לצירוף בית כנסת שתי צורות ריבוי תקניות: בתי כנסת ובתי כנסיות.
דרך הריבוי הרגילה של צירופי סמיכות בלשוננו היא על ידי ריבוי הנסמך (הרכיב הראשון בצירוף): בני אדם, בתי ספר, שִׂמלות כלה, נעלי בית, שעוני יד, וכך גם בתי כנסת.
ואולם בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הצירוף בית כנסת, משמש דווקא הריבוי בתי כנסיות. דרך ריבוי זו – של הנסמך והסומך גם יחד – מוכרת מצירופים נוספים בספרות חז"ל: בתי מדרשות, בתי דינין, בעלי בתים, ראשי שנים, ערבי שבתות, מיני בשמים, דיני נפשות ועוד. חוקרי הלשון מציינים כי דרך ריבוי זו מצויה במיוחד בצירופים שבהם הסומך נושא את עיקר המשמעות של הצירוף ואילו הנסמך הוא מילה כללית דוגמת 'בית' או 'בעל'. ריבוי שני רכיבי הסמיכות נחשב לאחד ממאפייניה של לשון חז"ל, אם כי אפשר למצוא דוגמתו כבר בספרות המקראית מימי בית שני ('חרשי עצים', 'עמי הארצות', 'אנשי שמות') ופה ושם אף בספרות המקראית הקלסית ('לוחות אבנים', 'חרבות צורים').
צורת הרבים כנסיות אופיינית אף היא ללשון חז"ל (לעומת הצורה המתבקשת כְּנָסוֹת). ברובד לשון זה אנו מוצאים לעיתים את צורן הרבים המורחב ־יוֹת או ־אוֹת, כגון אות–אותיות, מִשְׁנָה–משניות, פרשה–פָּרָשיות, פקעת–פקעיות, שלשלת–שלשלאות, מרחץ–מרחצאות.
מצורת הרבים כנסיות נוצרה בגזירה לאחור המילה כְּנֵסִיָּה כבר בתקופת חז"ל, ומשמעה 'כינוס': "כל כנסייה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ד, יא). זו משמעות המילה למשל בכינוי 'הכנסייה הגדולה' – הכינוס המרכזי של אגודת ישראל. ואולם כנסייה כיום היא בעיקר בית תפילה של נוצרים, וגם צורת הרבים כנסיות רגילה במשמעות זו.
בעברית בת ימינו רווחת יותר צורת הריבוי בתי כנסת העולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו הצורה בתי כנסיות משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.
נעיר כי ריבוי הנסמך והסומך גם יחד משמש בימינו בעיקר כשכל אחד מהם מציין רבים במציאות, כגון 'תושבי הערים' (תושבים מכמה ערים לעומת 'תושבי העיר' – תושבים מעיר אחת), וכך גם 'הישגי המתמודדות' (לעומת 'הישגי המתמודדת'). ויש צירופי סמיכות שביסודם הסומך ברבים, כגון 'גן ילדים', 'מועצת תלמידים', 'שדה חמניות'.
כיצד מברכים את היוצא לדרך – 'לך לשלום' או 'לך בשלום'? 'שוב לשלום' או 'שוב בשלום'?
במקרא רגילה הברכה 'לך לשלום', למשל בדברי עלי לחנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א א, יז), אך יש גם 'לך בשלום' (שמואל א כט, ז; שמואל ב טו, ט). החילופים בין אותיות היחס ב' ול' מוכרים גם במקרים אחרים, כגון 'בלא' ו'ללא', 'באחרונה' ו'לאחרונה', 'קָשׁוּר ב־' ו'קָשׁוּר ל־'. גם בביטוי אחר שבו המילה 'שלום' יש חילוף כזה: 'שאל בשלומו' ו'שאל לשלומו'. נראה אפוא ששתי הברכות 'לך לשלום' ו'לך בשלום' מכוּונות לעניין אחד, ובעיקרון שתיהן טובות גם בימינו.
ואולם חז"ל, ששמו לב לַשינוי במטבע הברכה, הציעו הבחנה בין שתי הגרסאות ואף קבעו הנחיה מפורשת מתי לנקוט כל אחת מהן:
ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום'. שהרי יתרו שאמר לו למשה 'לך לשלום' עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו 'לך לשלום' אלא 'לך בשלום', שנאמר 'ואתה תבוא אל אבתיך בשלום' (בבלי ברכות סד ע"א ועוד).
ההנחיה מתבססת בעיקר על ההקשרים שבהם מצויות ברכות אלו במקרא: את הברכה 'לך לשלום' אנו פוגשים בהקשרים חיוביים כגון ברכת יתרו למשה (שמות ד, יח), ואילו הברכה 'לך בשלום' מוכרת מדברי דוד לבנו אבשלום (שמואל ב טו, ט) זמן קצר לפני המרד שבסופו נהרג אבשלום. ייתכן שברקע הדברים עומד גם שיקול לשוני: 'בשלום' מכוון לפעולת ההליכה עצמה, אך לא בהכרח לתוצאותיה, ואילו 'לשלום' מכוון ליעד ההליכה, כלומר למצבו של ההולך לאחר שיגיע למחוז חפצו. בעקבות הדברים המובאים בשם רבי אבין רבים מקפידים לברך את היוצא לדרך במטבע הברכה 'לך לשלום', ואילו את המילים 'לך בשלום' הם אומרים רק בשעת פרדה מן המת ("לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין").
ומה בדבר הברכות 'שוב (או חזור) לשלום', 'שוב (או חזור) בשלום'? בביטויים אלו הגרסה המקובלת בימינו היא דווקא 'בשלום'. כך אנו מוצאים תמיד גם במקרא, למשל: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (בראשית כח, כא). בהמשך לנימוק הלשוני שהוזכר לעיל אפשר לומר שבעת החזרה סביר למקד את הברכה בדרך ולא ביעד המוכר והבטוח.
בספרות חז"ל משמשים באותה הוראה פעלים הגזורים מהשורש חז"ר (בהשפעת הד"ר שבארמית), ובברכות שכוללות פועל הגזור מהשורש חז"ר שאליו מצטרפת המילה שלום, יש שהיא מצטרפת באמצעות ב כגון "חזר בשלום" (תנחומא בובר שמיני ג), אבל רווח יותר שהיא מצטרפת באמצעות ל כגון "ותחזירני לביתי לשלום" (תפילת הדרך המובאת בבבלי, ברכות כט ע"ב). ואולם כאשר מוזכר בהקשר זה פועל הגזור מהשורש שו"ב, בין במובאה מן המקרא בין שלא במובאה מדויקת מן המקרא, מילת היחס ב מצטרפת למילה שלום בראשה, ולא ל.
אם כן הרוצה להקפיד על המסור לנו מן המקורות, ינקוט לאחר פועל מן השורש שו"ב בשלום על דרך המקרא, ואילו לאחר פועל מן השורש חז"ר לשלום כדרך המלך בלשון חכמים (אם כי כאמור אפשר למצוא אצל חז"ל גם מעט בשלום).
הביטוי הקרוב 'בא בשלום' רגיל בצורה 'בשלום' ולא 'לשלום' – גם במקרא וגם בספרות חז"ל (לפי כתבי היד). ואולם אפשר למצוא 'לשלום' בביטויים קרובים אחרים: "שהכנסתני לשלום […] שתוציאני לשלום […] שתגיעני לביתי לשלום" (תוספתא ברכות ו, טז–יז). ובימינו מקובל לאחל 'סע לשלום'. כך גם באיחולים 'בואכם לשלום', 'צאתכם לשלום' ודומיהם.
סיכומו של דבר: מצד הלשון אפשר לאחל 'לך בשלום' וגם 'לך לשלום', 'שוב בשלום' וגם 'שוב לשלום'. מי שמבקש לדבוק בהנחיה שבתלמוד יקפיד על מטבע הברכה 'לך לשלום'.
נאחל לכל היוצאים שילכו לשלום וישובו בשלום ולשלום.
צירוף היחס על ידי משמש בעברית הקלסית לציון כלי, אמצעי או מתווך. לדוגמה, בהגדה של פסח נאמר שהקדוש ברוך הוא גאל את ישראל ממצרים "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".
