מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.

חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?

הפרי הגדול, דמוי האשכולית, מכונה בפי רוב דוברי העברית פּוֹמֵלָה. בספרות המקצועית ובמילונים השם הוא פּוֹמֵלוֹ ומינו הדקדוקי – זכר. כיצד אפוא הפך הפומלו לפומלה?

לא כל דבר שזורקים הוא "זבל" – בעברית לדורותיה משמשות מגוון מילים לציון פסולת.

מצורת הרבים של עין עֲיָנוֹת נוצר בגזירה לאחור השם עֲיָנָה. השם עֵינַת – אפשר שיצרו אותו מצורת היחיד עין בתוספת ת' הנקבה, ואפשר שגזרוהו לאחור מצורת הנסמך עֵינוֹת.

עד סוף המאה השמונה עשרה שימשה המילה כְּנֵסִיָּה לצד המילה כְּנֶסֶת הן תמורת אספה או התכנסות בעלות צביון מיוחד הן תמורת בית תפילה יהודי.

בעברית תקנית יוצאים להרפתקה. הצורה המוטעית "הרפתקאה" נוצרה בגזירה לאחור מצורת הרבים הרפתקאות.

כיום הצאן דָּר בדיר והפרות ברפת. מניין המילה רֶפֶת וממתי המילה דִּיר? ואיפה עוד שכנו הבקר והצאן בימי קדם?

המילה פָּנִים שייכת לקבוצת המילים שמינן הדקדוקי כפול – זכר וגם נקבה. לפיכך אפשר לומר "שתי פנים" וגם "שני פנים" – בין בהוראה מוחשית ובין בהוראה מושאלת ('צדדים', 'היבטים').

לעיתים רחוקות, בייחוד במשחקי ילדים, הדוברים חשים צורך בשימוש בצורת זכר דווקא. כך נוצרה הצורה "בּוּבּ" בדרך של גזירה לאחור, ואולם מצד הדקדוק מתבקשת יותר הצורה בֹּב (כמו הזוג דֹּב–דֻּבָּה).

מהו השורש של הפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן, ומה פשר צורתם הייחודית?

זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים. בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם.

מבחן קצר נקרא בֹּחַן (בלי ניקוד: בוחן). זו המילה הרווחת בציבור בהקשר זה, והיא המתועדת בכל המילונים בני זמננו.

בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?

'לקבוע מסמרות' פירושו לתת לדבר תוקף כללי ומחייב – כביכול לְקַבְּעוֹ במסמרים. צורת הרבים מַסְמְרוֹת משמשת בתנ"ך ובספרות חז"ל לצד צורת הרבים מַסְמְרִים.

גרעינה של ההגדה נמצא בפרק י של מסכת פסחים במשנה ובמדרשי ההלכה של התנאים. ההגדה כתובה בעיקרה בלשון חכמים, הן מצד דקדוקה הן מצד אוצר המילים שלה.

המילים הקרובות גרעין וגלעין הן ביסודן מילה אחת שמקורה בלשון חז"ל. בעברית החדשה נוצל כפל הצורות ליצירת הבחנה במשמעות. מה בין גרעין לגלעין בימינו ובין שני אלו ומילים גרגר או גרגיר, זירעון וזרע?

השם התקני הוא מַטְפֶּה – את המונח חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל.

שתי צורות הרבים 'בתי כנסת' ו'בתי כנסיות' הן תקניות. הראשונה עולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו השנייה משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.

הצורות התקניות הן צֶדֶף וצִדְפָּה. צִדְפָּה היא רַכִּיכָה החיה במים ומכוסה בקוֹנכייה בעלת שני חלקים צמודים (קְשָׂווֹת). צֶדֶף הוא השכבה המבריקה שיש בצד הפנימי של הקונכייה.

המילים הַגָּדָה ואַגָּדָה קשורות שתיהן לפועל הִגִּיד, וביסודן שימשו באותה המשמעות. איך נפרדו שתי המילים זו מזו ואיך קיבלה כל אחת מהן את המשמעות הייחודית לה?

אומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן.