כללי הכתיב החדשים קובעים את הכתיב העיקרי של העברית בימינו, הוא הכתיב המלא (התקני). כתיב זה נועד לשמש בעיקר בכתיבה בלא ניקוד, אך גם בכתיבה בניקוד חלקי ואף מלא במידת הצורך.
הכללים מסדירים את כתיבת הווי"וים והיו"דים לשם ציון חלק מן התנועות ולשם הבחנת עיצורים מתנועות.[1]
לצד הכתיב המלא יוסיף ויתקיים הכתיב הדקדוקי המנוקד – מיסודו של דוד ילין – הנוהג בעיקר בטקסטים מן המקורות ובשירה. כלל בסיסי הוא שכל אות הנכתבת בכתיב הדקדוקי הזה, נכתבת גם בכתיב המלא. בגוף הכללים שולבו הנחיות לכתיבת אימות קריאה לפי מבנה המילה, כלומר כאלה הנכתבות גם בכתיב הדקדוקי.
הכללים שלהלן אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, הנכתבים לעיתים קרובות חסר במקום שהכללים מחייבים מלא, ובמיוחד על שמות פרטיים בעלי מסורת כתיב המשתלשלת לאורך הדורות, כגון יעקב, משה, אהרן, כהן, יהושע, נעמי, שלמה, ירושלים.
הערה למעיינים: כשיש צורך להבהיר לאיזו מילה הכוונה, מובאת המילה בסוגריים בניקוד, בדרך כלל בכתיב הדקדוקי.
[1] אין הכללים דנים בנסיבות כתיבתן של האותיות אל"ף וה"א כאימות קריאה.
האות אל"ף עשויה להיכתב כאם קריאה כשהיא שורשית, כגון ראש, ראשון, ראשית, ראשי (רָאשִׁי), יצוא, מצא, הביא, גיא, וכן צוָּואר צוְּוארי־, היא, הוא, נא ועוד. לעיתים היא נכתבת לציון התנועה a, למשל במילה כאן, ובעיקר לפני ־ַי סופית, כגון בנאי, חקלאי, כדאי, תנאי, ובסופי מילים שמקורן בארמית, כגון דווקא, סבא. גם במילים לועזיות יכולה אל"ף לציין את התנועה a, בעיקר במילים קצרות כגון פארק.
האות ה"א נכתבת כאם קריאה בסוף מילה, כגון בנה (בָּנָה), בונה (בּוֹנֶה), בנה (בְּנֵה), היה (הָיֹה), פה (פֶּה, פֹּה).
