מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר. אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן בעברית הקלסית – בייחוד מספרות חז"ל ואילך. על הבחנה זו מקובל להמליץ גם בלשון ימינו.
נקדים ונאמר כי בהקשר של קְדימות בזמן אין שימוש במילית בפני אלא רק במילית לפני – כגון 'לפני שבוע', 'הייתי כאן לפניך'. ענייננו כאן בהקשרים של מקום ובהקשרים קרובים ונגזרים.
גם לציון קדימות במָקום המילה הרגילה היא לפני, כגון "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). נוסף על משמעות זו הקשורה לסדר של שורת עצמים במרחב, לפני יכולה לציין יחס בין שני עצמים העומדים זה מול זה, פנים אל פנים (זו למעשה המשמעות המילולית של 'לפני'). למשל: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות מ, כו), "וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע, וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, כח).
לצד השימוש בתבנית 'לפני + אדם' דוגמת "לפני המלך" קיימת התבנית 'בפני + אדם'. ואולם החל בספרות חז"ל יש הבחנה עקיבה למדי: לפני מציינת את מי שהדבר מכוון אליו, למשל "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, א). לעומת זאת בפני פירושה 'בנוכחות', 'לעֵינֵי' – בעיקר של צד שלישי, למשל: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו" (בבלי עירובין יח ע"ב). על פי זה מומלץ לומר גם בלשון ימינו: "התובע שטח את הטענות לפני השופטת", "התלמיד התנצל לפני חברו על שפגע בו", אבל "התלמיד התנצל לפני חברו בפני כל הכיתה" (לעיניהם, בנוכחותם).
שימוש נוסף במילת היחס בפני הוא בצירוף 'עָמַד בפני' המציין התנגדות, יכולת התמודדות והחזקת מעמד: "אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים, לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ" (יהושע י, ח), "אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה" (ירושלמי פאה א, א), ובלשון ימינו "אין דבר העומד בפני הרצון". בתנ"ך אנו מוצאים גם לפני באותה משמעות, למשל: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (יהושע א, ה), "לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד" (תהלים קמז, יז). ואולם בספרות שלאחר מכן בפני היא מילת היחס הרווחת בהקשרים אלו.
בעברית החדשה – אולי בהשראת לשונות אירופה – התפתח שימוש קרוב בצורתו אך שונה לגמרי במשמעו. כשאנחנו אומרים שעומדת לפנינו או בפנינו משימה מאתגרת אין הכוונה להתמודדות ולהתנגדות אלא לדבר שעומדים לפניו בציר הזמן, היינו מה שעתיד להתרחש. מתקני לשון ממליצים לנקוט במשפטים מעין אלה לפני ולא בפני, ובכך לייחד את המבנה 'עמד בפני' רק למשמע ההתנגדות וההתמודדות. נעיר כי משפטים דוגמת 'עומדת לפנינו משימה מאתגרת' אפשר להציג גם מנקודת המבט ההפוכה באותו המבנה ובאותה מילת היחס: 'אנו עומדים לפני משימה מאתגרת'.
"לפניהם" ו"בפניהם" במגילת אסתר
באסתר ט, ב כתוב: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים". ברבות מקהילות אשכנז נוהגים לקרוא פסוק זה פעמיים: פעם אחת קוראים 'בפניהם' ופעם אחת קוראים 'לפניהם'. מקור הקריאה הכפולה בהבדלי נוסח: במגילות אשכנזיות רבות כתוב 'בפניהם', אך במהדורות הטובות של התנ"ך כתוב 'לפניהם'. נוסח זה עולה בבירור מהערת מסורה שהזכיר בעל 'מנחת שי' ולפיה התיבה 'בפניהם' כתובה במקרא פעמיים בלבד (יהושע כא, מב; יחזקאל ו, ט, כלומר איננה כתובה במגילת אסתר) והוא מתחזק ממסורות העדות האחרות. מנהג הקריאה הכפולה החל כנראה רק במאה התשע־עשרה, ובימינו הרב מרדכי ברויאר ואחרים קראו לבטלו ולקרוא 'לפניהם' בלבד.
רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית:
- בְּפוֹעל, בפ"א רפה כמו בְּכוֹחַ, בְּפֵרוּשׁ.
- בַּפּוֹעל, בפ"א דגושה כמו בַּבַּיִת, בַּפִּנָּה (צורה מיודעת; דגש חזק אחרי ה' הידיעה הנבלעת במילת היחס בְּ).
על פי השוואה לערבית שבהשראתה נוצר הביטוי (בעברית של התיבונים שתרגמו טקסטים פילוסופיים מערבית לעברית), מסתבר שהצורה המקורית הייתה דווקא ביידוע: בַּפֹּעַל וכך גם בַּכּוֹחַ. להגייה זו יש תמיכה במסורות ההגייה של מקצת העדות.
גם לצורה בשווא יש הצדקה: זו דרך המלך של העברית ביצירת תיאורי פועל במבנה ב + שם עצם: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ" (זכריה ד, ו), בְּחִיפזון, בְּרַחמים, בֶּאֱמת, בְּפֵירוש, בִּשְׁגגה, בִּמְרוצה, בִּכְלָל. לרשימה זו מצטרפים ביטויים רבים. במילונים בני זמננו מובאת הצורה בְּפֹעַל בשווא.
יוצא אפוא ששתי ההגיות – בְּפוֹעל, בַּפּוֹעל – תקניות.
כיצד מברכים את היוצא לדרך – 'לך לשלום' או 'לך בשלום'? 'שוב לשלום' או 'שוב בשלום'?
במקרא רגילה הברכה 'לך לשלום', למשל בדברי עלי לחנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א א, יז), אך יש גם 'לך בשלום' (שמואל א כט, ז; שמואל ב טו, ט). החילופים בין אותיות היחס ב' ול' מוכרים גם במקרים אחרים, כגון 'בלא' ו'ללא', 'באחרונה' ו'לאחרונה', 'קָשׁוּר ב־' ו'קָשׁוּר ל־'. גם בביטוי אחר שבו המילה 'שלום' יש חילוף כזה: 'שאל בשלומו' ו'שאל לשלומו'. נראה אפוא ששתי הברכות 'לך לשלום' ו'לך בשלום' מכוּונות לעניין אחד, ובעיקרון שתיהן טובות גם בימינו.
ואולם חז"ל, ששמו לב לַשינוי במטבע הברכה, הציעו הבחנה בין שתי הגרסאות ואף קבעו הנחיה מפורשת מתי לנקוט כל אחת מהן:
ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום'. שהרי יתרו שאמר לו למשה 'לך לשלום' עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו 'לך לשלום' אלא 'לך בשלום', שנאמר 'ואתה תבוא אל אבתיך בשלום' (בבלי ברכות סד ע"א ועוד).
ההנחיה מתבססת בעיקר על ההקשרים שבהם מצויות ברכות אלו במקרא: את הברכה 'לך לשלום' אנו פוגשים בהקשרים חיוביים כגון ברכת יתרו למשה (שמות ד, יח), ואילו הברכה 'לך בשלום' מוכרת מדברי דוד לבנו אבשלום (שמואל ב טו, ט) זמן קצר לפני המרד שבסופו נהרג אבשלום. ייתכן שברקע הדברים עומד גם שיקול לשוני: 'בשלום' מכוון לפעולת ההליכה עצמה, אך לא בהכרח לתוצאותיה, ואילו 'לשלום' מכוון ליעד ההליכה, כלומר למצבו של ההולך לאחר שיגיע למחוז חפצו. בעקבות הדברים המובאים בשם רבי אבין רבים מקפידים לברך את היוצא לדרך במטבע הברכה 'לך לשלום', ואילו את המילים 'לך בשלום' הם אומרים רק בשעת פרדה מן המת ("לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין").
