האקדמיה ללשון העברית

המושגים 'ימין' ו'שמאל' משמשים בהקשר הפוליטי מימי המהפכה הצרפתית. מהם נגזרו שמות התואר יְמָנִי ושְׂמָאלִי. לצד שמאלי נוצר גם שְׂמֹאלָנִי, ואילו לצד ימני לא נוצר יְמִינָנִי. נשאלנו מדוע.

ראשית נאמר שהסיומת ־ָנִי בשמות תואר משמשת בכמה תפקידים:

(א) גיוון של הסיומת ־ִי – לרוב בהצטרפות למילים קצרות, כגון בשמות התואר רוּחָנִי, גּוּפָנִי, יְדָנִי, כּוֹחָנִי; ולעיתים במילים המסתיימות ב־ָה, כגון תּוֹרָנִי.
(ב) לציון עמדה או תכונה קיצונית (בגוון ביקורתי), כגון לאומני – מי שנאמן נאמנות קיצונית ללאום (לעומת לאומי).
(ג) לציון מי שדוגל או תומך בעמדה מסוימת, לרוב תרגום של הסיומת ־יסט בלועזית (וגם ־יסטי), כגון זוּלָתָנִי – אלטרואיסט או אלטרואיסטי.

במקרים רבים הסיומת ־ָנִי נוצרת מן הסיומת ־ִי המצטרפת למילה המסתיימת ב־ָן, כגון מַהְפְּכָנִי מן מַהְפְּכָן, בַּלְשָׁנִי מן בַּלְשָׁן, גִּזְעָנִי מן גִּזְעָן, סוֹבְלָנִי מן סוֹבְלָן.

נראה שהמילה שְׂמֹאלָנִי (וגם שְׂמֹאלָן) החלה לשמש בשנות החמישים של המאה העשרים לציון בעל דעות שמָאליות – בגוון ביקורתי.

על רקע זה נשאלת השאלה למה לא נוצרה הצורה יְמִינָנִי. נראה שדוברי העברית לא הרגישו נוח ברצף של שתי נו"נים. עוד ייתכן ששתי הברותיו האחרונות של שם התואר יְמָנִי נתפסות באוזנינו כסיומת ־ָנִי, ומייתרות את הצורך ביצירת מילה נוספת.

הרחבה

דוגמאות לשמות תואר חדשים בסיומת ־ָנִי לציון מי שדוגל בעמדה או בגישה מסוימת:

• בְּרִיאוּתָנִי – מי שחורת על דגלו את השמירה על אורח חיים בריא.
• חֶבְרָתָנִי – סוציאליסטי, מי שדוגל בחברתנות, כלומר בשוויון חברתי.
• יְסוֹדָנִי – פונדמנטליסטי, מי שדבק ביסודות הדת.
• סְבִיבָתָנִי – מי שדוגל בשמירה על הסביבה.
• סַמְכוּתָנִי – מי שתומך בשיטת משטר ריכוזית ועתירת סמכויות.
• צְבָאָנִי – מיליטריסטי, מי שנוטה להעריך הערכת יתר את הכוח הצבאי.

רבים שואלים אותנו מה עדיף לומר 'שבו בנוחות' או 'שבו בנוחיות', 'חשתי אי־נוחות' או 'חשתי אי־נוחיות', 'לנוחותכם' או 'לנוחיותכם'.

נקדים ונאמר שאף שיש העדפה מסוימת לצורה נוֹחוּת (כפי שיוסבר להלן) אין לפסול את הצורה נוֹחִיּוּת, ואם כן שתי הצורות טובות לשימוש.

את הצורה נוֹחוּת קל להסביר: היא נוצרה משם התואר נוֹחַ בתוספת הסיומת ־וּת המציינת הפשטה. כמוה כמילים אחרות שבהן נוספה ־וּת לשם תואר ליצירת שם מופשט: חָבִיב–חֲבִיבוּת, חַד–חַדּוּת, קַל–קַלּוּת.[1]

לעומת זאת את הצורה נוֹחִיּוּת קשה יותר להסביר, שהרי בבסיסן של צורות מופשטות בסיומת ־ִיּוּת עומד בדרך כלל שם תואר בסיומת ־ִי. למשל: אִטִּי–אִטִּיוּת, בֵּינוֹנִי–בֵּינוֹנִיּוּת, זוּגִי–זוּגִיּוּת. אם כן במקרה שלנו היינו מצפים למצוא את שם התואר נוֹחִי כבסיס, ואולם במילונים העבריים צורה זו אינה מתועדת (ולמעשה גם אינה צפויה, שכן המילה נוֹחַ עצמה היא שם תואר, ואין אפוא צורך להוסיף לה את הסיומת ־ִי).[2]

