האקדמיה ללשון העברית

דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה בעברית נכס חשוב של העם היהודי וחלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית בארץ ישראל. לצד פעילותו המדינית עסק בן־גוריון בסוגיות של סגנון ומינוח. בן־גוריון סבר שהמילית 'את' לציון המושא הישיר מיותרת ונהג להשמיטהּ בדיבור ובכתיבה. פולמוס שניהל בנושא עם איש הלשון יצחק אבינרי חושף את עמדתו בנושא.

תחילת הפולמוס

ההתנגדות של בן־גוריון למילית המושא את נודעה ברבים, ובשנת 1950 פנה אליו הסטודנט דב איתן ושאל מדוע הוא משמיט בדבריו את את. בן־גוריון השיב בקיצור: "המשנה השמיטה 'האתי"ם' – ובצדק". המכתב של בן־גוריון לאיתן צוטט בעיתון "מעריב" ("משבר ודקדוק", 17.10.1950, עמ' ו), וכך ניתן פרסום פומבי לעמדתו.

יצחק אבינרי מגיב

בעקבות פרסום הכתבה ב"מעריב" כתב הבלשן יצחק אבינרי סדרה של מאמרים בנושא. מאמריו נדפסו בעיתונות בטורו הקבוע "פִּנת הלשון" בשנים 1949–1953, וקובצו בספרו "יד הלשון" (תשכ"ד, עמ' 57–61). אבינרי שלל את הנימוק של בן־גוריון ("המשנה השמיטה 'האתי"ם' – ובצדק"), ופירט את הסיבות הלשוניות־ההיסטוריות לנחיצות את. הוא הסביר כי את מצויה במשנה "הרבה מאוד. לא עשרות ולא מאות פעמים, אלא אלפי פעמים" (ההדגשות כאן ובהמשך במקור), והוסיף שאומנם "לפעמים חסרה 'את' במשנה, אך אין זו אלא השמטה שבאקראי". אבינרי כינה את המילית את "אבן־חן קטנה ויקרה" וטען שהיא הכרחית:

בלעדיה נפגמת הטבעיות והדמות של שפתנו. כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת – כאלו עוקר מפיו שן בריאה. בהשמט 'את' מתוך המשפט ירגיש כל עברי שכאלו נתלש משהו מתוכו.

אבינרי תיאר את השימוש המרובה באת במקורות העבריים העתיקים וקרא לסופרים העבריים להקפיד על השימוש בה. עוד הוא טען שמקור הנוהג הפסול להשמיט את את הוא חיקוי של שפות לועזיות:

הייאמן כי יסופר שבמדינה העברית תגזר גזרת שמד על מלה עברית, האופיינית ביחוד ללשון העברית? […] היום נשמיט את ה"את", משום שאין כיוצא בה בשפת לעז; מחר נשמיט גם את הא הידיעה, ומחרתים נכפה על לשוננו מלים וצורות יתרות משום היותן נמצאות בלעז. אנה אנו באים בהתבטלות זו מפני הלועז? הכפרוצה נעשה את שפתנו? […] "את" זו חפצת חיים היא, כולה מלאה חיות וכולה מוסיפה חן ובהירות ללשוננו. מדוע תומת? מה החטא נמצא בה? כולה טובה, כולה מועילה, כולה יפה ומום אין בה.

אבינרי פנה אל בן־גוריון מעל דפי העיתון וביקש:

ארשה, אפוא, לעצמי לריב את ריבה ולבקש מלפני ראש ממשלתנו – בזכות הנמוקים וההסברות שהבאתי – כי תנתן חנינה ל"את" הקטנה, רבת הזכויות ורבת הערך והתועלת. אקוה שיודה על האמת ויעביר את רוע הגזרה.

