האקדמיה ללשון העברית

אחת משאלות הניסוח המתגלגלות שוב ושוב לפתחנו היא אם נכון לומר 'החל מ־' או 'החל ב־'. מתברר כי שאלה זו העסיקה מאוד את מתקני הלשון באמצע המאה הקודמת: הם התחבטו בה והביעו דעות סותרות, ומקצתם אף חזרו בהם מן ההגבלות שהציעו. המסקנה העולה מקריאת דבריהם היא שיש מקום לשני הניסוחים, ואין סיבה להעדיף דווקא אחד מהם.

אף על פי כן נציין כי כיום הניסוח 'החל מ־' הוא הרווח בבואו לבדו, לרוב לציון זמן, כגון 'החל מיום שלישי'. לעומת זה בצירוף 'החל ב־' משתמשים בעיקר כאשר נוקטים את ההמשך 'וכלה ב־', כגון 'החל במנהלים הבכירים וכלה בדרג הזוטר'.

עוד נֹאמר כי בהיעדר ההמשך 'וכלה ב־' לרוב אין כלל צורך במילה 'החל', ואפשר לומר בפשטות 'מיום שלישי', 'משעה 9:00', 'משנת תש"ח' וכדומה.

ועתה לפירוט הדברים:

איך מתחילים בעברית?

ביסוד הוויכוח שניטש בין מתקני הלשון עמדה השאלה אם לאחר הפועל הֵחֵל או הִתְחִיל יכולה לבוא מילת היחס מ־. ובמילים אחרות: האם אפשר 'להתחיל מ־' או שחייבים 'להתחיל ב־'?

בתנ"ך אנו מוצאים כמה פעמים את הפועל הֵחֵל עם ב־, כגון בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, יב). כך גם בתיאור טיהור המקדש בימי חזקיהו המלך: "וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ…" (דברי הימים ב כט, יז). מתקני הלשון יצחק אפשטיין ויצחק פרץ כתבו כי גם בימינו ראוי לדבוק בניסוח הזה, כלומר להתחיל ב־ ולא להתחיל מ־. טענתם העיקרית הייתה שאפשר לעשות פעולה מזמן מסוים, אבל להתחיל אותה אפשר רק בזמן מסוים – שכן לעומת הפעולה הנמשכת מכאן והלאה (שיפה לה מילת היחס מ־), ההתחלה שלה מתרחשת רק בנקודת זמן מוגדרת אחת (ולכן יפה לה מילת היחס ב־).

לטענתם של אפשטיין ופרץ קמו כמה מתנגדים, ובראשם חוקר הלשון רפאל ספן. ראשית הראה ספן כי כבר בתנ"ך אפשר למצוא את הפועל הֵחֵל גם עם מ־: "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" (יחזקאל ט, ו),[1] "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה'" (עזרא ג, ו). עוד הוא הראה כי הפועל המקביל בלשון חז"ל – הִתְחִיל – רווח גם עם מ־, כגון "שנים שהתחילו מאמצע השורה" (משנה פאה ו, ד), וכן בדברי רש"י בפתח פירושו לתורה "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחֹדש הזה לכם". נגד הטענה העקרונית כתב ספן כי אין זה המקרה היחיד שבו מילת היחס חוזרת כביכול על משמעות הפועל שלפניה, כגון 'עָלָה על' או 'יָצָא מ־'. אדרבה, לדבריו מילת היחס מ־ "מגבירה את רושם ההמשכיות של הפעולה המותחלת", ולכן ניסוח זה טבעי יותר לכותבים.