נראה ששתי המילים נוחות ונוחיות התחדשו פחות או יותר באותו הזמן. שתיהן מתועדות במילונו של יהודה גרזובסקי (גור) במהדורת תרצ"ה (1935), ומכאן ואילך בכל המילונים שנדפסו. את שתי הצורות אפשר למצוא בלשון העיתונים למן שנות העשרים של המאה העשרים. הינה כמה דוגמאות:

• למה תסבל תנודות על הדרכים הקשות בשעה שתוכל לנסע בנוחיות רבה על צמיגים רחבים המקבלים לחץ איזה שהוא? (דאר היום, 5 בספטמבר 1924)
• (פרסומת לגרביים) הרי לכם גרבים לגברות ולגברים, לצעירים ולבאים בימים היודעים מה גדול ערכם של פרטי-הלבוש. נוחיות אמתית בתוספת יופי וחסכון. (דאר היום, 22 בינואר 1926)
• חדר־קריאה במובן השלם של המלה, מסודר בנוחות אלימנטרית, לפחות, טרם קיים בארץ… (דבר, 20 בדצמבר 1928)

נזכיר עוד את הצירוף חדר נוחיות ובקיצור נוחיות ששימש משנות השלושים של המאה העשרים כינוי לבית שימוש – ועודנו משמש פה ושם במשמעות זו. משנות החמישים אפשר למצוא גם חדר נוחות במשמעות זו. נראה ששימושי הלשון באנגלית restroom ו־conveniences הם שהולידו כינויים אלו בעברית.

המילה 'נוחיות' אינה המקרה היחיד של חוסר התאמה בין השם המופשט לשם התואר הקשור אליו: כנגד שם התואר עֵרָנִי בעל הסיומת ־ִי בא השם המופשט עֵרָנוּת (ולא כמצופה עֵרָנִיּוּת). בדומה לכך כּוֹחָנִי – כּוֹחָנוּת (לצד כּוֹחָנִיּוּת). ברחבי המילון העברי יש עוד מילים אחדות בסיומת ־ִיּוּת שאין בבסיסן מילה בסיומת ־ִי: אִישִׁיּוּת (הגזורה כנראה ישירות מן 'איש'), קוֹמְמִיּוּת (מן המקרא). כך גם אפשר למצוא שמות אחדים בסיומת ־אוּת שאין בבסיסם מילה בסיומת ־ַאי: שָׂדָאוּת, תַּלְמִידָאוּת.

במקרים אחרים שבהם משמשות שתי צורות בסיומת ־וּת ובסיומת ־ִיּוּת – ללא הבדל משמעות – כל אחת מן הצורות נגזרת מבסיס אחר. לדוגמה: גְּאוֹנוּת (מן גָּאוֹן) – גְּאוֹנִיּוּת (מן גְּאוֹנִי); חוֹלְמָנוּת (מן חוֹלְמָן) – חוֹלְמָנִיּוּת (מן חוֹלְמָנִי); אֶפִּיקוֹרְסוּת (מן אֶפִּיקוֹרוֹס) – אֶפִּיקוֹרְסִיּוּת (מן אֶפִּיקוֹרְסִי).[3]

_________________________________________________________________

[1] צורת הרבים של נוֹחוּת היא נוֹחוּיוֹת; בעבר נוקדה נוֹחֻיּוֹת, ואף נהגו לכותבה ללא וי"ו בלי ניקוד: נוחיות. כתיב זה זהה לכתיב המילה נוחיוּת.

[2] להפתעתנו מצאנו בעיתונות של ראשית המאה העשרים פה ושם את צורת הרבים "נוחיים" בשתי יו"דים, ואף את צורת הנקבה "נוחית" ("הודות להשפעתו האטית של הלך־הרוח האידי, החלה גם העברית לקבל קמעה קמעה צורה יותר ויותר נוחית ויותר ויותר קרובה אל החיים היום-יומיים", העולם, 27 בינואר 1928).