ומה בדבר הברכות 'שוב (או חזור) לשלום', 'שוב (או חזור) בשלום'? בביטויים אלו הגרסה המקובלת בימינו היא דווקא 'בשלום'. כך אנו מוצאים תמיד גם במקרא, למשל: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (בראשית כח, כא). בהמשך לנימוק הלשוני שהוזכר לעיל אפשר לומר שבעת החזרה סביר למקד את הברכה בדרך ולא ביעד המוכר והבטוח.
בספרות חז"ל משמשים באותה הוראה פעלים הגזורים מהשורש חז"ר (בהשפעת הד"ר שבארמית), ובברכות שכוללות פועל הגזור מהשורש חז"ר שאליו מצטרפת המילה שלום, יש שהיא מצטרפת באמצעות ב כגון "חזר בשלום" (תנחומא בובר שמיני ג), אבל רווח יותר שהיא מצטרפת באמצעות ל כגון "ותחזירני לביתי לשלום" (תפילת הדרך המובאת בבבלי, ברכות כט ע"ב). ואולם כאשר מוזכר בהקשר זה פועל הגזור מהשורש שו"ב, בין במובאה מן המקרא בין שלא במובאה מדויקת מן המקרא, מילת היחס ב מצטרפת למילה שלום בראשה, ולא ל.
אם כן הרוצה להקפיד על המסור לנו מן המקורות, ינקוט לאחר פועל מן השורש שו"ב בשלום על דרך המקרא, ואילו לאחר פועל מן השורש חז"ר לשלום כדרך המלך בלשון חכמים (אם כי כאמור אפשר למצוא אצל חז"ל גם מעט בשלום).
הביטוי הקרוב 'בא בשלום' רגיל בצורה 'בשלום' ולא 'לשלום' – גם במקרא וגם בספרות חז"ל (לפי כתבי היד). ואולם אפשר למצוא 'לשלום' בביטויים קרובים אחרים: "שהכנסתני לשלום […] שתוציאני לשלום […] שתגיעני לביתי לשלום" (תוספתא ברכות ו, טז–יז). ובימינו מקובל לאחל 'סע לשלום'. כך גם באיחולים 'בואכם לשלום', 'צאתכם לשלום' ודומיהם.
סיכומו של דבר: מצד הלשון אפשר לאחל 'לך בשלום' וגם 'לך לשלום', 'שוב בשלום' וגם 'שוב לשלום'. מי שמבקש לדבוק בהנחיה שבתלמוד יקפיד על מטבע הברכה 'לך לשלום'.
נאחל לכל היוצאים שילכו לשלום וישובו בשלום ולשלום.
בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל המקביל שָׁקַר בבניין קל: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג).
במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים שלפועל שיקר עשויה להצטרף אחת משלוש מילות יחס: ב, ל ועל.
הינה כמה מובאות: "ואתם שוכחין אותי ומשקרים בי" (במדבר רבה פרשה ט), "אם הלכת אצל אבותיך אמור להם שלא שקרתי להם" (דברים רבה ואתחנן), "ומהו שיקר לו? האכילהו לחם כזבים" (שיר השירים רבה פרשה ב, פסוק ה, פסקה ג), "המשקר על שותפו" (מסכת דרך ארץ רבה פרק ב, הלכה יב), "הִקְדִּימוֹ רָכִיל משקר על אדונו" (שמעון בר יצחק, קרובה ליום ב' של ר"ה).
משלוש מילות היחס האלה הרגילה והמומלצת בימינו היא ל (מקצת הדוברים נוקטים שיקר על כנראה בהשפעת הערבית: كَذَبَ عَلَى). ואילו הצירוף 'לשקר את', האופייני בעיקר ללשון הדיבור, נחשב לא תקני. ייתכן שהוא נוצר בהשפעת 'לרמות את'.
הביטוי בפועל מציין בלשוננו דבר ממשי המתרחש במציאות. הוא רגיל בשימושו כתיאור פועל, והוא משמש בין השאר בצירופים כגון "מאסר בפועל" ו"ראש הממשלה בפועל". רבים שואלים כיצד להגותו: בַּפֹעַל (בפ"א רפה), בַּפֹּעַל (בפ"א דגושה) או בְּפֹעַל.
