נושא: אותיות שימוש ומיליות

מטבעות לשון

שׁוּב בְּשָׁלוֹם, שׁוּב לְשָׁלוֹם

'שוב (או חזור) לשלום' או 'שוב (או חזור) בשלום'? בביטויים אלו הגרסה המקובלת בימינו היא דווקא 'בשלום'. כך אנו מוצאים תמיד גם במקרא, למשל: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

נטיית מילות היחס

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

את מסכימה לי?

מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'.
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

ניקוד אותיות השימוש

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?
המשך קריאה >>

צירופים

כשלעצמו או לכשעצמו

נכון לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.

המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

שיקר לי או שיקר אותי?

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

בין ובין

כמה דרכים שביסודן המילה 'בין' משמשות בלשוננו לציון הבחנה וקשר:
בין ובין; בין ל־; בין לבין; בין ו־. האם יש עדיפות לאחת מהן?
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

אודות ועל אודות

בימינו רבים בוחרים לוותר על מילת היחס על ומסתפקים באודות לבדה. למשל: "כאן תוכלו לקבל מידע אודות החברה". בקרב מתקני הלשון שימוש זה נחשב לא תקני.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

את אותו

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את'.

המשך קריאה >>

גם וגם

כמוך וכמותך

שתי הצורות – כָּמוֹךָ וגם כְּמוֹתְךָ – טובות ותקניות. כמו במקרים רבים אחרים, אף כאן מדובר בשתי צורות חלופיות – הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חכמים.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

ו/או

האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מהי המילה הארוכה בעברית

רוב הערכים המילוניים הארוכים בשפה העברית אינם ערכים עבריים מקוריים, אלא מילים שאולות, כגון אנדרלמוסיה (מילה יוונית שנשאלה לעברית בלשון חז"ל), אנציקלופדיה, גאומורפולוגיה, תרמואלקטרומוטורי, אינטרדיסציפלינריוּת.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

על ידי וחלופותיו

המקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש בצירוף על ידי לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

בגלל שֶׁ

האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.
המשך קריאה >>

מאמרים

ומה עושים בפועל?

רבים שואלים כיצד להגותו: בַּפֹעַל (בפ"א רפה), בַּפֹּעַל (בפ"א דגושה) או בְּפֹעַל.
המשך קריאה >>

הגייה

בְּפועל או בַּפּועל?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית.
המשך קריאה >>

הגייה

לבריאות

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה' הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.
המשך קריאה >>

הגייה

בְּכַרְמִיאֵל – בכ"פ בראש שמות עבריים לאחר אותיות וכל"ב

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות. אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש.
המשך קריאה >>

.

2.4.1 הדגש החזק באותיות שוואיות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש"ה יבוא דגש בשי"ן ובתי"ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי"ן או התי"ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).

.

2.4.2 ניקוד מ' השימוש

מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.

המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.

על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.

.

2.4.4 ניקוד ו' החיבור

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

.

2.4.5 ניקודן ונטייתן של מיליות אחדות

א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.

במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.

ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.

ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.

במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.

ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.
נטיית 'עוֹד' בנסתר עוֹדֶנּוּ (או עוֹדוֹ) ובמדברים עוֹדֵנוּ.

.

2.4.8 בגדכפ"ת אחרי תיבה המסתיימת בתנועה

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

נחקר באזהרה, חקירה באזהרה

הצירוף הנכון הוא נחקר באזהרה, חקירה באזהרה (ולא "נחקר תחת אזהרה").

.

לַמוחרת, לְמוחרת

הצירוף למוחרת מותר ביידוע ושלא ביידוע: לַמָּחֳרָת, לְמָחֳרָת.

.

עבור, בעבור

אין האקדמיה רואה מקום להתערב בשאלת השימוש במילה עבור במשמעות 'בשביל' (במקום בַּעֲבוּר) – בהיותה שאלת סגנון.

מה ההבדל

לפני ובפני

מילות היחס 'לפנֵי' ו'בפנֵי' קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר; אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן.
המשך קריאה >>

.

27 – מקום המֵירכאות וסוגן

א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1)  ה"חברה'מן" של ימי הפלמ"ח הפך ל"אאוט".
(2)  ב"הארץ" הוכחשה הידיעה ש"המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי".

אבל:
(3)  אלה הולידו את "הדרוויניזם החברתי".

ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(4)  במאמרה של הסופרת נאמר: "אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה'איך' לעומת ה'מה' הוא אותה כתובת 'גרפיטי' שהופיעה על קיר של בית בגריניץ' וילג': 'היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'".  (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>".)

ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(5)  במשפט "הנוסע האריך בסיפור תלאותיו" המילה 'סיפור' היא שם פעולה, ואילו במשפט "קראתי סיפור של ביאליק" המילה 'סיפור' היא תוצאת הפעולה.

הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–"; ‚–'). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.