ו. צורת הנסמך של נָשִׁים היא נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־ (ובנטייה נְשֵׁיהֶם וגם נְשׁוֹתֵיהֶם).
בעברית שבפינו מהלך הביטוי 'לגופו של עניין' מבלי לפרש מהו העניין. בהנחה שמתכוונים ל'עניין' ידוע לשומע או לקורא, נשאלת השאלה: לאן נעלמה ה' הידיעה?
המשך קריאה >>
בעברית שבפינו מהלך הביטוי 'לגופו של עניין' מבלי לפרש מהו העניין. בהנחה שמתכוונים ל'עניין' ידוע לשומע או לקורא, נשאלת השאלה: לאן נעלמה ה' הידיעה?
המשך קריאה >>
שני הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. בלשון ימי הבית השני הוא נקרא כַּרְמִיל, ובלשון המשנה – זְהוֹרִית. ומה פשר הצירוף "תולעת שני"?
המשך קריאה >>
נכון לומר אסתר המלכה ולא "מלכת אסתר" – ייתכן שהצירוף "מלכת אסתר" נולד משיבוש שורת השיר "אני מלכה אסתר" בשיר הילדים הידוע שכתב לוין קיפניס בשנת תרפ"ט.
המשך קריאה >>
הצירוף 'בעל חיים' נטבע בספרות חז"ל, ואילו השיבוש המוכר 'בעל חי' מתועד לראשונה במאה ה־16.
המשך קריאה >>
צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.
המשך קריאה >>
שאלת הבחירה בין צירוף סמיכות לצירוף שם תואר היא בעיקרה שאלת סגנון, או אם תרצו – שאלה סגנונית.
המשך קריאה >>
השם נָווה שאנן איננו צירוף סמיכות ("נווה של מישהו שאנן") כי אם צירוף שם עצם ושם תואר (נווה שהוא שאנן, כלומר מקום בטוח ושלו).
האם גם אתם תמהתם על המבנה המשונה של הצירוף 'שושן פורים'? לפי הדגם הרגיל של צירופי סמיכות היה מתבקש לומר 'פורים שושן' ואפילו 'פּוּרֵי שושן'.
המשך קריאה >>
בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>
לאישה למדנית ובקיאה בתורה אפשר לקרוא תלמידה חכמה, אך האמונים על לשון המקורות יעדיפו לקרוא לה תלמידת חכמים.
המשך קריאה >>
במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >>
הצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' נראים הפוכים זה מזה, ואף על פי כן הם משמשים באותה משמעות. הא כיצד?
צירוף המילים 'בית ספר', המוכר לכל ילד, היה מוכר גם לילדים שחיו בתקופת חז"ל. בית הספר נזכר במשנה ובתוספתא, ובתלמודים אף מסופר על תולדותיו.
ו. צורת הנסמך של נָשִׁים היא נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־ (ובנטייה נְשֵׁיהֶם וגם נְשׁוֹתֵיהֶם).
[ישיבת המליאה ריז]
1. צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]
2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.
3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.
[1] החלטה דומה התקבלה בנוגע למונח ממונחי השירה והפיוט בימי הביניים: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְפֻיֶּטֶת – צירוף הסמיכות מיודע ותוארו אינו מיודע [ישיבה שד].
[ישיבת המליאה סו]
זכר נסמך: אַחַד־, שְׁנֵי־, שְׁלֹשֶׁת־, אַרְבַּעַת־, חֲמֵשֶׁת־, שֵׁשֶׁת־, שִׁבְעַת־, שְׁמוֹנַת־, תִּשְׁעַת־, עֲשֶׂרֶת־.
נקבה נסמך: אַחַת־, שְׁתֵּי־, שְׁלוֹשׁ־, אַרְבַּע־, חֲמֵשׁ־, שֵׁשׁ־, שֶׁבַע־, שְׁמוֹנֶה־, תֵּשַׁע־, עֶשֶׂר־.
הצורות שְׁבַע־, תְּשַׁע־ (בשווא) באות רק לפני ־עֶשְׂרֵה ומאות.[1]
[1] וראו גם משקל פֵּעֶל, הערות 3 ו-5; משקל פֶּעֶל, יוצא מן הכלל 4; לעניין שְׁמוׁנֶה ראו גם שמות המסתיימים ב־ֶה, הערה 1.
[ישיבת המליאה שט]
1. לפני שם לא מיודע
2. לפני שם מיודע
3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים
4. מניין לא מדויק
5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה
[1] ראו גם משקל פְּעָלָה.