בעברית החדשה צירוף היחס על ידי קיבל את המשמעות של מילת היחס by – והוא משמש לציון עושה הפעולה במשפטים סבילים, כגון 'הכניסה ליישוב נחסמה על ידי התושבים הזועמים'. ואילו את מקומו של 'על ידי' המקורי ממלא יותר ויותר צירוף היחס באמצעות, כגון 'המכתב נשלח באמצעות שליח מיוחד'. האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בשאלת תקינותו של השימוש הזה, אך רבים ממתקני הלשון נדרשו לסוגיה.
המקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש ב'על ידי' לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב' או 'את הכניסה ליישוב חסמו התושבים הזועמים'. את המבנה הסביל הם ממליצים לשמור בעיקר למקרים שבהם הכותב אינו מעוניין לציין את עושה הפעולה.
למי שחפץ במבנה הסביל ומבקש להימנע מצירוף היחס 'על ידי' אפשר להציע כמה חלופות. למשל: מילת היחס ב, כגון 'ההחלטה אושרה באקדמיה' (במקום 'על ידי האקדמיה'); מילת היחס מ(ן), כגון 'הדלֵקה נגרמה מקצר חשמלי'; וכן מטעם, כגון 'התשדיר מוגש מטעם קופות החולים'.
גם בצירוף היחס בידי משתמשים לעיתים קרובות במשמע by, אך יש הממליצים לנקוט אותו רק כאשר יש חשיבות לעשייה בידיים ממש כגון 'הכביש נסלל בידי החלוצים'. כך גם בלשון המקורות: "כביכול אין בית המקדש נבנה בידי אדם אלא בידו בלבד, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'" (סדר אליהו רבה, ל). בדומה לזה אפשר לנקוט בהקשר של אמירה את צירוף היחס מפי, כגון 'הדברים נאמרו מפי ראש הממשלה'.
בפרשת וילך משה נושא נאום פרדה לפני בני ישראל וסוקר את העתיד לקרות להם. בין השאר הוא צופה שלאחר מותו הם ימרדו באלוהים: "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (דברים לא, כז).דבריו אלו של משה נחשבים "אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" (רש"י ופסיקתא זוטרתא בעקבות בראשית רבה). למה הכוונה? קל וחומר פירושו שאם דבר כלשהו חל על מקרה מסוים, ודאי וּודאי שהוא חל גם על מקרה מובהק יותר. ובהקשר שלנו: אם ישראל מרדו באלוהים בעוד משה חי, ודאי שימרדו אחרי מותו.
בדברי משה משמש המבנה 'הֵן… וְאַף כִּי…'. את המבנה הזה אנו מוצאים גם במקומות אחרים בתנ"ך בשינויים קלים, ולעיתים בהשמטת המילה הראשונה. למשל:
- הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א כג, ג)
- לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר (משלי יז, ז)
ולעיתים בשאלה רטורית:
- הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה? (שמות ו, יב)
- הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד? (שופטים יד, טז)
- הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ? (מלכים ב י, ד)
את הצירוף קל וחומר עצמו אנו פוגשים לראשונה בספרות חז"ל, ומכתבי היד אנו למדים שצורתו המקורית הייתה קול וחומר. 'קול' ו'חומר' הם ככל הנראה שמות מופשטים שמשמעם 'קלוּת' ו'חומרה' (כלומר בצירוף זה המילה חומר אין משמעה material). לימוד בדרך של קל וחומר נפוץ מאוד אצל חז"ל ונחשב לאחת המידות שהתורה נדרשת בהן.
משפטים רבים של קל וחומר בספרות חז"ל כוללים את המילים 'קל וחומר' עצמן, למשל: "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים" (תוספתא פסחים ט, ב). ביטוי רווח נוסף הוא על אחת כמה וכמה (או בגרסתו הנדירה יותר: 'על אחת כמה ואחת כמה'), כגון בסיפור הידוע על רבי עקיבא:
מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום […] מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן)
מספרות חז"ל ירשנו גם את הביטוי כל שכן (ובגרסתו הנדירה יותר: 'כן שכן'), למשל: "אין נותנין פרצה לפני הכָּשֵׁר, וכל שכן לפני הגנב" (תנחומא מצורע יג). ובצורת שאלה רטורית: "על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן?!" (בבלי ברכות מח ע"ב). לצד מבנים אלו (ואחרים) אפשר למצוא גם אצל חז"ל ניסוחים חופשיים יותר להסקת מסקנה בדרך של קל וחומר – בדיוק כמו בתנ"ך. למשל: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?" (משנה דמאי ב, ב).
