האקדמיה ללשון העברית

הרצף ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית, כגון "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה טעונים הסכמה מפורשת של המשכיר", "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם". שימוש לשון זה אף חדר ללשון הכללית, כגון "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית".

האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.

ראשית נציין כי הלוכסן אינו חלק ממערכת סימני הפיסוק הרגילה בכתיבה העברית. שימושו הרווח הוא בתפקיד 'או', והוא נפוץ במודעות דרושים, למשל: 'דרוש/ה איש/אשת מכירות'. שלא כסימני פיסוק אחרים המדריכים את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, הלוכסן מייצג מילה. טקסט שיש בו לוכסן אינו יכול להיקרא (בקול) כפי שהוא, ויש לתרגמו ל"לשון בני אדם": 'דרוש איש מכירות או דרושה אשת מכירות'. גם ברצף ו/או (מילולית "וְ או או") הלוכסן מורה על קריאה כפולה של המשפט, למשל: 'הביטוח יכסה נזק לגופו או לרכושו של כל אדם או לגופו ולרכושו גם יחד'.

שנית הרצף ו/או, שבו ו' החיבור מנותקת מהמשך המשפט ומילית הברֵירה 'או' מנותקת מראשיתו, חורג משימושן הרגיל של מיליות הקישור, שתפקידן לקשר בין מה שלפניהן למה שאחריהן. יתרה מזו, מבחינה גרפית מילית בת אות אחת – דוגמת ו' החיבור – אמורה להיכתב עם המילה שאחריה, וחיבור זה אף משפיע לא פעם על ההגייה (למשל ו' לפני בומ"ף או שווא נהגית בשורוק – וּ, ואות בכ"פ במילה שאחרי הו' נהגית רפה).

מבחינה לוגית במקרים רבים אין כל צורך ברצף ו/או. כפי שכתבה שושנה בהט, אם למעסיק כלשהו דרוש פקיד דובר אנגלית או צרפתית, אין צורך לכתוב ו/או כדי להבין שאין למעסיק התנגדות לפקיד הדובר אנגלית וצרפתית גם יחד. כך גם בדוגמאות שלעיל: "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה" – די באחת משתי המילים 'ו' או 'או' כדי להביע בדיוק את אותו הרעיון. "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם" – די בו' החיבור: "…יכסה נזק לגופו ולרכושו של כל אדם", וניסוח זה אף מדויק יותר (הרי אם נגרם נזק גם לגוף וגם לרכוש, הביטוח אמור לכסות את שניהם ולא רק אחד מהם).

ההפרזה בשימוש הלשון ו/או מוליכה גם לניסוחים לא הגיוניים בעליל, כגון "במקרה של פיגור בתשלום שכר הדירה ו/או חלק ממנו ישלם השוכר למשכיר פיצויים קבועים ומוסכמים מראש". מכיוון שאי אפשר לשלם את שכר הדירה וגם חלק ממנו ברור שהכוונה כאן ל'או' בלבד.

נראה שבלשון המשפטית ננקט שימוש לשון זה כדי להתגונן מטענות אפשריות כי צירוף נסיבות כלשהו לא הובא בחשבון, כאמור לרוב שלא לצורך. בוודאי רצוי להימנע מו/או בהקשרים אחרים. במקום שאין די באחת משתי המיליות – 'ו' או 'או' – אפשר לנקוט ניסוח מפורש. למשל במקום "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית" אפשר "מתכון לפשטידת ברוקולי או כרובית או שילוב של השניים".

כידוע בראש המילה אותיות בכ"פ דגושות בדגש קל, כלומר נהגות בביצוע סותם. למשל: בַּית, כָּך, פָּנים. אבל אם באה לפני המילה אחת מאותיות השימוש – ו' החיבור או מיליות היחס כְּ, לְ, בְּ – חל שינוי בהגייה והן נהגות בביצוע חוכך: וּבַיִת בבי"ת רפה; בְּכָךְ בכ"ף רפה, לְפָנִים בפ"א רפה.