צירוף היחס על ידי משמש בעברית הקלסית לציון כלי, אמצעי או מתווך. לדוגמה, בהגדה של פסח נאמר שהקדוש ברוך הוא גאל את ישראל ממצרים "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".
בעברית החדשה צירוף היחס על ידי קיבל את המשמעות של מילת היחס by – והוא משמש לציון עושה הפעולה במשפטים סבילים, כגון 'הכניסה ליישוב נחסמה על ידי התושבים הזועמים'. ואילו את מקומו של 'על ידי' המקורי ממלא יותר ויותר צירוף היחס באמצעות, כגון 'המכתב נשלח באמצעות שליח מיוחד'. האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בשאלת תקינותו של השימוש הזה, אך רבים ממתקני הלשון נדרשו לסוגיה.
המקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש ב'על ידי' לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב' או 'את הכניסה ליישוב חסמו התושבים הזועמים'. את המבנה הסביל הם ממליצים לשמור בעיקר למקרים שבהם הכותב אינו מעוניין לציין את עושה הפעולה.
למי שחפץ במבנה הסביל ומבקש להימנע מצירוף היחס 'על ידי' אפשר להציע כמה חלופות. למשל: מילת היחס ב, כגון 'ההחלטה אושרה באקדמיה' (במקום 'על ידי האקדמיה'); מילת היחס מ(ן), כגון 'הדלֵקה נגרמה מקצר חשמלי'; וכן מטעם, כגון 'התשדיר מוגש מטעם קופות החולים'.
גם בצירוף היחס בידי משתמשים לעיתים קרובות במשמע by, אך יש הממליצים לנקוט אותו רק כאשר יש חשיבות לעשייה בידיים ממש כגון 'הכביש נסלל בידי החלוצים'. כך גם בלשון המקורות: "כביכול אין בית המקדש נבנה בידי אדם אלא בידו בלבד, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'" (סדר אליהו רבה, ל). בדומה לזה אפשר לנקוט בהקשר של אמירה את צירוף היחס מפי, כגון 'הדברים נאמרו מפי ראש הממשלה'.
הרצף ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית, כגון "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה טעונים הסכמה מפורשת של המשכיר", "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם". שימוש לשון זה אף חדר ללשון הכללית, כגון "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית".
האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.
ראשית נציין כי הלוכסן אינו חלק ממערכת סימני הפיסוק הרגילה בכתיבה העברית. שימושו הרווח הוא בתפקיד 'או', והוא נפוץ במודעות דרושים, למשל: 'דרוש/ה איש/אשת מכירות'. שלא כסימני פיסוק אחרים המדריכים את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, הלוכסן מייצג מילה. טקסט שיש בו לוכסן אינו יכול להיקרא (בקול) כפי שהוא, ויש לתרגמו ל"לשון בני אדם": 'דרוש איש מכירות או דרושה אשת מכירות'. גם ברצף ו/או (מילולית "וְ או או") הלוכסן מורה על קריאה כפולה של המשפט, למשל: 'הביטוח יכסה נזק לגופו או לרכושו של כל אדם או לגופו ולרכושו גם יחד'.
שנית הרצף ו/או, שבו ו' החיבור מנותקת מהמשך המשפט ומילית הברֵירה 'או' מנותקת מראשיתו, חורג משימושן הרגיל של מיליות הקישור, שתפקידן לקשר בין מה שלפניהן למה שאחריהן. יתרה מזו, מבחינה גרפית מילית בת אות אחת – דוגמת ו' החיבור – אמורה להיכתב עם המילה שאחריה, וחיבור זה אף משפיע לא פעם על ההגייה (למשל ו' לפני בומ"ף או שווא נהגית בשורוק – וּ, ואות בכ"פ במילה שאחרי הו' נהגית רפה).