כל דרכי ההבעה האלה עומדות כמובן לרשות הדוברים והכותבים גם בלשון ימינו.
הערה
בתלמוד הבבלי (פסחים נ ע"ב) נזכר הצירוף קל וחומר בן בנו של קל וחומר לציון דבר שנלמד בדרך של קל וחומר מתוך דבר שהוא עצמו נלמד מדרך של קל וחומר. בלשון הרבנית נשחקה המשמעות המקורית של הביטוי, והוא החל לשמש לצורך הדגשה של קל וחומר לציון דבר שוודאותו רבה במיוחד. כך למשל כותב עגנון: "בקושי מָנוּ מלמדי גמרא בין בני אדם, קל וחומר מלמד תינוקות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מי שאינו אלא מסייע למלמד תינוקות" (גזלת המת או שמן זית זך, 1934).
מה מקור הביטוי 'כור מחצבתו' ומה משמעותו? אילו גרסאות חלופיות יש לו? מה הקשר לאברהם אבינו, שרה אימנו וישעיהו הנביא? ואיך הצליח זוהר להפתיע את תמר?
כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'בואי ניפגש שבוע הבא', 'שנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'. בשני המשפטים האלה מופיעים ביטויי הזמן 'שבוע הבא' ו'שנה שעברה' בהשמטת מילית היחס ב – שתפקידה לציין שהעניין שעליו מדובר התרחש או יתרחש בתוך תקופת זמן מסוימת.
דרך הביטוי התקנית היא: 'בואי ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'.
הינה פירוט הדברים:
כשרוצים לציין זמן מסוים שבו קרה או יקרה משהו עומדות לרשותנו כמה דרכים:
(א) ציון זמן מדויק לפי הלוח, למשל 'ביום שלישי א' בתמוז תש"ף', 'ב־1 בספמטבר', 'בשנת 1948'.
(ב) ציון זמן יחסי לזמן שנמצאים בו, למשל 'בשבוע הבא', בשנה שעברה', 'ביום ראשון הקרוב'.
(ג) ציון זמן במילים מיוחדות שהן תוארי פועל: 'מחר', 'אתמול' ועוד (ראו להלן).
בשתי הדרכים הראשונות (א) ו־(ב) תיאור הזמן פותח במילית היחס ב. תפקידה הוא להפוך צירוף שמני לתיאור זמן. למשל, הצירוף 'שנת 1948' ללא ב יכול להיות נושא המשפט: 'שנת 1948 הייתה השנה שבה קמה מדינת ישראל'; או מושא: 'הם זוכרים היטב את שנת 1948', 'הרבה נכתב על שנת 1948'. לעומת דוגמאות אלו במשפט 'היא נולדה בשנת 1948' – מילית היחס ב מציינת שלפנינו תיאור זמן.
הוא הדין לצירופים שנזכרו בקבוצה (ב) לעיל: הצירוף 'השבוע הבא' ללא ב עשוי לשמש בתפקידים שמניים במשפט, כגון נושא: 'השבוע הבא יהיה גורלי'; מושא: 'כבר חשבת על השבוע הבא?'; לוואי: 'תוכנית השבוע הבא תפורסם בקרוב'.
מילית היחס ב נוספת לצירוף 'השבוע הבא' כדי להפוך אותו לתיאור זמן, ובהצטרפותה בולעת את ה' הידיעה ומקבלת את ניקודה: 'בואי ניפגש בַּשָּׁבוע הבא' וכדומה.