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות: כַּרמיאל, פֶּתח תקווה, בְּצלאל, כַּרמית; אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש: בְּכַרמיאל בכ"ף רפה, לְפֶתח תקווה בפ"א רפה, לִבְצלאל וְכַרמית בבי"ת ובכ"ף רפות.

הינה כמה דוגמאות מן התנ"ך לתופעה הזאת: בתיאור האירועים שקדמו למינויו של יפתח לשופט נאמר: "וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין" (שופטים י, ט); בתיאור נחלת נפתלי נאמר: "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה); ועל פנינה אשת אלקנה נאמר: "וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים" (שמואל א א, ב).

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר".

בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את', כפילות שבגללה היו שפסלו את השימוש הזה, ובראשם חוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר. מתקני הלשון שהתנגדו לשימוש הזה הציעו להשמיט את המילה 'את' ולהסתפק בצורה הנוטה: "אנחנו קוראים אותו הספר", שהרי בעברית מושא ישיר מיודע בא לפעמים גם בלי המילה 'את'.

ואולם למעשה אין כאן כפילות, שהרי ברצף 'את אותו' מדובר בשני תפקידים שונים של המילה 'את': 'את' מציינת את המושא הישיר, ואילו נטייתה 'אותו', 'אותה' מציינת כאן זהות ומשמעותה the same, בדיוק כמו במשפט 'שנינו צפינו באותו הסרט'. אם כן הצירוף 'את אותו' אינו שונה במבנהו מצירופי יחס אחרים שהמילה 'אותו' באה בהם: 'את אותו מקום' כמו 'באותו מקום', 'לאותו מקום'.

לא בכדי אנשי לשון דוגמת יצחק אבינרי וניסן ברגגרין לא ראו שום פסול ברצף 'את אותו'. ואומנם הרצף הזה מתועד כבר בספרות חז"ל. למשל: "ונמצא מזבל את אותו מקום" (ירושלמי, שביעית ג, ה), "ולא היה יעקוב אבינו רוצה שיעשו בניו את אותו המעשה" (בראשית רבה פ, י).

כדי לענות על השאלה מהי המילה הארוכה ביותר בעברית יש להגדיר למה מתכוונים כשאומרים 'מילה'. אם הכוונה לכל רצף של אותיות הכתובות בלי רווח ביניהן והנושאות יחד משמעות מסוימת, אזי יש בעברית מילים ארוכות למדי, כגון וכשבהשתעשעויותיהם, ולכשתתמרמרנה. במילים אלו נוספו אותיות שימוש בראש המילה היסודית וצורני נטייה (צורן הרבים וכינוי השייכות) בסופה. בשפות אחרות (אנגלית למשל) רצף זהה במשמעות נכתב בכמה מילים. למשל, בעברית נוכל לומר במילה אחת וּכְשֶׁיֵּאָכֵל, ואילו באנגלית נזדקק לשם כך לשש מילים: and when it will be eaten.

אם השאלה היא על מילים שהן עצמן ערכים מילוניים, ללא אותיות שימוש וללא צורני נטייה, קשה למצוא מילים עבריות ארוכות. העברית, ובעיקר לשון המקרא, מבוססת על שורשים ותבניות (משקלים במערכת השם ובניינים במערכת הפועל), ורוב השורשים הם בני שלוש אותיות בלבד. המילים הארוכות ביותר שיכולות להיווצר בדרך זו הן מילים משורשים מרובעים בתבניות ארוכות יחסית, כגון התגלגלות.

