נושא: אותיות שימוש ומיליות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאֲךָ, הַמְדַבֵּר, מִיהוּדָה. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

ה. במילה שְׁתַּיִם אחרי אותיות מש"ה יבוא דגש בשי"ן ובתי"ו, כגון הַשְּׁתַּיִם, מִשְּׁתֵּי־.
במקרא דגושה או השי"ן או התי"ו: מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח), מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה (יונה ד, יא).

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.