בן־גוריון עומד על דעתו

בעקבות טוריו של אבינרי פרסם בן־גוריון מאמר בעיתון "דבר" ("בלא את", 14.8.1953) , ובו הסביר כי אינו מבקש לגזור כליה על את, אך שב והדגיש שהשימוש בה אינו בבחינת חובה אלא רשות, "ורק במקרים יוצאים מן הכלל, יש צורך ב'את' למען הבהיר מיהו הפועל ומיהו הנפעל, מיהו הנושא ומיהו המושא". בן־גוריון כתב כי אומנם את מופיעה בפסוק הראשון בתורה, "אולם הפסוק הראשון בתורה – אינו אלא הפסוק הראשון. ויש פסוקים אחרים לאלפים, המתירים לעצמם להשמיט 'את' – ומה שמותר לתנ"ך מותר גם לנו". בסיום מאמרו פסק:

אין "את" חובה, ואין צורך בה, ומכיון שאין בה צורך – מוטב להשמיטה, למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון.
ריבוי ה"אתים" משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח.

בתגובה למאמר זה פרסם אבינרי טור נוסף, ובו טען שדברי בן־גוריון לוקים בסתירות ובאי‏־דיוקים.

הפולמוס נמשך בהתכתבות אישית

בן־גוריון ואבינרי דנו בנחיצות את לא רק מעל דפי העיתון אלא גם בתכתובת פרטית. בשנת 1953 כתב בן־גוריון מכתב לאבינרי ובו הסביר:

קראתי, מר אבינרי, שלושת מאמריך "עת לעשות לאת" – ונוכחתי שוב כי השימוש ב"את" הוא רשות ולא חובה […] אבל אין בדעתי לחדש הוויכוח בעיתונך.

במכתב נוסף משנת 1954 חזר בן־גוריון על עמדתו:

מכיוון שאני סבור כי "את" היא רשות ולא חובה, אבל איני חושב שהיא אסורה, והדברים באו לאכסניה שלך – הרשות בידך להוסיף את, אם כי היא מיותרת, ומצאתי עוד כמה אתים מיותרות – אבל הן כולן רשות – וברשותך!

*

במשך השנים מעטים הלכו בדרכו של בן־גוריון והשמיטו את את בדיבור ובכתיבה, אולם רוב דוברי העברית בני זמננו אינם נמנעים מן המילית את, ונוהגים בה כשם שנהגו משתמשי העברית במרוצת הדורות.

כתבה: נטע דן. היוזמה לכתיבת הרשומה: בית בן־גוריון בתל אביב.

כיצד מיידעים את הצירוף 'עורך דין'?

מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.

עם זאת בעבר היו שהתירו (ואף המליצו) ליידע את הצירוף בראשו: העורך דין (כנראה בהשראת התפקיד הפועלי של המילה "עורך" בפיוט הנאמר בימים הנוראים: "לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין / לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין / לְגוֹלֶה עֲמֻקוֹת בַּדִּין / לְדוֹבֵר מֵישָׁרִים בְּיוֹם דִּין").

מכיוון שהמבנה של הצירוף ברבים הוא מבנה סמיכות מובהק – 'עורכי דין', וביידוע 'עורכי הדין' – אנחנו ממליצים על יידוע הצירוף כצירוף סמיכות: עורך הדין. בדרך זו נשמרת עקיבות בתפיסת הצירוף בכל הטיותיו.

נשאלנו אם נכון שהניסוח מדובר על איננו תקני וצריך לומר מדובר ב.

האקדמיה ללשון העברית ממעטת לפסוק בענייני ניסוח וסגנון, וגם בעניין זה אין פסיקה מחייבת. הביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: מדובר על ומדובר ב. עיון במקורות מלמד כי יש יסוד לשניהם, אך כפי שנראה יש עדיפות מסוימת למדובר ב.

הנה פירוט הדברים:

הפועל דֻּבַּר מצוי בתנ"ך פעמיים – שתיהן בצירוף מילת היחס ב: "נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ" (תהלים פז, ג), "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שיר השירים ח, ח). עם זאת הפועל הפָּעיל דִּבֵּר משמש עם שתי מילות היחס: ב וגם על. לדוגמה: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (במדבר יב, ח), "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיהו לא, יט); "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט), "הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ" (שמואל ב ז, כה). אך נשים לב שהמשמעות איננה זהה לשימוש הרווח בימינו: בתנ"ך דיבר על משמעו 'ניבא על', ואילו דיבר ב משמעו בדרך כלל 'סיפר על [מישהו]'. ויש גם דיבר ב שמשמעו 'דיבר אל', 'דיבר עם': "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ו–ח).