[3] יש גם זוגות מילים הנבדלות במשמעותן, כגון אֱנוֹשׁוּת (מן אֱנוֹשׁ) לעומת אֱנוֹשִׁיּוּת (מן אֱנוֹשִׁי), (תורת ה)יַחֲסוּת (מן יַחַס) לעומת יַחֲסִיּוּת (מן יַחֲסִי), מַמְזֵרוּת (מן מַמְזֵר) לעומת מַמְזֵרִיּוּת (מן מַמְזֵרִי), מִינוּת (מן מִין במשמעות כופר) לעומת מִינִיּוּת (מן מִינִי שנגזר מן מִין במשמעות סקס).​

הצירופים 'מחקר איכותי' או 'מחקר איכותני', 'מחקר כמותי' או 'מחקר כמותני' נוצרו בקרב החוקרים כבבואות לצירופים האנגליים qualitative study ו־quantitative study. חוקרים באוניברסיטאות היו חלוקים בצורת שם התואר – איכותי כנגד איכותני – כמעט מראשית היווצרותו של המונח. בין הנימוקים לטובת הצורה איכותני הייתה הדו־משמעות של איכותי (התואר איכותי משמש במשמע 'טוב', 'בעל איכות גבוהה', ואילו כאן הכוונה לדבר שנבדק בכלים שאינם כמותיים).

בשלב מסוים פנו בעלי המחלוקת לאקדמיה בבקשה שתכריע בין שתי הצורות. בדיונים נאמר שהמונחים האלה, תהיה צורתם אשר תהיה, אינם מתארים יפה את מהות המחקר הנדון, והוצעו הצעות חלופיות שלא על דרך האנגלית (ההצעה העיקרית הייתה מחקר סְגוּלִי). הפונים התנגדו בתוקף לשינוי המונח, ובעקבות זאת משכה האקדמיה את ידה מן העניין.

מצד הדקדוק שתי הצורות אפשריות: איכותי, כמותי בהוספת סיומת ־ִי (כמו מהותי), או איכותני, כמותני בהוספת סיומת ־ני (כמו אופייני, סמכותני).

נראה שהמונחים מחקר איכותני ומחקר כמותני רווחים כעת יותר מן המונחים מחקר איכותי ומחקר כמותי.

איך נכון לומר: חקלַאי או חקלָאִי? עיתונַאי או עיתונָאִי?

הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי, בַּנקַאי, פִּרְסוּמַאי, טכנַאי, הנדסַאי, עתודַאי, מתמטיקַאי, חשמַלַּאי, טוּרַאי, מוזיקַאי, כימַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי, ניהול בנקָאִי, השירות הבולָאִי. ההבחנה בין בעל המקצוע ובין שם התואר באה לידי ביטוי גם בצורת הרבים: בעלי המקצוע הם חקלָאִים, עיתונָאִים ובנקָאִים, ואילו שמות התואר – חקלָאִיִּים, עיתונאִיִּים, בַּנקָאִיִּים.

לא תמיד קיים שם תואר הגזור מן המקצוע. כך למשל אין "חומר כימָאִי" או "מפעל הנדסָאִי" אלא 'חומר כימי', 'מפעל הנדסי'. הוא הדין למילה "אקדמאִי" – שם התואר הוא אקדמִי: 'תואר אקדמי', 'לימודים אקדמיים' (ולא "תואר אקדמָאִי", "לימודים אקדמאיים"). האדם הוא אקדמַאי.

מקור הסיומת ־ַאי

ככל הנראה נתייחדה הסיומת ־ַאי לציון בעלי מקצוע בעקבות מילים דוגמת בנאי וגבאי. מילים אלו  שקולות במשקל פַּעָל (כמו זַמָּר, צַלָּם) – היו"ד בהן היא שורשית והאל"ף נוספה כאם קריאה. בהמשך נתפס הרכיב ־ַאי כסיומת, וכיום הוא משמש צורן גזירה לציון בעל מקצוע או עיסוק.

תפיסת הרכיב ־ַאי כסיומת בעלת משמעות קשורה גם לארמית: בלשון זו משמשת סיומת ay, ותפקידה הוא ציון שמות ייחוס. למשל: יהודַאי (יהודִי), כשדַאי (כשדִי). הכתיב באל"ף אופייני לארמית הבבלית. לכתיב זה ניתנו הסברים שונים, ולא כאן המקום לדון בהם.

 מקור המילה חקלַאי

המילה חקלַאי נשאלה ללשוננו מן הארמית. בתלמוד הבבלי (ברכות לז ע"ב) מסופר על "ריהטא דְּחַקְלָאֵי" – מאכל כלשהו של עובדי אדמה (או של בני כפר, כפירוש רש"י). בבסיס המילה חקלאי עומדת המילה חֲקַל שפירושה 'שָׂדֶה'.