ואולם יותר ויותר משתרש בלשון הדיבור וגם בכתיבה המנהג להשמיט את מילית היחס ב מביטויי זמן דוגמת 'בַּשבוע הבא', 'בַּשנה שעברה' (ועם ה־ב נשמטת גם ה' הידיעה), וגם בביטויים נוספים. למשל:
- "יום ראשון אני מתחיל ללמוד." (במקום: בְּיום ראשון אני מתחיל ללמוד)
- "אני מתגייסת חודש הבא." (במקום: אני מתגייסת בַּחודש הבא)
- "מי זוכר מה למדנו שיעור שעבר?" (במקום: מי זוכר מה למדנו בַּשיעור שעבר)
מה ההסבר להשמטת מילית היחס בצירופים דוגמת 'בשבוע הבא' ו'בשנה שעברה'?
הדעות בעניין זה חלוקות. אפשר שידן של לשונות אחרות בדבר: היעדר מילית יחס בצירופים דומים מוכרת בלהגי הערבית המדוברת (שלא כמו בערבית הספרותית), וייתכן אפוא שדוברים שהערבית הייתה שגורה על פיהם העבירו את השימוש הזה לעברית. ואולי השפיעה האנגלית, שהרי הצירופים המקבילים כגון last week או next year משמשים לתיאור זמן ללא מילות יחס.
ואולם לא מן הנמנע שלפנינו התפתחות פנימית: השימוש הנפוץ מאוד בביטויי הזמן האלה שחק אותם וגרם לדוברים לתפוס אותם עצמם כתוארי פועל – מה שמייתר את הצורך במילית היחס ב.
כל יום או בכל יום
תופעה דומה של השמטת מילית היחס ב יש בביטויי זמן לציון פעולה חוזרת הפותחים ב'כל', כגון במילות השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" (מילותיה של רמונה דינור). כבר בעברית הקלסית אפשר למצוא השמטה מביטויי זמן כאלה. הינה זוגות של צירופים – ובכל זוג דוגמה שיש בה ב ודוגמה ללא ב:
- "אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב, כָּל יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת" (תהלים קמ, ג)
"בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, ב) - "חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ושעה" (בבלי שבת יב ע"א)
"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה" (בבלי בבא קמא קיח ע"ב) - "וכי ידיו של משה עושות מלחמה… אלא כל זמן שהיו ישראל מיסתכלים כלפי למעלן ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים… " (משנה ראש השנה ג, ח)
"ולא עוד אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות… ועונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" (בבלי ברכות ג ע"א)
יש ממתקני הלשון המעדיפים את השימוש במילית היחס ב בצירופים אלו, ואילו אחרים אינם רואים פגם בשימוש בהם ללא ב.
בְּשבוע הבא או בַּשבוע הבא
עניין לעצמו הוא שימוש הצירופים האלה ללא ה' הידיעה ברכיב הראשון, כגון בְּשבוע הבא, בְּשנה שעברה במקום בַּשבוע הבא, בַּשנה הבאה.
בלשון חז"ל רגיל צירופם של שם ותואר ללא התאם ביידוע – כלומר השם בלי ה' הידיעה והתואר בה' הידיעה, דוגמת 'סנהדרין הגדולה'. מביטויי הזמן הנדונים כאן אפשר למצוא במשנה את הצירוף לְשנה הבאה (למשל שביעית ב, ז) וכך בהגדה של פסח – "לְשנה הבאה בירושלים". מאות שנים מאוחר יותר בעיתונות העברית מסוף המאה התשע עשרה מצאנו "לא יאוחר משבוע הבא" (הצפירה, 5.12.1898), "משנה הבאה ימנה שר האוצרות את סוכני המסחר…" (המליץ, 26.12.1898). בימינו אפשר לפגוש בלשון הדיבור גם "מחודש הבא נקבל תוספת לשכר", "נמשיך את הדיון משיעור שעבר".
נראה שבצירופים הקבועים האלה נשחק היידוע – אולי בדומה לצירופים אחרים שעניינם ספירה והם נעשו רגילים ללא יידוע, כגון בימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שלישי' (במקום 'היום הראשון', 'היום השלישי'), במושגים ההיסטוריים 'בית ראשון', 'בית שני' (במקום 'הבית הראשון', 'הבית השני'), וגם בצירופים כגון 'פעם ראשונה', 'פעם אחרונה'.