מבחינה לוגית במקרים רבים אין כל צורך ברצף ו/או. כפי שכתבה שושנה בהט, אם למעסיק כלשהו דרוש פקיד דובר אנגלית או צרפתית, אין צורך לכתוב ו/או כדי להבין שאין למעסיק התנגדות לפקיד הדובר אנגלית וצרפתית גם יחד. כך גם בדוגמאות שלעיל: "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה" – די באחת משתי המילים 'ו' או 'או' כדי להביע בדיוק את אותו הרעיון. "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם" – די בו' החיבור: "…יכסה נזק לגופו ולרכושו של כל אדם", וניסוח זה אף מדויק יותר (הרי אם נגרם נזק גם לגוף וגם לרכוש, הביטוח אמור לכסות את שניהם ולא רק אחד מהם).
ההפרזה בשימוש הלשון ו/או מוליכה גם לניסוחים לא הגיוניים בעליל, כגון "במקרה של פיגור בתשלום שכר הדירה ו/או חלק ממנו ישלם השוכר למשכיר פיצויים קבועים ומוסכמים מראש". מכיוון שאי אפשר לשלם את שכר הדירה וגם חלק ממנו ברור שהכוונה כאן ל'או' בלבד.
נראה שבלשון המשפטית ננקט שימוש לשון זה כדי להתגונן מטענות אפשריות כי צירוף נסיבות כלשהו לא הובא בחשבון, כאמור לרוב שלא לצורך. בוודאי רצוי להימנע מו/או בהקשרים אחרים. במקום שאין די באחת משתי המיליות – 'ו' או 'או' – אפשר לנקוט ניסוח מפורש. למשל במקום "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית" אפשר "מתכון לפשטידת ברוקולי או כרובית או שילוב של השניים".
כידוע בראש המילה אותיות בכ"פ דגושות בדגש קל, כלומר נהגות בביצוע סותם. למשל: בַּית, כָּך, פָּנים. אבל אם באה לפני המילה אחת מאותיות השימוש – ו' החיבור או מיליות היחס כְּ, לְ, בְּ – חל שינוי בהגייה והן נהגות בביצוע חוכך: וּבַיִת בבי"ת רפה; בְּכָךְ בכ"ף רפה, לְפָנִים בפ"א רפה.
דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות: כַּרמיאל, פֶּתח תקווה, בְּצלאל, כַּרמית; אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש: בְּכַרמיאל בכ"ף רפה, לְפֶתח תקווה בפ"א רפה, לִבְצלאל וְכַרמית בבי"ת ובכ"ף רפות.
הינה כמה דוגמאות מן התנ"ך לתופעה הזאת: בתיאור האירועים שקדמו למינויו של יפתח לשופט נאמר: "וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין" (שופטים י, ט); בתיאור נחלת נפתלי נאמר: "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה); ועל פנינה אשת אלקנה נאמר: "וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים" (שמואל א א, ב).
אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר".
בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את', כפילות שבגללה היו שפסלו את השימוש הזה, ובראשם חוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר. מתקני הלשון שהתנגדו לשימוש הזה הציעו להשמיט את המילה 'את' ולהסתפק בצורה הנוטה: "אנחנו קוראים אותו הספר", שהרי בעברית מושא ישיר מיודע בא לפעמים גם בלי המילה 'את'.
ואולם למעשה אין כאן כפילות, שהרי ברצף 'את אותו' מדובר בשני תפקידים שונים של המילה 'את': 'את' מציינת את המושא הישיר, ואילו נטייתה 'אותו', 'אותה' מציינת כאן זהות ומשמעותה the same, בדיוק כמו במשפט 'שנינו צפינו באותו הסרט'. אם כן הצירוף 'את אותו' אינו שונה במבנהו מצירופי יחס אחרים שהמילה 'אותו' באה בהם: 'את אותו מקום' כמו 'באותו מקום', 'לאותו מקום'.
לא בכדי אנשי לשון דוגמת יצחק אבינרי וניסן ברגגרין לא ראו שום פסול ברצף 'את אותו'. ואומנם הרצף הזה מתועד כבר בספרות חז"ל. למשל: "ונמצא מזבל את אותו מקום" (ירושלמי, שביעית ג, ה), "ולא היה יעקוב אבינו רוצה שיעשו בניו את אותו המעשה" (בראשית רבה פ, י).