א. בספרות התורנית נהוג לסמן נקודה כהפניה לעמוד א של הדף ונקודתיים כהפניה לעמוד ב. למשל:
שבת ט. (=דף ט עמוד א); יבמות כג: (=דף כג עמוד ב).

ב. בספרות הרבנית ובספרות העשויה בדמותה מוצאים גרשיים במילים זרות לשם הבדלתן מן העבריות וכן במילים שהכותב מבקש להדגישן (לציון משחק מילים וכדומה). למשל:
(1)  המנפצו – קרפי"ר בלע"ז (רש"י בשבת עג ע"א), המיסך – אורדי"ר (שם).
(2)  וזהו שאמר מזמור לדוד בהיותו במדב"ר יהודה דוקא. (מאמרי אדמו"ר הזקן; המילה "במדב"ר" מודגשת כי היא מושא הדרשה.)

 

נקודתיים באות –

א. לפני ציטוט או דיבור ישיר. למשל:
(1)   וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.
(2)   היו אומרים לי: "דברי עברית!"

ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל. למשל:
(3)   לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, למדנות לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחוכמה אמיתית וצרופה.
(4)   אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
        1. לשוננו – שתי החוברות האחרונות
        2. כללי התעתיק
        3. לקט תעודות.

(לדוגמאות נוספות – ראו סעיף 2, סעיף 13 דוגמה 5, סעיף 19 ד דוגמה 7.)

ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו. למשל:
(5)   אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת.
(6)   פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.
(7)   הערה: צורות ההפסק אינן נוהגות בדרך כלל בעברית החדשה.

ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם. למשל:
(8)   ספר בן־סירא ממלא חלל ריק בהיסטוריה של הלשון העברית: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר ובין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל.
(9)   רק במסגרת המדינה יתפוס כל אדם את המקום הראוי לו: המהנדס יתכנן, הבנאי יבנה, הרופא ירפא והמנהיג ינהיג.

הערה: בשימושים ב–ד אפשר שיבוא קו מפריד במקום הנקודתיים (ראו קו מפריד ג).