לענייננו קרוב יותר הכתוב "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז), שבו המשמעות היא 'לעסוק ב'. שימוש כזה מצוי ביתר שאת בספרות חז"ל, ושם הוא דומה אף יותר לשימוש בן ימינו. בפסוק הנ"ל הכוונה לעיסוק כללי וממושך, ואילו בספרות חז"ל דיבר ב מציין את הנושא המדובר, את הנושא שהכתוב עוסק בו. למשל: "'ועמדו שני האנשים' (דברים יט, יז) – בעדים הכתוב מדבר" (בבלי שבועות ל ע"א), "'ואם תקריב מנחת ביכורים' (ויקרא ב, יד) – במנחת העומר הכתוב מדבר" (בבלי מנחות סח ע"ב), "אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד" (בבלי יבמות ג ע"ב). בשימוש זה מילת היחס היא כמעט תמיד ב, אם כי בתלמוד הירושלמי ובמדרשים יש פה ושם גם דיבר על, למשל: "שאין מדבר אלא על טומאת מקדש וקדשיו" (ירושלמי שבועות א, ב לב ע"ד), "על הפיכת סדום הכתוב מדבר" (תנחומא וירא ח). מכיוון שמילת היחס הרגילה לעניין זה היא ב, אך טבעי הוא להמליץ עליה גם במבנה הסביל המקביל מדובר ב.

בימינו נוצרה בלשונם של רבים הבחנה: מדובר על משמש כאשר העניין נמצא במוקד של דיבור או דיון, למשל: "בספרות המקצועית מדובר על הגורמים השונים לתופעה". בשימוש זה לעיתים מפרידים בין הרכיבים, כגון "מדובר הרבה על הגורמים השונים לתופעה", והפועל דֻּבַּר אף נוטה לפי זמנים, כגון "בתוכנית הבוקר דובר על התקדמות המשא ומתן". לעומת זאת מדובר ב משמש רק בתפקיד מצומצם יותר של הגדרה או תיאור העניין שעוסקים בו, למשל: "מדובר בעשרות אנשים", "נבדקת האפשרות שמדובר בחבלה מכוונת" – כמעט תמיד בזמן הווה. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם השימוש של דיבר ב שראינו בספרות חז"ל.

ביטויים רבים משמשים בלשוננו להבעת תודה, ובהם הביטוי 'רַב תודות' או 'רוב תודות'. ביטוי זה על שתי נוסחאותיו נתחדש בעברית החדשה.

בימינו המילה רוב רגילה בעיקר במשמעות 'החלק הגדול', 'ההפך ממיעוט' כרגיל בלשון חז"ל, ואולם בצירוף 'רוב תודות' משמעה הוא כבלשון המקרא – 'שפע', 'הרבה'. למשל: "וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" (ישעיהו א, יא), "לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ" (תהלים קו, ז).

במקומות אחדים במקרא משמשת במקום 'רֹב' הצורה 'רַב': "זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ" (תהלים קמה, ז), "וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו סג, ז). ייתכן שעל בסיס ביטויים אלו נוצר הביטוי 'רַב תודות' בלשונם של סופרי ההשכלה, שכידוע רחשו חיבה יתרה לסגנון המקראי ולצורות לשון מיוחדות מן המקרא.

בספרות ובעיתונות מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה יש תיעוד לנוסח 'רוב תודות' אך הכתיב הרווח הוא 'רב תודות'. ייתכן שגם כתיב זה מכוון לקריאה רֹב או רָב־ (בתנועת o), כבמקרים אחרים שאנו מוצאים בהם כתיב חסר כמקובל באותם הימים, למשל: "ויתן להם רב ברכות", "אם עברו רב שנותיו של אדם". אף לא מן הנמנע שההגייה 'רַב תודות' התפשטה בעקבות הכתיב החסר.