בלשון חכמים ובלשון ימי הביניים ועוד יותר בעברית החדשה נעשה השימוש בצורני גזירה שכיח יותר בעברית. שלא כתבנית, שבתוכה משולבות אותיות השורש, צורני הגזירה נוספים למילה קיימת, ולפיכך עשויים ליצור מילים ארוכות יחסית. למשל: עיתון + ־ַאי + ־וּת = עיתונאות. סמכות + ־ן + ־וּת = סַמְכוּתָנוּת. ואולם צורני הגזירה העבריים קצרים יחסית, ולכן הוספתם לערך עברי קיים איננה יוצרת מילה ארוכה בהשוואה למילים ארוכות בשפות אחרות. צורנים המצטרפים למילים בראשן נכתבים לרוב בתיבה נפרדת, כגון 'בין־עירוני'.

בעברית החדשה נוצרות מילים גם בדרך של הלחם, כגון מדרחוב ומחזמר. אך גם אלה לא יוצרות מילים ארוכות מאוד.

אחת הסיבות העיקריות לאריכותן של מילים בשפות אחרות לעומת מילים בעברית היא נוהג הכתיבה: בלשונות אירופה צירופי מילים נכתבים לעיתים קרובות במילה אחת, ואילו הצירוף העברי המקביל נכתב בשתי מילים. לדוגמה, בגרמנית ובאנגלית כותבים kindergarten במילה אחת ואילו המקבילה העברית נכתבת בשתי מילים: גן ילדים.

למעשה רוב הערכים המילוניים הארוכים בשפה העברית אינם ערכים עבריים מקוריים, אלא מילים שאולות, כגון אנדרלמוסיה (מילה יוונית שנשאלה לעברית בלשון חז"ל), אנציקלופדיה, גאומורפולוגיה, תרמואלקטרומוטורי, אינטרדיסציפלינריוּת. גם אחת משלוש המילים הארוכות ביותר בתנ"ך והידועה שבהן – וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים (אסתר ט, ג) – איננה מילה עברית במקורה, אלא מילה פרסית. אך שתי האחרות עבריות, ושתיהן מיחזקאל: וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן (טז, מז), וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם (כ, מד).

שתי הצורות – כָּמוֹךָ וגם כְּמוֹתְךָ – טובות ותקניות. כמו במקרים רבים אחרים, אף כאן מדובר בשתי צורות חלופיות – הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חכמים.

נטיית כ' היחס (כְּ) שונה מזו של מילות היחס בְּ, לְ. בעוד האחרונות נוטות בתוספת הכינוי בלבד (בִּי, בָּכֶם, לְךָ, לָהֶן וכו'), כְּ נוטה במקרא ברוב הגופים על בסיס כְּמוֹ: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹהוּ (הכ"ף מנוקדת בקמץ כשהיא קרובה לטעם). היא נוטה כך במקרים מועטים גם בגופי הנוכחים והנסתרים – כְּמוֹכֶם, כְּמוֹהֶם, ואולם בגופים אלו הצורות הרגילות במקרא הן כָּכֶם, כָּהֵם.

בלשון חז"ל החליפה כְּמוֹת את כְּמוֹ, כגון "יחזור הדבר לכמות שהיה" (משנה מעשר שני ד, ב). מילית היחס כְּ נוטה בלשון זו על בסיס כְּמוֹת – כְּמוֹתִי, כְּמוֹתוֹ, כְּמוֹתָן וכו'. למשל: "כמותך ירבו בישראל!" (בבלי בכורות מה ע"ב). המילה כְּמוֹ ונטייתה, וכן הצורות כָּכֶם, כָּהֵם כמעט שנעלמו מלשון חז"ל.

בלשון ימינו שתי המערכות משמשות: כָּמוֹנִי / כְּמוֹתִי, כָּמוֹךְ / כְּמוֹתֵךְ וכו'. רבים הוגים כָּמוֹכֶם, כָּמוֹהֶם, אך כאמור ההגייה התקנית היא כְּמוֹכֶם, כְּמוֹהֶם (כמובן לצד כְּמוֹתְכֶם, כְּמוֹתָם).

