האקדמיה ללשון העברית

תוכן העניינים

• נשיא המדינה (משה קצב) ושר המדע התרבות והספורט (מתן וילנאי) אורחי האקדמיה, עמ' 1
• נשיא האקדמיה לכהונה נוספת, עמ' 1
• תרומה מעיזבונו של המילונאי יהודה גור למכון מזי"א, עמ' 1
• אתר האקדמיה באינטרנט מחדש את פניו, עמ' 2
• שאלות ותשובות: מסוק ומטוס מאת ברק דן ודורון רובינשטיין, עמ' 2
• החלטות בדקדוק: ו' החיבור, חניכיים, דלועים, בבלי ופרסי, עמ' 2
• מחיי הלשון – יהודה גור מאת נתן אפרתי, עמ' 3
• "תזיז", "עוּר" ו"מבלגות" – קווים לחקר מיליהם של הכתבים מקומראן מאת מנחם קיסטר, עמ' 6
• תעודה: גלויה מפינחס הלוי איש־הורוויץ לדוד ילין מאת סמדר ברק, עמ' 8

שתי צורות הפועל המרכזיות בעברית לדורותיה הן אלו: (א) זו שהגופים מצוינים בסופה: לבשתי, לבשנו, לבשתם וכו'; (ב) זו שהגופים מצוינים בתחילתה:  אלבש, תלבש, ילבש, נלבש. את האחת – המכוּנה קָטַל – אנו נוהגים לזהות עם העבר, ואת האחרת – המכוּנה יקטול – עם העתיד. ואולם אף בעברית ימינו – ולבטח בעברית המקרא – הזיהוי הזה רחוק מלהיות מדויק. לא אחת תיקרה במקרא צורת קָטַל שההקשר מעיד בה כי אינה מכוּונת לעבר, או צורת יקטול שאינה מכוּונת לעתיד. כך למשל בדברי אלוהים לאברהם "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בראשית כב, ב) את הפועל אָהַבְתָּ, המציין מצב מתמשך של אהבה, אנו מבינים כהווה; וכאשר אנו קוראים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א) ברור לנו שהפועל יָשִׁיר מכוון לעבר. לא בכדי העסיקה מערכת הזמנים של עברית המקרא חוקרים רבים כל כך, ואלה יצאו מגישות שונות מאוד והציעו פתרונות מגוּונים מאוד; ולא זה המקום להרחיב בעניין.

ובכל זאת בדברים שלהלן נתייחס לצורות קטל כמציינות בדרך כלל פועל בעבר ולצורות יקטול כמציינות פועל בעתיד. לצד צורות אלו נוהגות במקרא צורות פועל שנראות קרובות להן אך מובנן הפוך:

א. צורות העתיד המהופך

הסיפור המקראי מרבה להשתמש בפעלים כגון וַילך, וַיקרא, וַידבר, וַיאמר, פעלים המכוּונים לעבר אבל צורתם הבסיסית היא יקטול. הקורא מזהה אותם בנקל בזכות הו' המיוחדת שבראשם: בעוד שניקודה הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (וְ), ניקודה הרגיל של הו' בפעלים כגון וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ הוא פתח ודגש (חזק) באות שאחריה. כאשר צורת הפועל פותחת בתחילית אל"ף, תחילית המדבר, שבה דגש חזק הוא מן הנמנע, הניקוד הוא בקמץ: וָאֹמַר, וָאָקוּם.[1]

ו' מיוחדת זו נראית כִּמְהפּכת את משמעות הפועל: בעוד שהפועל יִשְׁמֹר מכוון בדרך כלל לעתיד, הפועל וַיִּשְׁמֹר מכוון לעבר ('הוא שמר' ולא 'הוא ישמור'), ועל כן נהוג לכנותה ו' ההיפוך. לעומת זאת אם לפני פועל בצורת יקטול באה ו' רגילה, הפועל אינו מכוון לעבר. וכך למשל כשאנו קוראים "וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר" (שמואל א ט, כז), הפועל וְיַעֲבֹר – בו' החיבור הרגילה – מובנו בעברית ימינו 'שיעבור', ואילו וַיַּעֲבֹר – בו' ההיפוך – מובנו 'והוא (הנער) עבר'.