במילונים עבריים מראשית המאה העשרים אפשר למצוא את הניקוד חַקְלָאִי לבעל המקצוע – אולי מתוך רצון לשוות למילה צורה עברית (כפי שראינו, הסיומת הארמית ay מקבילה לסיומת העברית ־ִי). ואולם במרוצת הזמן נתקבעה ההבחנה בין הסיומות ־ַאי ו־אִי, ולכן במילונים עבריים מאוחרים יותר, ובכלל זה במילוני האקדמיה, בעל המקצוע הוא חַקְלַאי ושם התואר – חַקְלָאִי.

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:

1. ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
2. ־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
3. ־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ"ל–מנכ"לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל"י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים

יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות:
למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה).
סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה).
סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח"כית, רב"טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.

אֲרֶשֶׁת

המילה אֲרֶשֶׁת מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ" (תהלים כא, ג). לדעת חוקרים בני ימינו אֲרֶשֶׁת היא בקשה ומשאלה, כפי שעולה ממילים דומות בשפות שמיות עתיקות ומן ההקבלה בפסוק ל'תאווה'. אולם לפי המסורת הפרשנית אֲרֶשֶׁת היא 'ביטוי' ו'דיבור'. וכך התגלגל הצירוף 'ארשת שפתיים' לתפילת ראש השנה: "אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵנוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ, אֵל רָם וְנִשָּׂא".
בעברית החדשה המילה אֲרֶשֶׁת באה בעיקר בצירוף אֲרֶשֶׁת פָּנִים, ובו היא מתפרשת כ'הבעה'.

הוֹחִיל

הפועל הוֹחִיל פירושו ציפה וקיווה: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי". פסוק זה לקוח ממזמור תהלים קל שנוהגים לאמרו בעשרת ימי תשובה. בפועל הוֹחִיל גם נפתח פיוט ידוע מתפילת הימים הנוראים – תפילה מיוחדת לשליח הציבור: "אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
פועל אחר מאותו שורש במשמעות קרובה הוא יִחֵל, ואף הוא נזכר באותו מזמור תהלים: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". פועל זה רווח יותר בלשון ימינו, ואילו הוֹחִיל נשמר בעיקר בלשון הגבוהה.

קִיקְיוֹנִי

בסיומו של ספר יונה הנקרא בבתי הכנסת ביום הכיפורים נזכר צמח הקיקיון. לאחר צמיחתו המהירה ונבילתו הפתאומית אומר אלוהים ליונה: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?" (ד, י–יא).
בעברית החדשה נוצר מן הקיקיון של יונה שם התואר קיקיוני – המתאר דבר שעתיד להיעלם זמן קצר לאחר שהופיע, ומכאן שאין להתייחס אליו ברצינות.

תחפיף, אל־ריח, מסקרת, בסיס איפור

תַּחְפִּיף (שמפו)

תחפיף הוא תכשיר לחפיפת הראש.
המילה תַּחְפִּיף מצטרפת לקבוצה גדולה של מילים באותו משקל המציינות תכשירים וחומרים, ובהן תַּחְלִיב, תַּרְחִיף, תַּרְחִיץ, תַּמְהִיל, תַּחְמִיץ (מרינדה), תַּרְכִּיז, תַּרְסִיס, תַּרְכִּיב. ועוד ברשימה הזאת המילים המחודשות תַּקְרִישׁ (ג'ל לשיער) ותַקְלִיף (פילינג).
המשמעות הבסיסית של השורש חפ"ף היא שפשוף וניקוי. את חפיפת הראש ירשנו מלשון חז"ל, למשל "נזיר חופף ומפספס [מפריד] אבל לא סורק" (משנה נזיר ו, ג). ויש קשר בין חַפִּים מפשע – נקיים מחטא, ובין חפיפת השיער – ניקויו מלכלוך.
את המילה תַּחְפִּיף הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

אַל־רֵיחַ (דאודורנט)

תַּכְשִׁיר אַל־רֵיחַ נועד להפחית את ריח זיעת הגוף, בעיקר מבית השחי. הצירוף אל־ריח הוא בבואה של המילה הלועזית: de – שלילה; odor – ריח.
הצירוף אל־ריח מצטרף לצירופים ותיקים ממנו שנוצרו באותו האופן: אַלְחוּט, אַלְחוּשׁ, אַל־חֶלֶד, אַל־מַתֶּכֶת ועוד. מן המילה אַלְחוּט אף נוצר שם התואר אַלְחוּטִי ושם בעל המקצוע אַלְחוּטַאי או אַלְחוּטָן, ומן המילה אַלְחוּשׁ נוצר הפועל אִלְחֵשׁ ושם הפעולה אִלְחוּשׁ (הרופאים מבחינים בין אִלחוּש של איבר בגוף ובין הרדמה של הגוף כולו).
הצירוף תַּכְשִׁיר אַל־רֵיחַ אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ז (2007).

