהם אינם מיודעים (כשרק אחד מהם מיודע מקובל שהוא הנושא). עוד אפשר לקבוע שבעברית בת ימינו לרוב הנושא הוא החלק הראשון של המשפט.

[2] יש הטוענים שמבנה תחבירי שבו כינוי רמז מתפקד כאוגד קיים כבר בתנ"ך, במשפטי שאלה דוגמת "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז, כא); במשפט מקביל, שאינו משפט שאלה, היינו נוקטים: "אתה בני עשו" או "אתה הוא בני עשו". ואולם הוצעו לתופעה הזו גם הסברים אחרים.

[3] אבא בנדויד, שעמד על השימוש הזה בלשון חז"ל בספרו לשון מקרא ולשון חכמים, הציע לקיים הבחנה בין האוגד 'הוא' לאוגד 'זה' גם בעברית בת ימינו באותה הרוח. הוא מציג לדוגמה שני משפטים: "חידקל הוא שם הנהר בבבל" לעומת "חידקל זה שם של נהר". לדבריו המשפט הראשון "מזהה דבר ידוע עם דבר ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'הוא', ואילו המשפט השני "מפרש שם שאינו ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'זה' (לשון מקרא ולשון חכמים, עמ' 763).

[4] נעיר כי מקובל להסביר שגם משפטים שמניים שמשמש בהם האוגד הוא, היא, הם, הן – הם מיסודם משפטי ייחוד (עוזי אורנן, המשפט הפשוט, תשל"ט, עמ' 147 ועוד).

השם ליאת לבנות הוא שם חדש יחסית בשמי העברית. הוא מורכב מהמילית לִי ומכינוי הגוף אַתְּ, וכך הוא מורה על הקשר ההדוק שחשים ההורים כלפי התינוקת הנולדת.

במקרא אנו מורגלים בשמות מורכבים שבהם אחד הרכיבים משמש שם או כינוי לאלוהות (שמות תאופוריים) כגון אֶלְעָזָר או חֲנַנְיָה, ואולם שכיחותם של מבנים מורכבים אלו וכל שכן יצירת שמות חדשים בדרך זו הלכו ודעכו כבר בימי חז"ל (אם כי פה ושם יימצאו בספרות חז"ל שמות "חדשים" דוגמת עקביה). בעברית החדשה המבנה המורכב חזר וניעור, ובימינו משמשת קבוצה מכובדת של שמות פרטיים שאחד הרכיבים בהם הוא המילית 'לי'. כך נתקבלו השמות הנפוצים ליאב, ליאל, ליאור, ליאורה, לידור, ליה, ליהי, ליטל, לימור, לינוי, ליעד, לירז, לירן, לירון, אורלי, יהלי, וגם שירלי ואפילו לִי בלבד (בהשפעת הלעז). ברבים מהם שם העצם, כלומר הרכיב שאינו 'לי', משמש גם שם פרטי בעצמו (אור, אורה, דור, טל, מור, נוי, שיר וכו').

ליאת, כמו ליהי, הוא מן השמות הנדירים שאחד הרכיבים בהם הוא כינוי גוף פרוד (אני, אתה, את וכו'), ומן המקרא אנו מכירים שמות דוגמת אֲבִיהוּא ואֱלִיהוּא שבהם משמש כינוי הגוף 'הוא'. השם המקראי אֱלִיאָתָה אין פירושו 'אַתָּה הוא אלי' אלא 'האל אָתָה', כלומר 'האל בא'. הפועל הנדיר אָתָה מופיע בתנ"ך כמה פעמים, כגון "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג, ב), והוא הרגיל בארמית במשמעות 'בא'. גם בשם אֲנִיעָם – הרכיב 'אני' אינו כינוי הגוף, אלא פועל בשורש אנ"י שפירושו 'קונן', 'ספד'.

כיצד ננקד את השם ליאת?