במבט ראשון נראה שההבדל היחיד בין צורות יקטול לצורות וַיקטול הוא תוספת ו' ההיפוך, ואולם מבט נוסף מגלה שבמקרים רבים צורת הפועל שאחרי ו' ההיפוך שונה מצורת הפועל הרגילה. ההבדל יכול להיות בתנועה בלבד: וַיַּשְׁלֵךְ (הלמ"ד בצירי) לעומת יַשְׁלִיךְ (הלמ"ד בחיריק). הבדל ניכר יותר הוא בהברה שלמה: יְצַוֶּה לעומת וַיְצַו, ואף יִהְיֶה לעומת וַיְהִי.[2] צורות וַיקטול אינן בנויות אפוא מצורות יקטול רגילות, אלא מצורות יקטול שביסודן היו קצרות יותר (ובחלק מן המקרים עודן קצרות יותר, כמו בדוגמה של יְצַוֶּה לעומת וַיְצַו). כשצורות מקוצרות כאלו באות בלי ו' ההיפוך הן מביעות איווי, כלומר רצון, בקשה, משאלה, תחינה. למשל: יְהִי פירושו 'שיהיה', כלומר 'אני רוצה שיהיה'. ואולם בבואן עם ו' ההיפוך הן מכוונות כאמור לעבר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). בפסוק זה מודגמת צורת האיווי יְהִי לצד צורת וַיקטול וַיְהִי. כמובן גם צורות האיווי יכולות לבוא עם ו' רגילה, כגון "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" (שמות יח, יט), כלומר 'שיהיה אלוהים עמך'.

ב. צורות העבר המהופך

בדומה לצורות העתיד המהופך יש במקרא גם צורות עבר מהופך, כלומר צורות קָטַל שבראשן ו' החיבור – שאינן מכוונות לעבר אלא לעתיד. צורות אלה – צורות וְקטל – קשות לזיהוי מקודמותיהן משום שהו' הבאה בראשן אינה ו' מיוחדת אלא ו' חיבור רגילה. על הקורא להבין אפוא מן ההקשר אם פועל כגון וְשָׁמַר מכוון לעבר ('והוא שמר') או שמובנו 'הוא ישמור' או 'עליו לשמור'. בדרך כלל ההקשר ברור דיו, ואין בכך כל קושי. הינה דוגמאות לפועלי וְקטל מן הפסוק האחרון בנבואת ישעיהו על אחרית הימים: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד).

הגם שבאותיותיהם ובניקודם זהים פועלי קָטַל שבראשם ו' (אלה המכוונים לעבר) לפועלי וְקטל (העבר המהופך), בשניים מהגופים יש ביניהם הבדל בהטעמה: בפועלי וְקטל בגוף ראשון יחיד (מדבר) ובגוף שני יחיד (נוכח) עוברת בדרך כלל ההטעמה לסיומת הגוף (־תִי או ־תָ). כלומר, הטעמת הפועל היא מלרע (בהברה האחרונה) במקום מלעיל (בהברה שלפניה): הפועל שָׁמַרְתִּי הטעמתו מלעיל; כך גם אם נוספת לו ו' החיבור והוא מכוון לעבר: וְשָׁמַרְתִּי. אבל אם מדובר בצורת עבר מהופך, צפויה הטעמתו להיות בהברה האחרונה: וְשָׁמַרְתִּי. הרי דוגמה: בפסוק שלהלן מתוך חלום שלֹמה הפועל שאלת או ושאלת מכוון לעבר והטעמתו מלעיל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא). לעומת זאת בחוק העוסק בעיר נידחת הפועל וְשָׁאַלְתָּ, כמו שני הפעלים שלפניו, מכוונים לעתיד ולמעשה מחליפים ציווי, והטעמתם מלרע: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים יג, טו). הבדל זה בהטעמה מצומצם כאמור לשני גופים בלבד, אבל הם מהגופים השכיחים בפועלי המקרא בכלל ובחוק המקראי בפרט (במיוחד גוף נוכח). תשומת לב להטעמה עשויה אפוא לסייע בהבנה הנכונה של זמן הפועל.

נעיר כי לתזוזת ההטעמה בצורות וְקטל בגופים מדבר ונוכח יש כמה וכמה חריגים. אחד הבולטים בהם הוא צורות הפסק – שבהן נשארת ההטעמה מלעיל.

בשלוש הפרשות של קריאת שמע – השגורות בפי המתפללים – משמשים פועלי וְקטל רבים, ואין פלא בדבר, שהרי פרשות אלו עניינן ציווי. הינה כמה דוגמאות מתוכן:

• "וְאָהַבְתָּ [מלרע!] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ [מלרע!] בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ה–ו)
• "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי […] וְנָתַתִּי [מלרע!] מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ [מלרע!] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי [מלרע!] עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ [מלרע!] וְשָׂבָעְתָּ [מלעיל בגלל ההפסק]: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא, יג–טז)
• "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ [מלרע!] אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לז–לט).