מִסְקֶרֶת (מַסְקָרָה, "רימל")

מסקרת היא תכשיר לצביעת הריסים, לעיבוים ולהארכתם.
המילה מִסְקֶרֶת היא לבוש עברי למילה הלועזית מַסְקָרָה, והיא שקולה במשקל המילה מִבְרֶשֶׁת. השורש סק"ר נגזר מן סִקְרָא שבלשון חז"ל – צבע אדום עז ששימש בימי קדם לכתיבה וגם לצביעה ליד העיניים. בישעיהו ג, טז מתוארות בנות ציון תיאור שלילי למדי ובין השאר נזכר שהיו "מְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", ועל כך נאמר במדרש איכה רבה: "שהיו מסקרות את עיניהם בסיקרא".
את המילה מִסְקֶרֶת הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

בְּסִיס אִפּוּר (מייק־אפ)

בלי ניקוד: בסיס איפור.
בסיס איפור הוא תכשיר שתכליתו ליצור מראה אחיד וצבע אחיד של עור הפנים והצוואר (על ידי כיסוי הפגמים) והוא משמש בסיס לאיפור הפנים.
שם הפעולה אִפּוּר והפעלים אִפֵּר והִתְאַפֵּר נוצרו בעברית החדשה, ככל הנראה בעקבות המילה המקראית אֲפֵר – שמשמעה כיסוי לעיניים: "וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא" (מלכים א כ, מא). בדומה לאֲפֵר, גם האיפור מכסה את הפנים ומשווה להם מראה אחר.
הצירוף בְּסִיס אִיפּוּר אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

למילים הדומות סבלנות וסובלנות משמעויות קרובות אך לא זהות:

• סַבְלָנוּת (patience) – אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר.
• סוֹבְלָנוּת (tolerance) – הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.

שתי המילים גזורות מאותו השורש – סב"ל – שבראשונה היה בעל משמעות פיזית ממש: לסבול פירושו 'לשאת משא'. כך למשל בדברי הלעג של ישעיהו על הסוגדים לאלילי זהב וכסף הוא אומר: "יִשָּׂאֻהוּ [הכוונה לאל שיעשו] עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ" וגו' (ישעיהו מו, ז). סַבָּל הוא מי שסוחב משאות כבדים, והוא מכונה גם נושא בַּסֵּבֶל (נחמיה ד, יא), שהרי סֵבֶל היה בראשיתו המשא הכבד. ואולם מַעבר המשמעות מסבל פיזי לסבל נפשי הוא טבעי ומתבקש, וכבר בתנ"ך סובלים גם דברים לא פיזיים, למשל עוונות כמותם כמשא כבד על כתפי האדם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה, ז). לאחר שמשה גדל בבית פרעה הוא יוצא אל אֶחָיו וכך נאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" וגו' (שמות ב, יא). הסבל שהוא רואה הוא סבל פיזי של עבדים נושאי חומר ולבנים, אבל ברור שהקושי הפיזי הולך כאן יד ביד עם קושי נפשי, וכך אנו מבינים זאת כיום.

כיצד קשור הסבל בסבלנות?
במילון בן־יהודה מוגדרת סבלנות: 'מִדת הסבלן'. ומיהו סבלן? "מי ששולט ברוחו וכובש את יצרו מִמהר להִפרע ולנקֹם", כלומר מי שאינו ממהר להחזיר לפוגע. המובאות הראשונות במילון בן־יהודה לסבלן וסבלנות הן מפירושי רש"י למקרא ולגמרא, למשל את האמור על משה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יא, ג) מפרש רש"י: "ענו – שפל וסבלן". סבלן הוא בעל יכולת לסבול, לשאת פגיעות, ומכאן נעשתה הסבלנות לאורך רוח, היכולת לסבול דברים באיפוק ולחכות. סבלן וסבלנות משמשים אפוא בעברית כבר כאלף שנים.

ומאין לנו סובלן וסובלנות? מילים אלו התחדשו בעברית ימינו כשנדרשו מילים לסוג מיוחד של סבלנות: היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, את אמונותיו ואת מנהגיו, הסגולה לקבל את השונה.