לכאורה מצופה הניקוד "לִיאַתְּ", כניקוד מרכיבי השם, ואולם בשמות רבים המורכבים מחלקי דיבר אחרים (שאינם שם עצם), ניקוד השם הפרטי שונה לעיתים מניקוד רכיביו המקוריים. תופעה זו מוכרת כבר בשמות קדומים כגון יצחק ונתן. הפעלים יִצְחַק ונָתַן מנוקדים בפתח, כדין תנועת a בפועל שבאה בהברה סגורה ומוטעמת, ואולם שמות האנשים מנוקדים בקמץ – יִצְחָק ונָתָן; בדומה לכך גם השמות יִפְתָּח, יִגְאָל, חָנָן, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹיָדָע ועוד.

בשם ליאת מתעוררות שתי שאלות הנוגעות לניקוד הרכיב 'את'. נתחיל מן הסוף.

עקרונית אין מניעה לנקד את התי"ו בדגש (ובשווא), אך דומה שאין מי שנוהג כך. מה ההיגיון בכך? כידוע הדגש החזק מייצג מִכְפָּל (למשל נָחַתִּי ולא "נחתתי"), אלא שבסופי מילים עיצור כפול נעשה "פשוט", כלומר ללא דגש – למשל כַּפּוֹת לעומת כַּף (ולא "כַּףּ"), גַּלִּים לעומת גַּל (ולא "גַּלּ"). כינוי הגוף אַתְּ יוצא מן הכלל הזה והדגש נותר בסופו,[1] כנראה בהיקש לדגש בצורת הזכר אַתָּה.[2] ייתכן כי בניקוד השם הפרטי ליאת אין סיבה להפעיל את ההיקש הזה, ויש אפוא מקום להשמיט את הדגש מן התי"ו. מכיוון אחר פעל עליו כוחו של היקש אחר – שמות פרטיים רבים בנקבה המסתיימים ב־ת: גילת, יפעת, רינת וכיוצא בהם (וממילא אם אין דגש, אין מסומן השווא).

אשר לניקודה של האל"ף – בקמץ או בפתח – בעניין זה קשה לקבוע מסמרות. אם רואים את השם ליאת כמילה עצמאית (ולא כסך רכיביה) הרי שמצד הדקדוק אין זו אלא הברה סגורה ומוטעמת וניקודה בקמץ (בדמיון מה לשמות יִצְחָק ונָתָן שנזכרו לעיל, ואולי גם לשמות המקראיים המסתיימים ברכיב 'עַם' כמו אֲנִיעָם ויָקְנְעָם). ואולם דומה שדרך המלך לנקד ליאת בפתח (כך למשל בנספח השמות הפרטיים שבמילון אבן־שושן). עשויים להצטרף לכך כמה הסברים: (א) ניקוד הרכיב המקורי אַתְּ בפתח; (ב) מילים אחרות כגון כַּף ו־גַּן שנותר בהן הפתח משום שביסודן נסתיימו במכפל; (ג) ניקוד שמות נקביים בסיומת ־ַת: אֵילַת ו־אָסְנַת, ובכלל זה שמות פרטיים שצורתם נסמך: גִּילַת (מן גִּילָה), יִפְעַת (מן יִפְעָה), רִנַּת (מן רִנָּה) וכיו"ב.[3]

אם כן – הניקוד לִיאַת הוא המקובל והרווח.

______________________________

[1] יש הסוברים כי הדגש במילה אַתְּ אינו דגש חזק כי אם דגש קל, בהשפעת צורת הזכר אַתָּה (היינו בביצוע התי"ו כסותמת).

[2] הדגש החזק באַתְּ ואַתָּה מקורו בהידמות הנו"ן שבצורה הקדומות "אנתִ" ו"אנתַ", וכמו שנשתמר בערבית.

[3] ואומנם הצורות ב־ת הן צורות הנקבה המקוריות, ובשלב קדום יחסית חל המעתק ־ת > ־ָה בנפרד. למען האמת גם לגבי שמות אלו אפשר להתלבט שמא בימינו יש לנקדם בקמץ, כניקוד מילים מקראיות בנפרד דוגמת זִמְרָת ונַחֲלָת.