______________________

[1] במקרה נוסף לא יבוא דגש בתחילית שאחרי הו' – אם מדובר ביו"ד בשווא, כגון וַיְדַבֵּר.

[2] דוגמאות נוספות: יִבְכֶּה לעומת וַיֵּבְךְּ, יִרְאֶה לעומת וַיַּרְא, יֵרָאֶה לעומת וַיֵּרָא, יָשׁוּב לעומת וַיָּשָׁב. בפעלים כגון וַיָּשָׁב, וַיָּגָר, וַיָּמָת הקמץ הראשון הוא לפי ההגייה הספרדית קמץ רגיל, ואילו הקמץ השני הוא קמץ קטן ומבוטא o.

נשאלנו אם את המילה 'ועדה' יש לכתוב בווי"ו אחת או בשתיים.

על פי כללי הכתיב המלא כופלים וי"ו עיצורית כאשר היא באה באמצע המילה. למשל: תקווה, אווז, סתוונית. לעומת זאת בראש מילה וי"ו עיצורית אינה נכפלת: ורד, ועדה, וילון, וידוי, ותיק.

אך שימו לב: לאחר אותיות השימוש מש"ה, כל"ב כופלים את הווי"ו – כדינה של וי"ו עיצורית באמצע מילה: הוורד, בוועדה, לווילון, הווידוי, כוותיק (ואולם לאחר ו' החיבור אין כופלים את הווי"ו: וועדה [=וּוַעֲדָה], ווילון [=וּוִילוֹן]).

השנה הלועזית החדשה היא שנת אלפיים ועשרים (ולא 'אלפיים עשרים') – כלומר בווי"ו החיבור לפני הרכיב האחרון של שם המספר. כך היה גם בשנים הקודמות – לפני הרכיב האחרון באה ו' החיבור: אלפיים ואחת, אלפיים ועשר, אלפיים וּתשע עשרה.

רוב שמות המספר בלשוננו מורכבים מכמה מילים המייצגות את הספרות השונות של המספר – יחידות, עשרות, מאות וכן הלאה. נשאלנו מה דינה של ו' החיבור במספרים אלו.

בלשון המקורות יש תמיד ו' לפני האיבר האחרון, למשל: "וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית נ, כב), "בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם" (עזרא ב, ג), "שש מאות ארבעים ושמונה טפח" (תוספתא כלים ה, א). היוצאים מכלל זה נדירים ביותר, כגון "בְּנֵי חָרִיף מֵאָה שְׁנֵים עָשָׂר" (נחמיה ז, כד).

יתרה מזו, לעיתים קרובות יש בלשון המקורות ו' לפני כל האיברים המרכיבים את שם המספר, ולא רק לפני האחרון. למשל: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו), "בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה" (עזרא ב ח), ואף במספרים גדולים מאוד: "אין לך כל דבר ודבר בתורה שלא נכרתו עליו חמש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בריתות" (תוספתא סוטה ח, יא). גם בסדר המספרים ההפוך – הרווח בתנ"ך – יש חזרה על ו' החיבור, למשל: "וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ה, לא), "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א).

בעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל רק ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. אך כמובן אין מניעה לחזור על ו' החיבור גם לפני האיברים האחרים, כרגיל בלשון המקורות.

בלשון הדיבור מוותרים לעיתים על ו' החיבור במספרים שאינם מסתיימים ביחידות, כגון "מאה שלושים", "אלפיים חמש מאות". אבל בדיבור רשמי ובכתיבה ראוי ללכת על פי המקורות ולהוסיף ו': מאה ושלושים, אלפיים וחמש מאות וכיוצא בהם. 

הגיית ו' החיבור במספרים

הכללים הרגילים של ו' החיבור תקפים גם בשם המספר. ברגיל היא מנוקדת בשווא, כגון וְחָמש, וְעֶשרים. אבל לפני שווא היא מנוקדת בשורוק ונהגית כתנועת u: וּשְׁניים, וּשתיים, וּשלושה, וּשמונֶה, וּשמונָה, וּשנים עשר, וּשתים עשרה; וכך גם לפני אותיות בומ"ף: וּמאה, וּמאתיים, וּמיליון, וּמיליארד. לפני חטפים תנועת ו' החיבור כתנועת החטף, ולכן הוגים ומנקדים וַחֲמישה, וַעֲשרה, וַחֲמישים.