מבחינת צורתן נראה כי המילים סבלן וסובלן שקולות בשני משקלים קרובים: קַטְלָן וקוֹטְלָן (או קָטְלָן), ויש שאף ראו בהם משקל אחד. ההבדל בתנועה הראשונה הוא בעיקרו גאוגרפי: במסורת לשון חכמים של ארץ ישראל נהג משקל קוטלן ובמסורת לשון חכמים של בבל נהג משקל קטלן.

כך למשל אנו מכירים מן המשנה במסכת אבות את אחד ממאמריו של הלל הזקן: "לא הבישן למד ולא הקפדן מלמד" (אבות ב, ה), אולם בכתבי יד טובים של המשנה נמצא את הגרסה "לא הבוישן למד ולא הקופדן מלמד". וכן במקום הצורות הבבליות דרשן, שקדן וגזלן נָהגו בארץ ישראל דורשן, שוקדן וגוזלן.

כיום לצד הצורות סַבְלָן וסוֹבְלָן משמשות אף יותר צורות שם התואר המובהקות סַבְלָנִי וסוֹבְלָנִי, בעלות הסופית ־ִי, בדומה לתוקפן ותוקפני, ענק וענקי.

הערה: על הקשר בין הצורות הבבליות לאלה הארץ־ישראליות כתבו רבים, וראו אצל בן־ציון גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים, מקורות ומחקרים, א (סדרה חדשה), בעריכת חיים א' כהן, ירושלים תשנ"ד, בעיקר בעמ' 260–263.

לעיתים קרובות אנו נשאלים כיצד ראוי לכנות בעלי מקצוע ששמם מורכב מצירוף: האם נכון לנקוט מבנה סמיכות כמו 'עורך לשון', 'מבקר פנים', 'יועץ חינוך', או שמא מבנה של שם עצם ושם תואר בסיומת ־ִי כגון 'עורך לשוני', 'יועץ חינוכי', 'מבקר פנימי'? שאלה זו נוגעת גם לצירופים אחרים: מצד אחד יש 'פסיכולוגיית ילדים' ו'הנדסת חשמל' (סמיכות) ומצד שני 'פסיכולוגיה חינוכית', ו'הנדסה כימית' (שם ותוארו), וכך גם 'צבא ירדן' לצד 'הצבא הירדני', 'שאלת סגנון' לצד 'שאלה סגנונית', 'לענת המדבר' לעומת 'לוטוס מדברי' (שניהם מצמחי ארץ ישראל).

המלצתנו הכללית היא זאת: במקרים שיש בהם הבדל של משמעות, ננקוט את המבנה המשקף את המשמעות הרצויה. במקרים אחרים יש עדיפות למבנה הסמיכות, אך אם יש שיקולים אחרים או שכבר התקבע המבנה בעל שם התואר – אין צורך להתעקש על כך.

הינה פירוט הדברים:

אף שצירופי סמיכות וצירופי שם ותוארו עשויים להתחלף, חשוב לזכור שהם שונים ביסודם: שם התואר כשמו כן הוא – תפקידו בצירוף הוא לתאר את שם העצם ולציין תכונה מסוימת שלו: 'טבעי', 'צבעוני', 'ילדותי' וכדומה. לעומת זאת צירוף הסמיכות מביע בראש ובראשונה שייכות – 'של', כגון בצירופים 'מחנך כיתה', 'מנהלת בית ספר', 'נבחרי ציבור'.[1] לא ייפלא אפוא כי במקרים רבים יש הבדל של ממש בין צירוף הסמיכות לַצירוף המקביל של שם ותוארו: ספר היסטוריה איננו בהכרח ספר היסטורי, הבטחת איכות איננה בהכרח הבטחה איכותית, לא כל קצין דתי הוא קצין דת, לא כל קול אלוהי הוא קול אלוהים ומבחן הזמן שונה מאוד ממבחן זמני.

המסורת של מתקני הלשון (ולא "המתקנים הלשוניים") היא להעדיף את מבנה הסמיכות, ונימוקם עימם: מהנדס העירייה איננו חייב להיות עירוני (הוא יכול לגור בכפר), מהנדסת בתחום הכימיה איננה 'כימית' יותר מכל יצור אורגני אחר, ועורכי לשון אינם 'לשוניים' (שם התואר 'לשוני' מתאים לצירוף כמו 'היבט לשוני' לעומת 'היבט תוכני'). גם בַּמקורות נמצא בדרך כלל את מבנה הסמיכות ולא את המבנה של שם ותוארו: 'עֵד שקר' ולא "עֵד שקרי", 'שר גדוד' ולא "שר גדודי" (לעומת 'שוטר גדודי' או 'שומר גדודי' כיום), 'ממשלת זדון' ולא "ממשלה זדונית". ככלל רוב שמות התואר בסיומת ־ִי נוצרו בעברית בשלב מאוחר, והם משמשים בלשוננו בעיקר למן ימי הביניים בהשפעת הערבית (להרחבה ראו להלן).