בעקבות המאמר של ספן הוסכם על דעת רוב מתקני הלשון להתיר את שני הניסוחים.[2]

והיטיב לסכם את העניין משה גושן־גוטשטיין:

ההלכה ברורה: האומר "החל מן…" אינו משתבש ואין לכפות עליו "החל ב…" ואלו תיקון הפוך – המרת הבי"ת במ"ם – סתם הזית־עורכים היא. ושמא שמע אותו מתקן, שבביטוי זה "נוהגים לתקן משהו" – ותיקן, ולא ידע מה שנוהגים לתקן. שתי דרכי ביטוי כשרות לפנינו. כל עוד אין ברצונו של הכותב להדגיש גונון [=גַּוְנוּן, בן־גוון] של שינוי נקודת־ראות דוקא – לרוב אין שום מקום לדיוק כזה – שתי הדרכים כשרות הן ואין לערער.

רוסית מקראית

הביטוי 'החל מ / ב… וכלה ב…' נשמע כמעט מקראי, ואין פלא בדבר: רכיביו לקוחים ישירות מן הכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה" (שמואל א ג, יב), ולשונו קרובה לכמה מן הפסוקים שראינו לעיל, כגון "בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" (בראשית מד, יב). אך למרות הלבוש המקראי – ביטוי מחודש לפנינו. ההיקרויות הראשונות שלו שמצאנו עד כה הן מאמצע המאה התשע עשרה ועיקר שימושו למן המאה העשרים.

ייתכן מאוד כי ביסוד הביטוי המחודש עומד הביטוי הרוסי המקביל начиная с/от… и кончая (מעין 'מתחיל מ… ומסיים ב…'). ברוסית משתמשים לרוב בביטוי השלם, ואולם בהקשר של זמן רגיל השימוש בחלק הראשון בלבד – בדיוק כמו 'החל מ־' בעברית. הבחירה בצורות המקור המקראיות הָחֵל וכַלֵּה העניקה לביטוי גוון עברי מקורי ואף מליצי. בעבר רווח מאוד גם בביטוי השלם הניסוח 'החל מ־' כברוסית (לצד 'החל ב־'). הינה כמה מובאות מגדולי סופרינו:

• "תמול, תמול נולדנו – והכל צריך להתחיל מהיום. נסיונות חדשים – החל מן הלחם אשר אנו אוכלים וכלה בבית־הספר שלנו" (יוסף חיים ברנר, מתוך הפנקס, 1914).
• "ספר מעניין בלשון עברית – זהו ה"טפוס הרצוי" בשביל ביבליותיקה של ילדינו. לתרגם, לתרגם ולתרגם – החל מ"מעשיותיו" של ווילהלם הויף וכלה ברומניו של שפילהאגן…" (זאב ז'בוטינסקי, שפת ההשכלה, 1914).
• "במקום שיש המוני קוראים למיליונים, כשיורדים מעל הבמה הרבה מקצועות של ספרות, עדיין נשארות הוצאות גדולות, לצרכי יום יום, החל מספרי למוד וכלה בספרי שמוש" (חיים נחמן ביאליק, על היחס לספרות העברית ולספר העברי, 1926).

'הַמשך', 'עבוֹר' או 'דרך'?

לעיתים אין מסתפקים בקצוות 'החל' ו'כלה' ורוצים לציין גם את מה שביניהם. שלושת הניסוחים הרווחים לשם כך הם אלה:

• החל ב… דרך… וכלה ב…
• החל ב… עבור ל… וכלה ב….
• החל ב… הַמשך ב… וכלה ב…

גם בעניין זה אין כל פסיקה מחייבת, אך נראה שיש מקום להעדיף את הניסוחים 'עבור ל' ו'המשך ב־', משום שיש בהם צורת מקור כמו 'החל' ו'כלה'.

נסיים בקטע מתוך הצהרה שנשא משה שרתוק (לימים שרת) במסיבת עיתונאים בשנת 1944 בעקבות החלטת הממשלה הבריטית להקים חטיבה יהודית לוחמת:

בתחום הזמן של המלחמה הנוכחית עברה תנועת ההתנדבות דרך ארוכה וקשה: החל מכניסת מתנדבים יהודים ליחידות אנגליות, עבור לפלוגת החפרים המעורבת, ממנה לפלוגות היהודיות בחיל החפרים ובענפי השירותים המקצועיים, דרך פלוגות חיל הרגלים הנפרדות, עד הגדודים העברים המכלים כוחם בעמידה על המשמר וכלה – לעת עתה! – בחטיבה היהודית הלוחמת המתכוננת לקרב (מובא בעיתון הצפה, 29 באוקטובר 1944).