ייתכן שמוצאה של כ"ף הדמיון ביסוד רומז כלשהו, המצוי גם במילים כֹּה, כָּכָה. במילה כְּמוֹ נוסף לכ"ף הדמיון הרכיב 'מוֹ' שמקורו במילה השמית mā (מכאן גם מילת השאלה מָה). רכיב זה נוסף במקרא לעיתים נדירות גם למילות היחס בְּ, לְ – בְּמוֹ, לְמוֹ, והוא נועד ככל הנראה לחיזוק והדגשה.

ומה ההסבר לצורה כְּמוֹת? בארמית משמשת הצורה המקבילה כְּוָת (למשל כְּוָתֵיהּ פירושו 'כמותו'), הנבדלת בשניים מן הצורה העברית: (א) במקום מ"ם באה וי"ו, כדוגמת אַרְגָּמָן בעברית לעומת אַרְגְּוָן בארמית; (ב) במקום חולם בא קמץ, כדוגמת שָׁלוֹם, טוֹב לעומת שְׁלָם, טָב בארמית. שתי הצורות – כְּמוֹת העברית ו־כְּוָת הארמית – מסתיימות בתי"ו. היו שהסבירו את הסיומת הזאת כתוספת של צורן נקבה, אך בעקבות הדמיון לצירוף האכדי מעין kīma šuāti (='כמותו') הוצע שאין התי"ו אלא שריד לכינוי המושא העקיף המוכּר בעיקר מאכדית.

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות:

• אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה.
• אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'.

מש"ה

אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש חזק בא באות הראשונה של המילה שאחריהן. כאשר המילה פותחת באותיות אהחע"ר – אין דגש, ועשויים לחול שינויים בניקוד אות השימוש כמפורט להלן.

מ' השימוש

מ' השימוש היא קיצור של מילת היחס מִן. היא מנוקדת בחיריק והאות שאחריה דגושה בדגש חזק (תמורת הנו"ן): מִפֹּה, מִתּוֹךְ, מִבֵּיתוֹ, מִמְּקוֹמִי, מִיְּרוּשָׁלַיִם (במקרא כשבראש המילה יש יו"ד שוואית היא הופכת לאם קריאה: מִירוּשָׁלַיִם וכדומה).
לפני אותיות אהחע"ר המ' מנוקדת בצירי ואין אחריה דגש: מֵרֹאשׁ, מֵחַדְרִי, מֵהַבַּיִת. יוצאות מכלל זה המילים מִחוּץ (וכן מִחוּ"ל), מִחוּט, מִהְיוֹת.

ש' הזיקה

ש' הזיקה מנוקדת בסגול ואחריה יש דגש: שֶׁכָּתַבְתְּ, שֶׁבַּבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר.
גם לפני אותיות אהחע"ר הש' מנוקדת בסגול, אך ללא דגש אחריה: שֶׁרָצִיתִי, שֶׁאֲמַרְתֶּם, שֶׁהֲרֵי.

ה' הידיעה

ברגיל ה' הידיעה מנוקדת בפתח ואחריה בא דגש, כגון הַבַּיִת, הַיַּלְדָּה, הַפַּרְדֵּס, הַמֶּלֶךְ.
לפני אהחע"ר יש לה' הידיעה ניקוד מיוחד כמפורט בטבלה:

הערות:

א. במילים האלה ה' הידיעה מנוקדת בקמץ: הָהֵם, הָהֵן, הָהָר.

א. בכמה מילים הוספת ה' הידיעה גורמת לשינוי בניקוד האות הראשונה במילה: אֶרֶץ > הָאָרֶץ; הַר > הָהָר; עַם > הָעָם; פַּר > הַפָּר. במקרא גם: חַג > הֶחָג. בעברית בת ימינו: חַג, הַחַג.

על ה' השאלה ראו למטה.

וכל"ב

אותיות וכל"ב מנוקדות בדרך כלל בשווא. כאשר המילה פותחת בשווא או בחטף נוצר רצף של תנועות חטופות, ואות השימוש מקבלת תנועה במקום השווא, כמפורט להלן.