ואולם המקפידים בלשונם יקפידו על היידוע בצירופים הללו. וכשם שלא נאמר "בְּלילה הבא" או "בְּמפגש שעבר" כך מוטב לנו שנקפיד לומר "בַּשָּׁבוע הבא", "בַּשָּׁנָה שעברה". למשל:
- בַּשבוע שעבר התקיים יום ההתרמה השנתי. (ולא: בְּשבוע שעבר)
- מה אתם מתכננים לַשבוע הבא. (ולא: לְשבוע הבא)
- השנה היה גידול בהכנסות לעומת השנה שעברה. (ולא: לעומת שנה שעברה)
- נחזור על התרגיל מהשיעור שעבר. (ולא: משיעור שעבר)
כך גם:
- אני צריכה לרדת בַּתחנה הבאה. (ולא: בְּתחנה הבאה)
- התחנה הבאה: רחוב הרצל. (ולא: 'תחנה הבאה' כמוכרז באחת מחברות התחבורה הציבורית)
תוארי הפועל ודומיהם לציון זמן
שלא כמו בצירופים שנידונו לעיל, בקבוצות ביטויי הזמן שלהלן מילית היחס ב מנועה משום שהם תוארי פועל:
א. תוארי הפועל המובהקים מחר, אתמול, שלשום, אמש, אז, עכשיו, עתה.
במילים אלו ההימצאות בתוך תקופת זמן מסוימת מגולמת במילה עצמה, ולכן אין הן נזקקות למילית היחס ב, וברור אפוא שלא נאמר "במחר תהיה מסיבה" וכדומה.
ב. מילות הזמן הפותחות בה' הידיעה ומצביעות על 'הזמן הנוכחי': הרגע (=ברגע זה), היום (=ביום זה), הערב (=בערב זה), השבוע (=בשבוע זה), השנה (בשנה זו) וכדומה.
קבוצה זו דינה כדין תוארי הפועל שבקבוצה א – שאינם צריכים את מילית היחס ב, שכן בעצם המבנה שלהם – בתוספת ה' הידיעה המשמשת בהם כיסוד רומז – הם מצביעים על הזמן שבו הדברים מתרחשים. ותינתן הדעת שבביטויים אלו ה' הידיעה נשמרת גם אם מצטרפות אליה מיליות היחס מ ו־ל: 'מהיום אפשר להירשם'; 'נקבעה לך פגישה להערב'.
ג. צירופים לציון פעולה חוזרת הבנויים מחזרה על מילת הזמן, כגון יום יום, שנה שנה. לדוגמה:
- "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב).
- "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ה).
- "יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקודה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלהים באדם" (ביאליק, הלכה ואגדה, 1917).
בספר שמות נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד). פירוש המילה רֶגֶל בפסוק הזה הוא 'פעם'. שלוש רגלים הן שלוש פעמים, כמו בדברי האתון לבלעם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח).
בספרות חז"ל – בעקבות הצירוף שָׁלֹשׁ רְגָלִים מספר שמות – קיבלה המילה רֶגֶל משמעות נוספת: כל אחד משלושת המועדים שהפסוק מכוון אליהם: פסח, שבועות וסוכות. מכאן הביטויים 'לעלות לרגל' ו'עולי רגלים'.
בד בבד נוצר בלשון חז"ל בידול דקדוקי בין שני השימושים של המילה: רגל במשמעות הראשונית של שם איבר בגוף משמשת בלשון נקבה, ואילו רגל במשמעות חג – בלשון זכר: 'רגל ראשון', 'רגל אחרון', וגם 'שלושה רגלים'.
יש אפוא מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה.
בהקשרים אחרים מומלץ להשתמש במילה רגל במשמעות חג רק בלשון זכר, כגון 'הרגל שעבר', 'ברגל הבא'.
מכווני הלשון עוסקים רבות בשאלת השלילה של הנשוא השמני והנשוא-הבינוני ב'אין' או ב'לא'. משפטים כגון "אין הוא שר", ו"הוא אינו שר" – הם מומלצים, ואילו המתכונת הרווחת בעברית החיה היא: "הוא לא שר". הקושי העיקרי הוא בתקנת משפטים דומים שנשואם בינוני. כאן קשה יותר לכותבים לקבל את המומלץ: "אין הוא הולך", "הוא איננו הולך".