_________________________

[1] אפשטיין ופרץ מזכירים אף הם את הפסוק הזה, אך אינם רואים בו ראיה (אפשטיין טוען שיש כאן הבדל משמעות כלשהו, ואילו פרץ רואה בזה חריג שאין ללמוד ממנו).

[2] עם זה היו שביקשו למצוא הבדל דק של משמעות ביניהם, כמו שכתב למשל אבא בנדויד: "מתחילים ביום פלוני אם יש חשיבות למה שנעשה בכל יום ויום בפני עצמו; אבל מתחילים מיום פלוני, אם אין חשיבותו אלא כנקודת התחלה, ועיקר הפעולה בימים שלאחריו".

דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה בעברית נכס חשוב של העם היהודי וחלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית בארץ ישראל. לצד פעילותו המדינית עסק בן־גוריון בסוגיות של סגנון ומינוח. בן־גוריון סבר שהמילית 'את' לציון המושא הישיר מיותרת ונהג להשמיטהּ בדיבור ובכתיבה. פולמוס שניהל בנושא עם איש הלשון יצחק אבינרי חושף את עמדתו בנושא.

תחילת הפולמוס

ההתנגדות של בן־גוריון למילית המושא את נודעה ברבים, ובשנת 1950 פנה אליו הסטודנט דב איתן ושאל מדוע הוא משמיט בדבריו את את. בן־גוריון השיב בקיצור: "המשנה השמיטה 'האתי"ם' – ובצדק". המכתב של בן־גוריון לאיתן צוטט בעיתון "מעריב" ("משבר ודקדוק", 17.10.1950, עמ' ו), וכך ניתן פרסום פומבי לעמדתו.

יצחק אבינרי מגיב

בעקבות פרסום הכתבה ב"מעריב" כתב הבלשן יצחק אבינרי סדרה של מאמרים בנושא. מאמריו נדפסו בעיתונות בטורו הקבוע "פִּנת הלשון" בשנים 1949–1953, וקובצו בספרו "יד הלשון" (תשכ"ד, עמ' 57–61). אבינרי שלל את הנימוק של בן־גוריון ("המשנה השמיטה 'האתי"ם' – ובצדק"), ופירט את הסיבות הלשוניות־ההיסטוריות לנחיצות את. הוא הסביר כי את מצויה במשנה "הרבה מאוד. לא עשרות ולא מאות פעמים, אלא אלפי פעמים" (ההדגשות כאן ובהמשך במקור), והוסיף שאומנם "לפעמים חסרה 'את' במשנה, אך אין זו אלא השמטה שבאקראי". אבינרי כינה את המילית את "אבן־חן קטנה ויקרה" וטען שהיא הכרחית:

בלעדיה נפגמת הטבעיות והדמות של שפתנו. כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת – כאלו עוקר מפיו שן בריאה. בהשמט 'את' מתוך המשפט ירגיש כל עברי שכאלו נתלש משהו מתוכו.

אבינרי תיאר את השימוש המרובה באת במקורות העבריים העתיקים וקרא לסופרים העבריים להקפיד על השימוש בה. עוד הוא טען שמקור הנוהג הפסול להשמיט את את הוא חיקוי של שפות לועזיות:

הייאמן כי יסופר שבמדינה העברית תגזר גזרת שמד על מלה עברית, האופיינית ביחוד ללשון העברית? […] היום נשמיט את ה"את", משום שאין כיוצא בה בשפת לעז; מחר נשמיט גם את הא הידיעה, ומחרתים נכפה על לשוננו מלים וצורות יתרות משום היותן נמצאות בלעז. אנה אנו באים בהתבטלות זו מפני הלועז? הכפרוצה נעשה את שפתנו? […] "את" זו חפצת חיים היא, כולה מלאה חיות וכולה מוסיפה חן ובהירות ללשוננו. מדוע תומת? מה החטא נמצא בה? כולה טובה, כולה מועילה, כולה יפה ומום אין בה.