[2] ראו עוד: ד. המספר המעורב.
בצד הצירוף חֶבְרָה בַּת (ברבים חֲבָרוֹת בָּנוֹת) כשר גם הצירוף חֶבְרַת בַּת (ברבים חֶבְרוֹת בַּת). אין צריך לומר שגם הצירוף בַּת־חֶבְרָה כשר.
[ישיבת המליאה קלז]
מותר השימוש בצירופי סמיכות במעמד נסמך על דרך 'בית חולים שדה' (שלא כמבנה המצופה "בית חולי שדה"); כמו כן מותר היידוע של צירופים אלו ברכיב השני, כגון 'בית החולים שדה'.
[ישיבת המליאה רצו]
צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.
[ישיבת המליאה ריז]
בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.
יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.
שמות המסתיימים בצירי – בין שהוא מתקיים בנטייה ובין שהוא משתנה לשווא או לתנועה אחרת – מנוקדים בצירי גם בצורת הנסמך. למשל: לֵב־, שֵׁם־, חֲבֵר־, הֶבְדֵּל־.
הערות
[ישיבת המליאה רלה]
א. ה' הידיעה במספר מועצם ובמספר סודר באה או בראש המספר, כגון 'השלוש מאות הראשונים', 'הכיסא השלוש מאות', או על דרך מבנה סמיכות, כגון 'שלוש המאות הראשונים', 'הכיסא שלוש המאות'.
ב. ה' הידיעה בשמות מספר במבנה של חיבור באה רק בראשם: 'הארבעים ואחד', 'המאה וחמישים'.
[ישיבת המליאה שיד]
בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?
המשך קריאה >>
מכיוון שתחיליות כגון אי־, תת־, דו־ אינן מילים עצמאיות – אין להן מין דקדוקי משלהן. מינו של הצירוף נקבע אפוא על פי שם העצם: אי־הבנה מצערת, דו־שיח מעניין.
המשך קריאה >>
שתי צורות הרבים 'בתי כנסת' ו'בתי כנסיות' הן תקניות. הראשונה עולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו השנייה משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.
המשך קריאה >>
בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.
אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה, טוֹב–טוֹבָה, ואילו בשם המספר סיומת ־ָה מציינת דווקא את הזכר: שֶׁבַע (נקבה) – שִׁבְעָה (זכר).
המשך קריאה >>
דווקא המילים הרגילות ביותר בשפה הן המוזרות והמעניינות ביותר. המילה יוֹם היא אחת המילים האלה, והדבר בא לידי ביטוי בצורת הרבים שלה יָמִים.
המשך קריאה >>
לא פעם אנחנו נשאלים איך יש לומר – בת זוגו או זוגתו או בת זוגתו. לשתי הצורות הראשונות יסוד במקורות העברית ואילו הצורה השלישית התפתחה בדורות האחרונים ויש לה על מה להיסמך.
המשך קריאה >>
את הצירוף 'אב טיפוס' יש לכתוב בשתי מילים. אשר לצורת הרבים – יש לרבות אותו כמו שמרבים צירופי סמיכות: 'אבות טיפוס' וגם 'אבות טיפוסים'.
המשך קריאה >>
שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.
דרך המלך בנטייתם של צירופים דוגמת 'בר מזל' ו'בר השגה' היא על דרך העברית בדומה לצירופים בר מצווה ובת מצווה: 'בת מזל', 'בני מזל', 'בנות מזל'; 'בת השגה', 'בני השגה', 'בנות השגה'. כיוצא בהם: 'בני סמכא', 'בת מימוש', 'בנות הסגרה'.
המשך קריאה >>
שתי דרכי היידוע תקניות: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.
המשך קריאה >>
מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.
המשך קריאה >>
נראה שבלשון ימינו מעדיפים הדוברים את צורות הנסמך בסיומת ־וֹת: שְׁנוֹת חיים, נְשׁוֹת השוטרים, מִלּוֹת סיום. אבל כמובן אפשר להשתמש גם בצורות שְׁנֵי־, נְשֵׁי־ מִלֵּי־.
המשך קריאה >>
האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
המשך קריאה >>
מילים רבות, ובעיקר מילים בנות הברה אחת המנוקדות בצירי (להוציא בֵּן), ניקודן במקרא תלוי בהקפה: כאשר המילה מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בצירי, ואילו כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בסגול. למשל: ולֶב־אָיִן (משלי יז, טז) לעומת לֵב פַּרְעֹה (שמות ז, יד), וכן כַּאֲבֶל־אֵם (תהלים לה, יד).[1]