בתנ"ך ו' החיבור מנוקדת בקמץ אם המילה שאחריה פותחת בהברה מוטעמת, כגון בצירופים בשר וָדָ֫ם, יומם וָלַ֫יְלָה, כפתור וָפֶ֫רַח. על פי החלטת האקדמיה אפשר, אך לא חובה, לנהוג כך גם בשם המספר כאשר האיבר האחרון פותח בהברה מוטעמת. אם כן אפשר לנקד ולהגות שלושים וָשֵׁ֫ש, עשרים וָתֵ֫שע, אך אפשר גם שלושים וְשש, עשרים וְתשע.

משמעותו של הפועל הָיָה רחבה משל כל פועל אחר; הוא מציין כל התרחשות, אירוע או מצב. בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה (וגם של פעלים מקבילים בשפות אחרות, כגון to be באנגלית או كان 'כַּאנַ' בערבית) הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

היה ו־ – צירופי תנאי

במקרא הפועל הָיָה משמש לעיתים קרובות במשמעות 'קרה', לדוגמה: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). הצירוף וְהָיָה רווח במשמעות 'כך יהיה', 'כך יקרה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב).

וְהָיָה רווח גם לפני פסוקית תנאי המתארת מקרה שעשוי לקרות, ואחריה בא דינו של אותו המקרה על השלכותיו, בעיקר ברצף 'והיה אם': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג–יד).

בלשון ימינו, בעיקר במסמכים משפטיים ובמנהל ציבורי, נוקטים לעיתים את הצירוף היה ו־ במשמעות תנאי, לדוגמה: "היה והופסקה העסקתו של העובד בחברה, לא יהיה רשאי לפרסם מידע על אודותיה". נראה שהשימוש הזה נוצר מהכלאה של שני ביטויים: צירוף התנאי המקראי והיה אם (או והיה כי) והצירוף הואיל ו־ (=מאחר ש־)[1] מלשון חכמים. הצירוף היה ו־, כמו במידה ו־ וצירופים דומים, נחשב לא תקני. המילה המתאימה ביותר לפתיחת פסוקית תנאי היא אם.

היות ש־ – צירופי סיבה

צורות נטייה מסוימות של הפועל הָיָה עשויות לשמש גם בביטוי של סיבה או נימוק – וכך גם צורות נטייה של פעלים מקבילים בשפות אחרות. לדוגמה, בעברית בת ימינו אפשר לומר 'בהיותנו אנשים ישרים לא נפר את ההסכם', כלומר 'מכיוון שאנחנו אנשים ישרים – לא נפר את ההסכם'. בערבית היהודית של ימי הביניים שימש צירוף סיבה אחר במקצת: לִכַּוְן (ל־ – מילת יחס כמו בעברית, אך היא משמשת גם במשמעות 'בגלל'; כּון – שם פעולה של הפועל כַּאנַ 'היה') וגם כּוּן בלא ל־. מאחר שבימי הביניים היה נהוג לתרגם מערבית לעברית תרגום מילולי, נקטו המתרגמים את הצורות העבריות הקרובות ביותר לביטויים הערביים האלה – להיות והיות. לדוגמה, בכל מקום שהרמב"ם ב"מורה הנבוכים" השתמש בלִכַּוְן במשמעות 'משום ש־', נמצאת בתרגום העברי מאת שמואל אבן תיבון (מתרגם נודע בן זמנו של הרמב"ם) הצורה להיות. הינה דוגמה אחת (חלק שלישי, פרק נב):

בשאלות ותשובות של הרמב"ם ובכתבים אחרים של חכמי ספרד בערבית יהודית מצוי גם הצירוף לִכַּוְן אַן, בתרגום מילולי לעברית להיות ש־, במשמעות סיבה. בימי הביניים הצירופים להיות ש־ והיות ש־ התקיימו זה בצד זה במשמעות זו. מאוחר יותר נזנח השימוש בלהיות ש־[2]; לעומתו היות ש־ הלך ונפוץ, ובלשון ימינו הוא מצוי בעיקר בכתיבה רשמית. מן העברית הרבנית בימי הביניים הגיע הצירוף הזה גם אל היידיש בצורת היות אז (נהגה hiyus az); הדבר ודאי תרם להשתרשותו של הביטוי היות ש־ בעברית החדשה.