אבינרי פנה אל בן־גוריון מעל דפי העיתון וביקש:

ארשה, אפוא, לעצמי לריב את ריבה ולבקש מלפני ראש ממשלתנו – בזכות הנמוקים וההסברות שהבאתי – כי תנתן חנינה ל"את" הקטנה, רבת הזכויות ורבת הערך והתועלת. אקוה שיודה על האמת ויעביר את רוע הגזרה.

בן־גוריון עומד על דעתו

בעקבות טוריו של אבינרי פרסם בן־גוריון מאמר בעיתון "דבר" ("בלא את", 14.8.1953) , ובו הסביר כי אינו מבקש לגזור כליה על את, אך שב והדגיש שהשימוש בה אינו בבחינת חובה אלא רשות, "ורק במקרים יוצאים מן הכלל, יש צורך ב'את' למען הבהיר מיהו הפועל ומיהו הנפעל, מיהו הנושא ומיהו המושא". בן־גוריון כתב כי אומנם את מופיעה בפסוק הראשון בתורה, "אולם הפסוק הראשון בתורה – אינו אלא הפסוק הראשון. ויש פסוקים אחרים לאלפים, המתירים לעצמם להשמיט 'את' – ומה שמותר לתנ"ך מותר גם לנו". בסיום מאמרו פסק:

אין "את" חובה, ואין צורך בה, ומכיון שאין בה צורך – מוטב להשמיטה, למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון.
ריבוי ה"אתים" משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח.

בתגובה למאמר זה פרסם אבינרי טור נוסף, ובו טען שדברי בן־גוריון לוקים בסתירות ובאי‏־דיוקים.

הפולמוס נמשך בהתכתבות אישית

בן־גוריון ואבינרי דנו בנחיצות את לא רק מעל דפי העיתון אלא גם בתכתובת פרטית. בשנת 1953 כתב בן־גוריון מכתב לאבינרי ובו הסביר:

קראתי, מר אבינרי, שלושת מאמריך "עת לעשות לאת" – ונוכחתי שוב כי השימוש ב"את" הוא רשות ולא חובה […] אבל אין בדעתי לחדש הוויכוח בעיתונך.

במכתב נוסף משנת 1954 חזר בן־גוריון על עמדתו:

מכיוון שאני סבור כי "את" היא רשות ולא חובה, אבל איני חושב שהיא אסורה, והדברים באו לאכסניה שלך – הרשות בידך להוסיף את, אם כי היא מיותרת, ומצאתי עוד כמה אתים מיותרות – אבל הן כולן רשות – וברשותך!

*

במשך השנים מעטים הלכו בדרכו של בן־גוריון והשמיטו את את בדיבור ובכתיבה, אולם רוב דוברי העברית בני זמננו אינם נמנעים מן המילית את, ונוהגים בה כשם שנהגו משתמשי העברית במרוצת הדורות.

כתבה: נטע דן. היוזמה לכתיבת הרשומה: בית בן־גוריון בתל אביב.

כיצד מיידעים את הצירוף 'עורך דין'?

מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.

עם זאת בעבר היו שהתירו (ואף המליצו) ליידע את הצירוף בראשו: העורך דין (כנראה בהשראת התפקיד הפועלי של המילה "עורך" בפיוט הנאמר בימים הנוראים: "לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין / לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין / לְגוֹלֶה עֲמֻקוֹת בַּדִּין / לְדוֹבֵר מֵישָׁרִים בְּיוֹם דִּין").