בפתיחה של תיאור זמן נכון לומר 'כְּשֶׁ־' – בלי להשמיט את הכ"ף:

• כשנגיע לגשר – נעבור אותו (ולא "שנגיע").
• חשבתי עלייך כששמעתי את השיר שלנו (ולא "ששמעתי").
• כשאומרים לי שמש, אני יכול לחשוב על אהבה (ולא "שאומרים").

הרצף כְּשֶׁ־, בדיוק כמו כַּאֲשֶׁר, פותח פסוקית זמן ועונה על השאלה 'מתי'.
לעומת זאת המילית שֶׁ־ פותחת פסוקיות העשויות לענות על השאלה 'איזה' או 'מה'.
למשל: ‍‍‍‍‍‍ ‍‍

• הסרט שראינו היה מצוין. (עונה על השאלה: איזה סרט?)
• הבטחתי לו שאבוא לבקר. (עונה על השאלה: מה הבטחתי?)

בלשון הדיבור רווח למדי השימוש בש־ במקום כש־, והתופעה הולכת וחודרת גם לכתיבה. יסודו של השיבוש הזה הוא ככל הנראה פונטי: השמטה או הבלעה של ההגה k הנהגה ברצף כש־ בלא תנועה (מדובר בשווא נע הנהגה בלשוננו היום כשווא נח).

ש־ במקום כש־ בספרות חז"ל

בחקר לשון חכמים בכלל ולשון המשנה בפרט נוצר דיון מעניין בסוגיה זו. משה בר־אשר מצא בעבר בכתבי יד מסוימים של המשנה כמה היקרויות של ש־ במקומות שבהם בדפוסים ובכתבי יד אחרים יש כש־, למשל: "שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע שהיו מהלכין בדרך…" (עבודה זרה ב, ה). בר־אשר ראה במובאות אלו ראיה לשימוש נדיר של המילית ש־ לפתיחת פסוקית זמן – בדיוק כמו כש־. מנחם צבי קדרי, שנדרש בעקבותיו לנושא, העלה השערה שבמקור לא היו אלה פסוקיות זמן כי אם פסוקיות זיקה או סיבה, אלא שבדורות מאוחרים יותר לא הובן מבנה המשפט והוא "תוקן" לפסוקית זמן על ידי הוספת 'כ'. לפי השערה זו אין לומר כי החלפת הצירוף כש־ בש־ המוכרת בעברית בת ימינו מתועדת גם בלשון חכמים.

עכשיו ש־ או עכשיו כש־?

לאחר המילה עכשיו באה במקורות דווקא המילית ש־, למשל:

• "אלו אני פסקתי לעצמי, אשב עד שילבין ראשי. עכשיו שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות…" (משנה כתובות יג, ה).
• "אני אמרתי תלך בקומה זקופה כאדם, עכשיו שלא רצית על גחונך תלך" (תוספתא סוטה ד, יז)
• "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי" (בבלי מסכת ברכות יז ע"א; יומא פז ע"ב)

גם בתנ"ך מצאנו היקרות אחת של המבנה הזה, בניסוח האופייני ללשון המקרא: "וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה…"(שמואל ב יד, טו).

מסתבר שעלינו לראות ב'עכשיו ש־' מבנה לעצמו, שאינו קשור לפסוקיות הזמן הרגילות. במבנה זה החלק הבא לאחר המילית ש־ הוא מעין ביאור למילה 'עכשיו' – הגדרת ההיבט המסוים של "עכשיו" שאליו הדובר רוצה להתייחס (ולא תיאור זמן שנועד להבהיר "מתי עכשיו" כבניסוח "אתמול כשחזרנו הביתה"). בלשון ימינו אין מניעה לומר "עכשיו, כש…" במבנה של תמורה (כמו "לפני שנתיים, כשהייתי בצבא…"), אך הרוצה לדבוק בלשון המקורות יבכר את המבנה הקלסי 'עכשיו ש־'.

• "לאור ההצלחה אנו ממשיכים במבצע".
• "לאור המחסור בעובדים בענף החקלאות יינתנו תמריצים למבקשים לעבוד בתחום".