לא כל אנשי הלשון רואים בתרגום הבבואה הזה סגנון עברי למופת, וזה נימוקם: לבחירתו של הכותב יש מגוון עשיר של ביטויי סיבה עבריים מלשון המקרא ומלשון חכמים, כגון כי, מפני ש־, משום ש־ (כשפסוקית הסיבה באה אחרי המשפט העיקרי), כיוון ש־, מאחר ש־ (כשפסוקית הזיקה באה לפני המשפט העיקרי וגם אחריו).

מראשית העת החדשה, ובייחוד בלשון ימינו, משמש גם הצירוף היות ו־. גם בו, כמו בצירוף היה ו־, נוקטים את ו' החיבור במקום ש' השעבוד בהשפעת הצירוף הואיל ו־. גם שימוש זה נחשב לא תקני.[3]

עם היות – צירופי ויתור

בהשפעת שם הפעולה של הפועל كان (כַּאנַ) בערבית יהודית של ימי הביניים נוצר בעברית צירוף נוסף – עם היות, בבואה מדויקת של הצירוף 'מַע כּוּן' שמשמעותו אף על פי ש־. הצירוף הזה רווח בפירוש רלב"ג לנביאים (פרובנס, המאה הארבע עשרה), כגון '…גדעון לקח לו פילגש עם היות לו נשים רבות' (פירוש לשופטים י, ד), ובכתבים רבים אחרים. גם בעברית החדשה שימש הצירוף עם היות במשמעות ויתור. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון על המשמר של תנועת השומר הצעיר: "עם היות שאלת היהודים שאלה לאומית אין פתרונה אפשרי אלא בערבות בינלאומית" (11 ביולי 1944). בלשון ימינו הצירוף הזה נדיר מאוד, כנראה בעקבות התפתחותם של צירופי ויתור אחרים, בייחוד למרות ש־, לצד הצירופים הוותיקים אף על פי ש־ ואף ש־.

כתבה קרן דובנוב

_______________________

[1] הצירוף הואיל ו־ נוצר בלשון חכמים בדרך מיוחדת: קיצור של צמד פעלים המחוברים בו' החיבור, כגון הואיל (ניאות) והודה.

[2] שלא כבערבית, בעברית יש שימוש נרחב בצורת שם הפועל בתחילית ל־, ובעברית החדשה תפוצתו של שם הפועל עצומה, ומגוון המבנים שהוא משמש בהם גדול במיוחד. נראה שזאת הסיבה להיעלמותו של להיות ש־: הצורה להיות נתפסה כשם הפועל, והשימוש בה בתפקיד תחבירי אחר לא היה נוח.

[3] כבר בשנות השישים העיר הבלשן יצחק אבינרי על אופנת צירופי שעבוד הכוללים את ו' החיבור בעברית הכתובה: יש ו־, ייתכן ו־, אפשר ו־, כמעט ו־, מאחר ו־. בעיקרון אין מקום לנקוט את ו' החיבור במקום ש' השעבוד – שהרי תפקידן התחבירי של שתי המילים האלה שונה ביסודו.

• היא סופרת וגם משוררת.
• אשתה מיץ תפוזים וגם קפה.

המילה 'גם' היא מילה הבאה לרבות (לעיתים בתפקיד מילת חיבור ולעיתים מעין תואר הפועל), ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר בלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם. למשל:

• "וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז).
• "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט).
• "כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה" (ישעיהו ל, ה).

לצד שימוש זה אפשר למצוא את המילה גם כשהיא לעצמה. למשל:

• "וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה).

בעברית של ימינו רגילה הדרך הראשונה – וגם. הכוונה כמובן רק למבנים שבהם המילה 'גם' באה לציין שני פריטים או יותר השווים בתפקידם התחבירי, כמו בדוגמאות המובאות בראש הרשימה.

ו' החיבור לפני מילות חיבור אחרות

בלשון המקורות נמצא את ו' החיבור גם לפני מילות חיבור אחרות, כגון 'ואולם', 'ולכן', 'ולפיכך'. למשל:

• "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
• "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל, יח).
• "ולפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).

אין אפוא שום פסול משימוש זה גם בימינו.

הרצף ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית, כגון "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה טעונים הסכמה מפורשת של המשכיר", "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם". שימוש לשון זה אף חדר ללשון הכללית, כגון "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית".

האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.