מכיוון שהמבנה של הצירוף ברבים הוא מבנה סמיכות מובהק – 'עורכי דין', וביידוע 'עורכי הדין' – אנחנו ממליצים על יידוע הצירוף כצירוף סמיכות: עורך הדין. בדרך זו נשמרת עקיבות בתפיסת הצירוף בכל הטיותיו.

נשאלנו אם נכון שהניסוח מדובר על איננו תקני וצריך לומר מדובר ב.

האקדמיה ללשון העברית ממעטת לפסוק בענייני ניסוח וסגנון, וגם בעניין זה אין פסיקה מחייבת. הביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: מדובר על ומדובר ב. עיון במקורות מלמד כי יש יסוד לשניהם, אך כפי שנראה יש עדיפות מסוימת למדובר ב.

הנה פירוט הדברים:

הפועל דֻּבַּר מצוי בתנ"ך פעמיים – שתיהן בצירוף מילת היחס ב: "נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ" (תהלים פז, ג), "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שיר השירים ח, ח). עם זאת הפועל הפָּעיל דִּבֵּר משמש עם שתי מילות היחס: ב וגם על. לדוגמה: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב, ח), "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיהו לא, יט); "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט), "הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ" (שמואל ב ז, כה). אך נשים לב שהמשמעות איננה זהה לשימוש הרווח בימינו: בתנ"ך דיבר על משמעו 'ניבא על', ואילו דיבר ב משמעו בדרך כלל 'סיפר על [מישהו]'. ויש גם דיבר ב שמשמעו 'דיבר אל', 'דיבר עם': "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ו–ח).

לענייננו קרוב יותר הכתוב "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז), שבו המשמעות היא 'לעסוק ב'. שימוש כזה מצוי ביתר שאת בספרות חז"ל, ושם הוא דומה אף יותר לשימוש בן ימינו. בפסוק הנ"ל הכוונה לעיסוק כללי וממושך, ואילו בספרות חז"ל דיבר ב מציין את הנושא המדובר, את הנושא שהכתוב עוסק בו. למשל: "'ועמדו שני האנשים' (דברים יט, יז) – בעדים הכתוב מדבר" (בבלי שבועות ל ע"א), "'ואם תקריב מנחת ביכורים' (ויקרא ב, יד) – במנחת העומר הכתוב מדבר" (בבלי מנחות סח ע"ב), "אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד" (בבלי יבמות ג ע"ב). בשימוש זה מילת היחס היא כמעט תמיד ב, אם כי בתלמוד הירושלמי ובמדרשים יש פה ושם גם דיבר על, למשל: "שאין מדבר אלא על טומאת מקדש וקדשיו" (ירושלמי שבועות א, ב לב ע"ד), "על הפיכת סדום הכתוב מדבר" (תנחומא וירא ח). מכיוון שמילת היחס הרגילה לעניין זה היא ב, אך טבעי הוא להמליץ עליה גם במבנה הסביל המקביל מדובר ב.

בימינו נוצרה בלשונם של רבים הבחנה: מדובר על משמש כאשר העניין נמצא במוקד של דיבור או דיון, למשל: "בספרות המקצועית מדובר על הגורמים השונים לתופעה". בשימוש זה לעיתים מפרידים בין הרכיבים, כגון "מדובר הרבה על הגורמים השונים לתופעה", והפועל דֻּבַּר אף נוטה לפי זמנים, כגון "בתוכנית הבוקר דובר על התקדמות המשא ומתן". לעומת זאת מדובר ב משמש רק בתפקיד מצומצם יותר של הגדרה או תיאור העניין שעוסקים בו, למשל: "מדובר בעשרות אנשים", "נבדקת האפשרות שמדובר בחבלה מכוונת" – כמעט תמיד בזמן הווה. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם השימוש של דיבר ב שראינו בספרות חז"ל.