לאחר אותיות וכל"ב לא יבוא דגש קל (באותיות בגדכפ"ת).

ו' החיבור

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא, כגון וְאוּלַי, וְשָׁלוֹם, וְנַעַר, וְכוֹבַע.
יוצאים מן הכלל:

* מקובל להסביר את התנועה u לפני אותיות בומ"ף כהידמות לעיצורים ב, ו, מ, פ, שבסיס חיתוכם בשפתיים.

אותיות כל"ב

הניקוד הרגיל של מיליות היחס כל"ב הוא שווא, כגון כְּיוֹם, לְיוֹם, בְּיוֹם, לְכָבוֹד, בְּבַקָּשָׁה.
יוצאים מן הכלל:

הערות:

• בהגייה הרשמית המקובלת קמץ לפני חטף קמץ נהגה כקמץ קטן, כלומר בתנועת o. לעומת זאת במסורת הספרדית הגייתו כקמץ רגיל – בתנועת a (ראו כאן).
• אותיות כל"ב לפני כינויי הרמז (כגון זה, זאת, אלה) מנוקדות לרוב בקמץ: זֶה לָזֶה, כָּאֵלֶּה, בָּזֹאת. ל' היחס מנוקדת לעיתים בקמץ בהברה סמוכה לטעם בתיאורי פועל, כגון לָבֶטַח, לָעַד.

ניקוד רצף של מיליות וכל"ב

כאשר נוצר רצף של מיליות – מנקדים את המיליות לפי סדר ההצטרפות, כלומר משמאל לימין.
דוגמאות:

• ובפרט: פְּרָט > בִּפְרָט > וּבִפְרָט
• וליצוא: יְצוּא > לִיצוּא > וְלִיצוּא
• וכחלום: חֲלוֹם > כַּחֲלום > וְכַחֲלוֹם

ניקוד כל"ב לפני ה' הידיעה

לאחר אותיות כל"ב ה' הידיעה נשמטת – תנועתה עוברת אל אות השימוש ודגש חזק בא באות שאחריה (אלא אם כן היא אחת מאותיות אהחע"ר):

• כְּהַיּוֹם > כַּיּוֹם
• בְּהַבַּיִת > בַּבַּיִת
• לְהַיֶּלֶד > לַיֶּלֶד
• בְּהָאָרֶץ > בָּאָרֶץ
• לְהֶחָכָם > לֶחָכָם.

הערות

• לעיתים כאשר ה' הידיעה היא חלק משם פרטי נוהגים שלא להשמיטה, בייחוד במקום שהשמטתה עלולה לגרום לאי־הבנה. למשל: 'הוא עובד בהארץ' (בעיתון) לעומת 'הוא עובד בארץ'.
• ה' הידיעה אינה נשמטת בביטויי הזמן המציינים זמן נוכחי, כגון 'קבענו להיום', 'זהו להפעם'.

* * *

כמה שיבושי הגייה הנובעים מ"תיקון יתר" קשורים לאותיות מש"ה וכל"ב:

* * *

ה' השאלה

אף שה' השאלה אינה נפוצה בימינו עדיין יש בה שימוש. הינה כללי הניקוד שלה כפי שהם עולים מניקוד המקרא:

ברגיל ה' השאלה מנוקדת בחטף־פתח (וכמובן אין אחריה דגש קל), כגון הֲתִנָּשְׂאִי (לי), הֲיָדַעְתָּ, הֲשׁוֹמֵר (אחי אנוכי), הֲכָזֶה (יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ).

לפני אהח"ע ולפני שווא היא מנוקדת בפתח, כגון הַאִם, הַאַתָּה, הַיְדַעְתֶּם, אבל לפני אהח"ע קמוצות היא מנוקדת בסגול, כגון הֶהָלַכְתְּ, הֶאָנוֹכִי.