ראשית נציין כי הלוכסן אינו חלק ממערכת סימני הפיסוק הרגילה בכתיבה העברית. שימושו הרווח הוא בתפקיד 'או', והוא נפוץ במודעות דרושים, למשל: 'דרוש/ה איש/אשת מכירות'. שלא כסימני פיסוק אחרים המדריכים את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, הלוכסן מייצג מילה. טקסט שיש בו לוכסן אינו יכול להיקרא (בקול) כפי שהוא, ויש לתרגמו ל"לשון בני אדם": 'דרוש איש מכירות או דרושה אשת מכירות'. גם ברצף ו/או (מילולית "וְ או או") הלוכסן מורה על קריאה כפולה של המשפט, למשל: 'הביטוח יכסה נזק לגופו או לרכושו של כל אדם או לגופו ולרכושו גם יחד'.

שנית הרצף ו/או, שבו ו' החיבור מנותקת מהמשך המשפט ומילית הברֵירה 'או' מנותקת מראשיתו, חורג משימושן הרגיל של מיליות הקישור, שתפקידן לקשר בין מה שלפניהן למה שאחריהן. יתרה מזו, מבחינה גרפית מילית בת אות אחת – דוגמת ו' החיבור – אמורה להיכתב עם המילה שאחריה, וחיבור זה אף משפיע לא פעם על ההגייה (למשל ו' לפני בומ"ף או שווא נהגית בשורוק – וּ, ואות בכ"פ במילה שאחרי הו' נהגית רפה).

מבחינה לוגית במקרים רבים אין כל צורך ברצף ו/או. כפי שכתבה שושנה בהט, אם למעסיק כלשהו דרוש פקיד דובר אנגלית או צרפתית, אין צורך לכתוב ו/או כדי להבין שאין למעסיק התנגדות לפקיד הדובר אנגלית וצרפתית גם יחד. כך גם בדוגמאות שלעיל: "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה" – די באחת משתי המילים 'ו' או 'או' כדי להביע בדיוק את אותו הרעיון. "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם" – די בו' החיבור: "…יכסה נזק לגופו ולרכושו של כל אדם", וניסוח זה אף מדויק יותר (הרי אם נגרם נזק גם לגוף וגם לרכוש, הביטוח אמור לכסות את שניהם ולא רק אחד מהם).

ההפרזה בשימוש הלשון ו/או מוליכה גם לניסוחים לא הגיוניים בעליל, כגון "במקרה של פיגור בתשלום שכר הדירה ו/או חלק ממנו ישלם השוכר למשכיר פיצויים קבועים ומוסכמים מראש". מכיוון שאי אפשר לשלם את שכר הדירה וגם חלק ממנו ברור שהכוונה כאן ל'או' בלבד.

נראה שבלשון המשפטית ננקט שימוש לשון זה כדי להתגונן מטענות אפשריות כי צירוף נסיבות כלשהו לא הובא בחשבון, כאמור לרוב שלא לצורך. בוודאי רצוי להימנע מו/או בהקשרים אחרים. במקום שאין די באחת משתי המיליות – 'ו' או 'או' – אפשר לנקוט ניסוח מפורש. למשל במקום "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית" אפשר "מתכון לפשטידת ברוקולי או כרובית או שילוב של השניים".

כידוע בראש המילה אותיות בכ"פ דגושות בדגש קל, כלומר נהגות בביצוע סותם. למשל: בַּית, כָּך, פָּנים. אבל אם באה לפני המילה אחת מאותיות השימוש – ו' החיבור או מיליות היחס כְּ, לְ, בְּ – חל שינוי בהגייה והן נהגות בביצוע חוכך: וּבַיִת בבי"ת רפה; בְּכָךְ בכ"ף רפה, לְפָנִים בפ"א רפה.

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות: כַּרמיאל, פֶּתח תקווה, בְּצלאל, כַּרמית; אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש: בְּכַרמיאל בכ"ף רפה, לְפֶתח תקווה בפ"א רפה, לִבְצלאל וְכַרמית בבי"ת ובכ"ף רפות.

הינה כמה דוגמאות מן התנ"ך לתופעה הזאת: בתיאור האירועים שקדמו למינויו של יפתח לשופט נאמר: "וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין" (שופטים י, ט); בתיאור נחלת נפתלי נאמר: "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה); ועל פנינה אשת אלקנה נאמר: "וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים" (שמואל א א, ב).

לעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא חיובית. להלן פירוט הדברים.

ו' החיבור לאחר פסיק

ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק כאשר היא פותחת משפט עצמאי (בעל נושא ונשוא). לדוגמה: אורי יצא לחופשה מהנה בצפון, ומיכל הצטרפה אליו כעבור יומיים. למעשה יש כאן משפט אחד שנוצר מחיבורם של שני משפטים "קטנים" יותר. בלשון המקצועית משפט כזה מכונה 'משפט איחוי', וחלקיו מכונים 'משפטים מאוחים' או 'איברים'. ההחלטה אם לתת פסיק בין האיברים תלויה פעמים הרבה באורכו של האיבר השני. דוגמאות למשפטים כאלו מובאות בכללי הפיסוק של האקדמיה בכלל פסיק בין משפטים מאוחים.