הביטוי לאור רווח בלשון ימינו ואופייני בעיקר ללשון הכתובה והרשמית. ביטוי זה הוא בבחינת "חדשים מקרוב באו". מקורו בלשונות אירופה, כגון באנגלית: in (the) light of, ובעברית הוא משמש כנראה למן המחצית הראשונה של המאה העשרים – כפי שעולה מעיתונות התקופה.

יש השוללים את השימוש בביטוי בהיותו תרגום בבואה מלשונות אירופה. אך נראה שנימוק זה כשלעצמו אין בו די, בייחוד אם מדובר בביטוי שאינו עומד בסתירה לדרכה ולרוחה של העברית.

אך האומנם כך?

אחד השימושים הרווחים של לאור הוא בהקשרים כגון "מלכות בית דוד לאור הממצאים הארכאולוגיים", "סיפורי עגנון לאור מדרשי חז"ל". במקרים אלו משמעות הביטוי היא 'על פי העולה מ…', 'מתוך התבוננות ועיון ב…'. שימוש מושאל זה במילה אוֹר מובן מאוד, שכן האור מאפשר לראות את הדברים כמות שהם ולבררם כראוי. העברית מכירה היטב את הקֶשר בין אור ובין דבר ברור ומובן, כפי שבא לידי ביטוי במילים בְּהִירוּת, הַבְהָרָה והֶאָרָה ובביטויים 'האיר את עיניו' ו'ברור כשמש'. אומנם במקרים רבים אפשר לנקוט תמורת הביטוי לאור תחליפים כגון 'על פי' או 'לנוכח', אך אלו אינם ציוריים כמותו.

משמעות רווחת אחרת של לאור היא 'בשל', 'בעקבות', 'על רקע'. במשמעות זו מטפורת האור איננה טבעית כל כך, ועל פי רוב די במילות הסיבה הרבות שהעברית מעמידה לרשותנו: בשל, בגלל, עקב, בעקבות, מפאת, מחמת, לרגל, בזכות ועוד. יש המציעים להמיר את לאור – בהקשרים מתאימים – בביטויים 'למקרא', 'למשמע', 'למראה'. למשל: "למקרא הכתבה פנו רבים למערכת העיתון והציעו את עזרתם".

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים, למשל: 'לאור ההצלחה יתקיימו עוד שתי הופעות', 'לאור תוצאות המחקר מומלץ השימוש בתרופה החדשה'. לפי זה עדיף להימנע משימושים כגון 'לאור התבוסה', 'לאור המשבר', 'לאור האיומים' (בהקשר זה אף אפשר לנקוט ביטוי מנוגד: 'בצל האיומים הוחלט להגביר את רמת הכוננות'). כאשר מדובר בחושך ממשי השימוש בביטוי לאור עשוי להישמע מוזר למדי: 'לאור הערפל הכבד הנהגים מתבקשים להדליק אורות'.

מכל מקום מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.

קשה לדמיין את השפה העברית בלי המילית את. נדמה לפעמים שהיא מופיעה כמעט בכל משפט, ואכן היא מן המילים הנפוצות בעברית.

המילית את מציינת בדרך כלל את המושא (הישיר) המיודע. למשל בלשון המקרא: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א), "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ" (שופטים טז, כט). עם זאת השימוש בה אינו עקיב. מצד אחד יש מקרים של מושא ישיר מיודע ללא את, כגון "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר" (בראשית לד, יט; וראו דוגמאות נוספות בהמשך), ומצד שני יש מקרים (נדירים) של מושא ישיר לא מיודע שלפניו את, כגון "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה" (שמות כא, כח).

המילית את באה גם לפני פסוקית מושא (הפותחת במילת הזיקה 'אשר'): "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי" (בראשית ל, כט), וכן לפני מילת השאלה 'מי': "אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל" (מלכים ב יט, כב).