הערה: כשאחרי ה' השאלה באה אות בשווא, לצד דוגמאות כגון הַבְרָכָה (בראשית כז, לח) יש במקרא גם דוגמאות לשווא ודגש, כגון הַכְּצַעֲקָתָהּ (בראשית יח, כא).

כמה דרכים שביסודן המילה בין משמשות בלשוננו לציון הבחנה וקשר:
(1) בין… ובין…
(2) בין… ל…
(3) בין… לבין
(4) בין… ו…

שני המבנים הראשונים רוֹוחים במקורות, וכמובן שניהם נכונים גם בימינו. למשל בתיאור הבריאה בספר בראשית נאמר: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (א, ד), "וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (א, ו). בלשון חז"ל רגיל מבנה (2), כגון "מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים" (משנה מידות ב, ו).

המבנה השלישי 'בין…לבין' נקרֶה פעם אחת בתנ"ך: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב, וראו להלן על שימוש המבנה הזה בתוספת כינויים), והוא משמש בספרות חז"ל, כגון "מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל" (בבלי זבחים קיז ע"א). במבנה זה יש למעשה גיבוב של שתי המיליות בין ו־ל, וכבר העיר על כך אבן עזרא בפירושו לפסוק בישעיהו: "למ"ד עם 'בין'; והיא לבדה תספיק, או מילת 'בין'". לכן יש המעדיפים שלא להשתמש במבנה זה.

נציין כי בין המקרא ובין ספרות חז"ל יש הבדל בשימוש המבנים הללו בתוספת כינויים: בלשון המקרא לרוב ננקט מבנה (1): "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו), "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא"(בראשית כג, טו); בספרות חז"ל לרוב ננקט מבנה (3): "כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו" (משנה ביכורים א, ד), "שלום בינו לבינה" (משנה יבמות טו, א).

המבנה הרביעי 'בין… ו…' שנוי במחלוקת בקרב מתקני הלשון. מבנה זה נוצר ככל הנראה בימי הביניים (את הדוגמאות המעטות שנמצאו בספרות חז"ל כגון "בין בית שמאי ובית הלל" יש המייחסים למעתיקים). הוא נמצא בלשונו של רש"י ובלשון הרמב"ם ועוד, והוא נפוץ בימינו. השימוש הזה מוכר למשל בשירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל". יש הפוסלים את המבנה הזה מכול וכול ורואים בו השפעה של לשונות זרות, ובהן הערבית ולשונות אירופה. אחרים אינם מוצאים בו פסול. המדקדק יצחק פרץ מציג עמדת ביניים: "צורת בין – ו… אינה פסולה, אבל אינה רצויה" ונימוקו: "מכיוון שהו' היא קודם כול ו' מחברת ויש חשש משום אי־הבנה". לדוגמה, במשפט "הדבר שנוי במחלוקת בין חוקרי המקרא והבלשנים" – אין לדעת אם חוקרי המקרא חולקים על הבלשנים או שהמחלוקת שוררת בקרב כל אחת מן הקבוצות.

כאשר ההבחנה המבוקשת היא בין שלושה גורמים אפשר להשתמש במבנה המצוי בלשון חז"ל 'בין… ל… ל…' כגון "בין דין לדין – בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות" (ספרי דברים קנב, ח). כן אפשר להשתמש במבנה 'בין… ובין… ובין…', שאינו אלא הרחבה של המבנה המקראי 'בין… ובין…'.

נעיר כי מילת היחס בין משמשת גם במבנים שמשמעם 'כך או כך' או 'גם כך וגם כך'. במבנים אלו היא מחויבת לבוא פעמיים, כגון "בין בשוגג בין במזיד", "בין כך ובין כך", "בין שהוא מתכוון ובין שאינו מתכוון". מבנה זה מלשון חז"ל מקביל למבנה המקראי 'אם… (ו)אם…', כגון "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" (קהלת ה, יא). בימינו רבים מגבבים את שני המבנים הללו שלא לצורך, כגון 'בין אם כך (ו)בין אם כך'.