בעברית החדשה רווחים מאוד צירופים של שם ותוארו, אך מתברר כי בעבר הלא רחוק הם רווחו בה הרבה יותר בהשפעת לשונות אירופה, כדברי איש הלשון יצחק אבינרי: "הרבה גרמה להזנחת הסמיכות השפעת הרוסית, שבה רבים מאוד תוארי היחס (ברוסית אומרים למשל 'מסילה ברזילית' במקום מסילת־ברזל, 'רופא שיני' במקום רופא שיניים). לפיכך נהגו בדור הקודם לומר אף 'נשף ריקודי', ואפילו 'סחורות חוץ־לארציות'". אבינרי עצמו התנגד לצירופים אלו, וקרא לחזור ככל האפשר למבנה הסמיכות האופייני לעברית הקלסית. מתקני הלשון אבא בנדויד ויצחק פרץ כתבו דברים דומים, ואף הדגימו אילו צירופים עשויים להיווצר אם נרחיק לכת בהחלפת צירופי הסמיכות בצירופי שם ותואר: "היציאה המצרית" במקום 'יציאת מצרים', "קורס בישולי" במקום 'קורס בישול', "היום השבתי" במקום 'יום השבת', "תפוחים אדמתיים" במקום 'תפוחי אדמה' וכדומה.

השמעת קולם של מתקני הלשון פעלה את פעולתה: ה'נשף הריקודי' נעלם מלשוננו, הצירופים 'ממשלת בריטניה' ו'נשיא צרפת' רווחים כיום בהרבה מן 'הממשלה הבריטית' ו'הנשיא הצרפתי', וגם לא נוצרו 'קורס בישולי' או 'יום שבתי' כחששם של מתקני הלשון. אף על פי כן במקרים רבים אחרים מבנה הסמיכות וצירוף שם התואר עודם מתחרים זה בזה, ולא נראה שיש חוקיות ברורה להכרעה ביניהם: יש 'יועץ חינוכי', 'יועץ ארגוני', 'יועץ כלכלי', ו'יועץ משפטי', ולצידם 'יועץ מס', 'יועץ ביטוח' ו'יועץ תקשורת'; יש 'מנהל חשבונות' ו'מנהל הפקה' ומנגד 'מנהל אומנותי' ו'מנהל מוזיקלי'; לעומת 'פסיכולוגיה חינוכית' ו'פסיכולוגיה התפתחותית' יש 'פסיכולוגיית ילדים'; ולצד 'הנדסת חשמל', 'הנדסת תחבורה' ו'הנדסת דרכים' יש 'הנדסה כימית' ו'הנדסה חקלאית', ועוד ועוד.

באקדמיה ללשון העברית אין כיום העדפה גורפת למבנה הסמיכות, ומונחים רבים במבנה של צירוף תואר מתקבלים במילונים המקצועיים, בוודאי אם הם כבר משמשים. לעיתים אף מועדף המבנה של שם ותוארו מסיבות שונות. כך למשל בשם צמחים עשוי שם התואר לפתור את בעיית היידוע: את שם הצמח כרכום מואבי אפשר ליידע בקלות (הכרכום המואבי), מה שאין כן אילו נקבע מבנה הסמיכות "כרכום מואב" (שהרי 'מואב' הוא שם פרטי, המיודע מעצם טבעו).

סוף דבר: שאלת הבחירה בין צירוף סמיכות לצירוף שם תואר היא בעיקרה שאלת סגנון, או אם תרצו – שאלה סגנונית. 