לעומת זאת לא יבוא פסיק לפני ו' החיבור אם היא מחברת בין מילים או צירופי מילים ברשימה. לדוגמה: רן ונעמה קנו עגבניות, לחם, חלב וגבינת עיזים משובחת.
מדובר בו' הבאה בדרך כלל לפני הרכיב האחרון ברשימת רכיבים בעלי תפקיד זהה במשפט. בלשון המקצועית רכיבים אלו מכונים יחד 'חלק כולל' או 'חלק משפט מאוחה'. דוגמאות נוספות למשפטים כאלו מובאות בכלל פסיק בין חלקים מאוחים במשפט.

נעיר כי אין מניעה לחזור על ו' החיבור כמה פעמים ברשימה אחת במקום פסיקים (ראו דוגמה 5 בכלל הנ"ל). כמו כן אין מניעה שלפני האיבר האחרון ברשימה לא תבוא ו' אלא יסומן פסיק (ראו דוגמה 3 בכלל הנ"ל).

ו' החיבור לאחר נקודה

רבים נמנעים לפתוח משפט חדש לגמרי, כלומר משפט הבא לאחר נקודה, בו' החיבור – כנהוג באנגלית. ואולם בעברית אין בדבר פסול. בלשון המקרא רגיל לפתוח משפטים ואפילו יחידות גדולות יותר בו'. כך למשל ספר שמות נפתח במילים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה", וספר מלכים פותח במילים "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ".

תחביר העברית החדשה שונה מן התחביר של לשון המקרא, אבל גם בלשון המשנה – שתחבירה קרוב יותר לתחביר לשון ימינו – אפשר למצוא משפטים הפותחים בו' אשר בפיסוק של ימינו נוהגים לשים לפניהם נקודה. כך למשל רגיל במשפטים הפותחים במילים וכי, וכך: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" (ראש השנה ג, ח), "בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל…" (יומא ו, ב). והינה דוגמה נוספת למשפט הפותח בו': "ר' שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על הטהור שאכל את הטמא" (שבועות א, ד).

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות:

• אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה.
• אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'.

מש"ה

אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש חזק בא באות הראשונה של המילה שאחריהן. כאשר המילה פותחת באותיות אהחע"ר – אין דגש, ועשויים לחול שינויים בניקוד אות השימוש כמפורט להלן.

מ' השימוש

מ' השימוש היא קיצור של מילת היחס מִן. היא מנוקדת בחיריק והאות שאחריה דגושה בדגש חזק (תמורת הנו"ן): מִפֹּה, מִתּוֹךְ, מִבֵּיתוֹ, מִמְּקוֹמִי, מִיְּרוּשָׁלַיִם (במקרא כשבראש המילה יש יו"ד שוואית היא הופכת לאם קריאה: מִירוּשָׁלַיִם וכדומה).
לפני אותיות אהחע"ר המ' מנוקדת בצירי ואין אחריה דגש: מֵרֹאשׁ, מֵחַדְרִי, מֵהַבַּיִת. יוצאות מכלל זה המילים מִחוּץ (וכן מִחוּ"ל), מִחוּט, מִהְיוֹת.

ש' הזיקה

ש' הזיקה מנוקדת בסגול ואחריה יש דגש: שֶׁכָּתַבְתְּ, שֶׁבַּבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר.
גם לפני אותיות אהחע"ר הש' מנוקדת בסגול, אך ללא דגש אחריה: שֶׁרָצִיתִי, שֶׁאֲמַרְתֶּם, שֶׁהֲרֵי.

ה' הידיעה

ברגיל ה' הידיעה מנוקדת בפתח ואחריה בא דגש, כגון הַבַּיִת, הַיַּלְדָּה, הַפַּרְדֵּס, הַמֶּלֶךְ.
לפני אהחע"ר יש לה' הידיעה ניקוד מיוחד כמפורט בטבלה:

הערות:

א. במילים האלה ה' הידיעה מנוקדת בקמץ: הָהֵם, הָהֵן, הָהָר.

א. בכמה מילים הוספת ה' הידיעה גורמת לשינוי בניקוד האות הראשונה במילה: אֶרֶץ > הָאָרֶץ; הַר > הָהָר; עַם > הָעָם; פַּר > הַפָּר. במקרא גם: חַג > הֶחָג. בעברית בת ימינו: חַג, הַחַג.