בעברית, כמו בלשונות רבות אחרות, השם הפרטי קודם לשם המשפחה. אף כי לאבותינו הקדומים לא היו שמות משפחה, אפשר ללמוד על סדר השמות מדרך ההבעה של שמות פרטיים שהתלווה להם שם ייחוס, כגון אליהו התשבי, אלעזר המודעי, יהודה הלוי. אם כן נאמר אליעזר בן־יהודה, חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג וכיוצא באלה.
הקדמת שם המשפחה לשם הפרטי נחוצה ברשימות שמיות לפי א"ב. בכל הקשר אחר מומלץ לכתוב את השם הפרטי תחילה.
נעיר כי יש שפות שבהן הקדמת שם המשפחה היא בבחינת כלל דקדוקי, כגון השפה ההונגרית.
השנה הלועזית החדשה היא שנת אלפיים ועשרים (ולא 'אלפיים עשרים') – כלומר בווי"ו החיבור לפני הרכיב האחרון של שם המספר. כך היה גם בשנים הקודמות – לפני הרכיב האחרון באה ו' החיבור: אלפיים ואחת, אלפיים ועשר, אלפיים וּתשע עשרה.
רוב שמות המספר בלשוננו מורכבים מכמה מילים המייצגות את הספרות השונות של המספר – יחידות, עשרות, מאות וכן הלאה. נשאלנו מה דינה של ו' החיבור במספרים אלו.
בלשון המקורות יש תמיד ו' לפני האיבר האחרון, למשל: "וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית נ, כב), "בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם" (עזרא ב, ג), "שש מאות ארבעים ושמונה טפח" (תוספתא כלים ה, א). היוצאים מכלל זה נדירים ביותר, כגון "בְּנֵי חָרִיף מֵאָה שְׁנֵים עָשָׂר" (נחמיה ז, כד).
יתרה מזו, לעיתים קרובות יש בלשון המקורות ו' לפני כל האיברים המרכיבים את שם המספר, ולא רק לפני האחרון. למשל: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו), "בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה" (עזרא ב ח), ואף במספרים גדולים מאוד: "אין לך כל דבר ודבר בתורה שלא נכרתו עליו חמש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בריתות" (תוספתא סוטה ח, יא). גם בסדר המספרים ההפוך – הרווח בתנ"ך – יש חזרה על ו' החיבור, למשל: "וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ה, לא), "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א).
בעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל רק ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. אך כמובן אין מניעה לחזור על ו' החיבור גם לפני האיברים האחרים, כרגיל בלשון המקורות.
בלשון הדיבור מוותרים לעיתים על ו' החיבור במספרים שאינם מסתיימים ביחידות, כגון "מאה שלושים", "אלפיים חמש מאות". אבל בדיבור רשמי ובכתיבה ראוי ללכת על פי המקורות ולהוסיף ו': מאה ושלושים, אלפיים וחמש מאות וכיוצא בהם.
הגיית ו' החיבור במספרים
הכללים הרגילים של ו' החיבור תקפים גם בשם המספר. ברגיל היא מנוקדת בשווא, כגון וְחָמש, וְעֶשרים. אבל לפני שווא היא מנוקדת בשורוק ונהגית כתנועת u: וּשְׁניים, וּשתיים, וּשלושה, וּשמונֶה, וּשמונָה, וּשנים עשר, וּשתים עשרה; וכך גם לפני אותיות בומ"ף: וּמאה, וּמאתיים, וּמיליון, וּמיליארד. לפני חטפים תנועת ו' החיבור כתנועת החטף, ולכן הוגים ומנקדים וַחֲמישה, וַעֲשרה, וַחֲמישים.
בתנ"ך ו' החיבור מנוקדת בקמץ אם המילה שאחריה פותחת בהברה מוטעמת, כגון בצירופים בשר וָדָ֫ם, יומם וָלַ֫יְלָה, כפתור וָפֶ֫רַח. על פי החלטת האקדמיה אפשר, אך לא חובה, לנהוג כך גם בשם המספר כאשר האיבר האחרון פותח בהברה מוטעמת. אם כן אפשר לנקד ולהגות שלושים וָשֵׁ֫ש, עשרים וָתֵ֫שע, אך אפשר גם שלושים וְשש, עשרים וְתשע.