'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו, כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. למשל: "הרעיון כשלעצמו יפה וראוי, אך יהיה קשה ליישמו בלי תמיכת ההנהלה".

הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. הינה דוגמאות לשימוש בביטויים המלאים: "והמעשה הזה, כשהוא לעצמו, אינו כלום בערך אל המטרה שרוצה הממציא להשיג" (אחד העם, על פרשת דרכים); "אבל כשאני לעצמי יש לי עוד ספקות בענין זה" (משה ליב ליליינבלום, עולם התהו). נראה שגם ביטויים אלו מאוחרים למדי בשימושם זה. אומנם במשנה נאמר על הלל הזקן: "הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?" (אבות א, יד), ואולם "כשאני לעצמי" כאן פירושו 'כשאני בשביל עצמי', 'כאשר אני עושה למען עצמי'. שימוש קרוב יותר לזה של לשון ימינו מצאנו במדרש המאוחר פסיקתא זוטרתא: "שאין קרויה בהמה אלא כשהיא לעצמה, אבל כשהיא במעי אמה היא כאבר אחד מן האברים של בהמה…" (כלומר רק לאחר שבהמה נולדת ועומדת לעצמה היא קרויה בהמה וכבר אינה נחשבת חלק מאימהּ).

"לכשעצמו" אינו אלא שיבוש של 'כשלעצמו'. מקורו של השיבוש בהיקש מוטעה: הרצף לִכְשֶׁ־ בא לעיתים לפני פועל בעתיד במשמעות 'כאשר'. לדוגמה: "ואל תאמר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה [=כשאתפנה מעיסוקיי אלמד תורה], שמא לא תִפָּנֶה" (אבות ב, ד), "קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (בבלי שבת יב ע"ב). אך במקרה שלנו אין מדובר בפועל, ולכן הרצף לִכְשֶׁ־ אינו ממין העניין.

נכון אפוא לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.

האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.

מתקני לשון נהגו ונוהגים להמליץ שלא להשתמש בצירוף בגלל ש, ונימוקם עימם: צירוף זה לפתיחת פסוקית סיבה לא נמצא במקורות. לפי דעה זו מילת היחס בגלל היא מילת סיבה הראויה לתיאור סיבה במשפט הפשוט בלבד, כגון "לא באנו בגלל הגשם".

לפי הדעה האחרת, המתירה את השימוש בצירוף בגלל ש, לא יהיה זה המקרה הראשון בתולדות לשוננו שבו מילת יחס שימשה תחילה בלא שֶׁ ועם הזמן נוסף גם השימוש בשֶׁ, כגון בתוך, אַחַר.

תיעוד קדום לצירוף 'בגלל ש' – הפותח פסוקית סיבה ממש כבעברית בת ימינו – נמצא לא מכבר במגילה ממגילות מדבר יהודה הקרויה "מקצת מעשי התורה". לשונה של מגילה זו, המתוארכת לסוף המאה הראשונה לפנה"ס, מושפעת מאוד מן הארמית, והביטוי 'בגלל ש' הוא בבואתו של הביטוי הארמי 'בגלל ד'.

השימוש בן ימינו בצירוף 'בגלל ש' אינו מתגלגל מלשון המגילה אלא נראה שהוא התפתחות בלתי תלויה. שימוש זה מוכר לנו בעיקר החל במאה הי"ט.

מכל מקום גם אם אין סיבה של ממש לאסור את השימוש ב'בגלל ש', כדאי לתת את הדעת שבמקורות יש שפע של ביטויים לפתיחת פסוקיות סיבה: במקרא משמשת מילת הקישור כי או אחד מצירופיה יען כי, על כי ועוד. לשון חכמים מעמידה לרשותנו את הצירופים מפני שֶׁ, כיוון שֶׁ, מכיוון שֶׁ, משום שֶׁ, מאחר שֶׁ, מִתּוֹךְ שֶׁ, הואיל וְ ועוד. גיוון זה ראוי גם בלשון ימינו, ועל כן גם אם נוקטים את הצירוף בגלל שֶׁ, טוב לזכור שהעברית מעמידה לרשותנו מגוון רחב של צירופים טובים כמותו ואף ממנו.