על ה' השאלה ראו למטה.

וכל"ב

אותיות וכל"ב מנוקדות בדרך כלל בשווא. כאשר המילה פותחת בשווא או בחטף נוצר רצף של תנועות חטופות, ואות השימוש מקבלת תנועה במקום השווא, כמפורט להלן.

לאחר אותיות וכל"ב לא יבוא דגש קל (באותיות בגדכפ"ת).

ו' החיבור

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא, כגון וְאוּלַי, וְשָׁלוֹם, וְנַעַר, וְכוֹבַע.
יוצאים מן הכלל:

* מקובל להסביר את התנועה u לפני אותיות בומ"ף כהידמות לעיצורים ב, ו, מ, פ, שבסיס חיתוכם בשפתיים.

אותיות כל"ב

הניקוד הרגיל של מיליות היחס כל"ב הוא שווא, כגון כְּיוֹם, לְיוֹם, בְּיוֹם, לְכָבוֹד, בְּבַקָּשָׁה.
יוצאים מן הכלל:

הערות:

• בהגייה הרשמית המקובלת קמץ לפני חטף קמץ נהגה כקמץ קטן, כלומר בתנועת o. לעומת זאת במסורת הספרדית הגייתו כקמץ רגיל – בתנועת a (ראו כאן).
• אותיות כל"ב לפני כינויי הרמז (כגון זה, זאת, אלה) מנוקדות לרוב בקמץ: זֶה לָזֶה, כָּאֵלֶּה, בָּזֹאת. ל' היחס מנוקדת לעיתים בקמץ בהברה סמוכה לטעם בתיאורי פועל, כגון לָבֶטַח, לָעַד.

ניקוד רצף של מיליות וכל"ב

כאשר נוצר רצף של מיליות – מנקדים את המיליות לפי סדר ההצטרפות, כלומר משמאל לימין.
דוגמאות:

• ובפרט: פְּרָט > בִּפְרָט > וּבִפְרָט
• וליצוא: יְצוּא > לִיצוּא > וְלִיצוּא
• וכחלום: חֲלוֹם > כַּחֲלום > וְכַחֲלוֹם

ניקוד כל"ב לפני ה' הידיעה

לאחר אותיות כל"ב ה' הידיעה נשמטת – תנועתה עוברת אל אות השימוש ודגש חזק בא באות שאחריה (אלא אם כן היא אחת מאותיות אהחע"ר):

• כְּהַיּוֹם > כַּיּוֹם
• בְּהַבַּיִת > בַּבַּיִת
• לְהַיֶּלֶד > לַיֶּלֶד
• בְּהָאָרֶץ > בָּאָרֶץ
• לְהֶחָכָם > לֶחָכָם.

הערות

• לעיתים כאשר ה' הידיעה היא חלק משם פרטי נוהגים שלא להשמיטה, בייחוד במקום שהשמטתה עלולה לגרום לאי־הבנה. למשל: 'הוא עובד בהארץ' (בעיתון) לעומת 'הוא עובד בארץ'.
• ה' הידיעה אינה נשמטת בביטויי הזמן המציינים זמן נוכחי, כגון 'קבענו להיום', 'זהו להפעם'.

* * *

כמה שיבושי הגייה הנובעים מ"תיקון יתר" קשורים לאותיות מש"ה וכל"ב:

* * *

ה' השאלה

אף שה' השאלה אינה נפוצה בימינו עדיין יש בה שימוש. הינה כללי הניקוד שלה כפי שהם עולים מניקוד המקרא:

ברגיל ה' השאלה מנוקדת בחטף־פתח (וכמובן אין אחריה דגש קל), כגון הֲתִנָּשְׂאִי (לי), הֲיָדַעְתָּ, הֲשׁוֹמֵר (אחי אנוכי), הֲכָזֶה (יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ).

לפני אהח"ע ולפני שווא היא מנוקדת בפתח, כגון הַאִם, הַאַתָּה, הַיְדַעְתֶּם, אבל לפני אהח"ע קמוצות היא מנוקדת בסגול, כגון הֶהָלַכְתְּ, הֶאָנוֹכִי.

הערה: כשאחרי ה' השאלה באה אות בשווא, לצד דוגמאות כגון הַבְרָכָה (בראשית כז, לח) יש במקרא גם דוגמאות לשווא ודגש, כגון הַכְּצַעֲקָתָהּ (בראשית יח, כא).