קצת היסטוריה – על מקורם של שמות התואר בסיומת ־ִי

בלשון המקרא רוב שמות התואר בסיומת ־ִי הם שמות ייחוס, כלומר שמות תואר המציינים שייכות לעם, למשפחה, לארץ וכדומה: עִבְרִי, כְּנַעֲנִי, מִצְרִי, גִּלְעָדִי, קְהָתִי, נָכְרִי ועוד רבים. דומים להם אך נדירים מהם שמות התואר בסיומת ־ִי המציינים מיקום גאוגרפי או פיזי כגון פְּנִימִי, יְמָנִי, שְׂמָאלִי, עִלִּי, תַּחְתִּי, וכמובן רגילים גם שמות המספר הסודר שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי וכן הלאה. במקרא רק צורות מעטות בסיומת ־ִי הן תארים כלליים: פְּלִילִי, אֱוִילִי, אַכְזָרִי, רַגְלִי, חָפְשִׁי, עִתִּי ("אִישׁ עִתִּי"; ויקרא טז, כא – איש המוכן לעת הזאת), ויש גם כמה שמות תואר בסיומת ־נִי, כגון אַדְמוֹנִי, צִפְעוֹנִי, קַדְמוֹנִי.

בלשון חז"ל נוספו לעברית עוד צורות בסיומת ־ִי – רובן לציון מיקום גאוגרפי או פיזי כגון דְּרוֹמִי, מִזְרָחִי, מַעֲרָבִי (בתנ"ך יש רק צְפוֹנִי), אֶמְצָעִי, מִדְבָּרִי, וגם כמה תארים כלליים כגון יְחִידִי, אֲמִתִּי, חַרְדָלִי. גם בסיומת ־נִי נוספו כמה תארים, למשל: בֵּינוֹנִי, חוֹלָנִי, קוֹלָנִי.

בספרות ימי הביניים נעשתה הסיומת ־ִי לסיומת אוטומטית ביצירת שמות תואר בהשפעת הערבית. שמות התואר רָאשִׁי, מַעֲשִׂי, גַּשְׁמִי, רוּחָנִי, חָמְרִי, חֶלְקִי, חָרְפִּי, טִבְעִי, לִמּוּדִי, שִׂכְלִי, כְּלָלִי, פְּרָטִי, מִקְרִי ונֶגְדִּי הם רק מקצת הצורות הרבות שירשנו מספרות זו, וכיום כבר קשה לדמיין את לשוננו בלעדיהן.

_______________________

[1] צירופי סמיכות עשויים להביע קשרים רבים נוספים בין הסומך לנסמך, ובהם חומר ('כף עץ'), תוכן ('כף סוכר'), תכלית ('שולחן עבודה'), סיבה ('ירא חטא', 'נפגעי הרעש') ועוד ועוד.

שמות הצדדים והכיוונים הם יָמִין ושְׂמֹאל, ודווקא מפני שהאחד הוא ניגודו של האחר, זהו צמד מילים רווח משחר ימיה של העברית. לדוגמה: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים ה, כט).

נטיית שתי המילים האלה בכינויי הקניין היא הנטייה הצפויה: יְמִינִי, יְמִינְךָ, יְמִינוֹ וכו'; שְׂמֹאלִי, שְׂמֹאלְךָ, שְׂמֹאלוֹ וכו'. ואולם מן המילים האלה נגזרים גם שמות תואר בתוספת הסיומת ־ִי, וצורתם אינה הצורה הצפויה: משְׂמֹאל מתקבל שְׂמָאלִי (ולא שְׂמֹאלִי), ומימין – יְמָנִי (ולא יְמִינִי).

התנועה המקורית של המ"ם במילה שְׂמֹאל הייתה a ארוכה, כמו בצורתה בערבית שַׁמַאל. בעוד במרבית צורותיה תנועה זו השתנתה ל־o, שינוי הידוע כמעתק הכנעני, בצורה שְׂמָאלִי מעתק זה לא חל.

ידוע שבגלל קִרבת המשמעות (קרבה סמנטית) בין צמדי מילים הפוכות הן יכולות להיות מושפעות זו מזו בצורתן. כך למשל יש המסבירים את צורות הפועל לָקַח בלי הלמ"ד, כגון יִקַּח, קַח, כהשפעת צורות הפועל נָתַן בלי הנו"ן (יִתֵּן, תֵּן); כך גם במקרא נמצא את הזוג "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג, יא) – 'מובאיו' על דרך גזרת פ"י אף על פי ששורש המילה הוא בו"א.

בדרך דומה השפיעה הצורה שְׂמָאלִי על בת זוגה, וכך כבר בלשון המקרא ניגודו של שְׂמָאלִי הוא יְמָנִי, למשל: "וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז" (מלכים א ז, כא). הצורה יְמִינִי או אִישׁ יְמִינִי משמשת במקרא רק בכינויו של מי שמתייחס על שבט בנימין מפני שבמקרה זה ימיני כמוהו כראובני או שמעוני, ואינו חלק מצמד מילים מנוגדות.