קשה להצביע על מכנה משותף למקרים הרבים שבהם אין את לפני מושא ישיר מיודע. עם זאת נראה כי יש נטייה שלא להשתמש במילית את לפני כינוי רמז (כל כינוי רמז מיודע מצד תוכנו), כגון "בְּתׇם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה). כך גם הבחינו חוקרים כי את נוטה להיעדר לפני שמות איברי גוף עם כינוי השייכות, דוגמת "וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם" (בראשית מג, כד), "וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (שמות ט, לד). תופעה דומה ניבטת בלשון המשנה: בכשליש מן המקרים אם המושא הוא שם עצם בכינוי שייכות – לא תבוא לפניו את: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות ד, ד), "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד).

בלשון ימינו נוטים הדוברים לוותר על את בנסיבות דומות לַמצוי במקורות. לפני כינוי הרמז הסתמי 'זאת' ("עשיתי זאת"); בביטויים שבהם המושא בא עם כינוי השייכות ("תנו דעתכם"); לפני המילה 'הכול' ("קראתי הכול" על דרך "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן", שמות כט, כד); לפני פסוקית המושא 'מה ש־' ("הבנתי מה שאמרת" על דרך "עשינו מה שגזרת עלינו" מלשון המשנה).

יש הסבורים שמתחילה שימשה את בעברית רק בכינוי החבור: אותי, אותך, אותו, אתכם וכו' ("וַיַּכּוּ אֹתוֹ" לצד "וַיַּכֵּהוּ"), ומשם התפשטה גם לפני מושא ישיר מיודע בכלל ("וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר"). כך לדעתם אפשר להסביר מדוע בדרך כלל אין מוצאים את לפני מושא ישיר לא מיודע.

מעניין כי בלשון המשנה השימוש ב־את בכינוי החבור (אותי, אותך וכו') הצטמצם מאוד, ומשמש בעיקר כינוי המושא החבור לפועל, כגון "משה קבל תורה מסיני, ומְסָרָהּ ליהושע… ונביאים מְסָרוּהָ לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). ואילו בימינו ניכרת מגמה הפוכה: צמצום השימוש בכינוי המושא החבור, והצורות אותי, אתכם וכו' חזרו והתפשטו הרבה מעבר לגבולן הראשון (וזאת כחלק ממגמה רחבה של הפרדת הכינויים, כגון כינויי השייכות בשם 'הבית שלי' וכינויי הגוף בפועל 'אני אלך').

נזכיר כי את מסייעת להבהיר במשפטים רבים מי עושה הפעולה ומי מקבל הפעולה, כגון 'השוטרת עצרה את המכונית', 'את המטוס יירט טיל'. ותינתן הדעת שכאשר אין יידוע עלולה להיווצר דו־משמעות, כמו בדוגמה המפורסמת "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט); אלא שבפסוק הפתרון ברור: המים שחקו את האבנים ולא להפך.

ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.

בעברית הקלסית מעמדן של צורות הבינוני (צורות הפועל בהווה) כמעמד של שמות, ולפיכך במבני שלילה חלה עליהן דרך השלילה של שמות העצם: במשפט שנשואו שם עצם שוללים באין, כגון 'כסף אינו תחליף לאהבה' או 'אין הכסף תחליף לאהבה', וכך גם במשפט שנשואו צורת בינוני: 'הוא אינו מבין' או 'אין הוא מבין'.

עם זאת במשפטים שבהם הנשוא בא לפני הנושא, שלילת הבינוני במילה לא רגילה ואף מומלצת. כך למשל אנו מוצאים בתנ"ך "כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (דברים יט, ו), ובספרות חז"ל "לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן" (ירושלמי ג:ז, כז ע"ד). על פי זה ננסח בלשון ימינו: 'לא נראים דבריו', 'לא ברור מה קרה כאן', 'לא ידוע לי על כך', 'לא מסתבר שהוא עשה זאת'.

לקריאת המאמר

המחבר עומד על משמעו המדויק של הפועל מהווה – 'מחולל', 'יוצר', 'מביא לידי הוויה'. במיוחד הוא מדגים שימושים לא מדויקים במילה ומציע ניסוחים חלופיים.