נעיר כי האקדמיה לא פסקה בעניין זה, כפי שלא פסקה בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח.

בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה.

מקורו של הפועל הִסְכִּים בלשון חז"ל. שורשו זהה לשורש המילה סְכוּם, והוא מציין התאמה והשוואה בין דעות (כמו השוואה בין סכומים). גם בימינו המשמעות העיקרית של הפועל הסכים היא תמימות דעים. למשל: "אני מסכימה עם הכותב", "לא הסכמתי עם דבריו", "באופן כללי אני מסכים עם הגישה הזאת".

במצבים מסוימים, כאשר אחד הצדדים הוא בעל סמכות לעומת הצד האחר, הפועל הסכים מקבל גוון של מתן רשות – במבנה 'הסכים ש־'. למשל: 'הוריי הסכימו שאישאר עד סוף המסיבה'. משפט זה קרוב מאוד למשפט 'הוריי הרשו לי להישאר עד סוף המסיבה', ומכאן כנראה נוצרה ההכלאה בין שני הניסוחים: 'הוריי הסכימו לי להישאר עד סוף המסיבה'. ביצירת המבנה הזה הייתה אולי גם ידה של האווירה החינוכית בימינו: בעבר לא התביישו הורים לומר לילדיהם 'אני לא מרשה', אך כיום רבים מעדיפים את הניסוח המעודן יותר 'אני לא מסכים'. התוצאה היא ש'הסכים' מתפרש אצל הילדים כמו 'הרשה', ומכאן גם העתקת המבנה התחבירי של הפועל 'הרשה' אל פועל 'הסכים'.

למבנה 'הסכים לו לעשות' אין יסוד בלשון המקורות. בספרות חז"ל ובספרות שאחריה השימוש ב'הסכים ל־' ביחס לאדם נדיר מאוד, וגם כשיש שימוש כזה המשמעות איננה 'הרשה ל־' כבלשון הילדים בימינו אלא 'הסכים עם' או 'התאים ל־'. למשל: "כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות" (ט"ז אורח חיים רלג, ב).

אם כן מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'. ניסוחים נוספים שהעברית מעמידה לרשותנו הם 'התיר לו', 'אישר לו', 'אפשר לו', 'נתן לו'.

הרחבה – על מילות היחס המצטרפות לפועל הסכים

לפועל הסכים מצטרפות כמה מילות יחס, ובספרות חז"ל ניכרת הבחנה בשימושן על פי המַשְׁלים – שם מופשט לעומת אדם:

הסכים על מתקשר על פי רוב לשם מופשט. למשל, המדרש מייחס לפרעה את האמירה: "אני חשבתי לאבדם במים, ובעל צפון הסכים על גזרתי" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב). דוגמה נוספת: "ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים" (ירושלמי פאה א:א, טו ע"ב). גם הסכים ל־ מתקשר לשם מופשט, כגון "אתה דורש ומסכים לשמועה" (בבלי זבחים יג ע"א), "הסכימה דעתם לדעת העליונה" (במדבר רבה יב ועוד).

הסכים עם מתקשר לאדם: "שהסכים הקב"ה עם דוד" (ירושלמי קידושין ד:א, סה ע"ב), "מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר […] והסכים בית דין עמהן" (ירושלמי ראש השנה ב:ה, נח ע"ב). כך גם הסכים על יד/ידי, למשל: "דבר זה עשה יהושע מדעתו והסכים הקב"ה על ידו" (במדבר רבה כג, ו).

בספרות הרבנית המִתְאָם בין מילת היחס ובין טיבו של המַשְׁלים מובהק פחות:
לעיתים מסכים עם מתקשר לשם מופשט, והמשמע הוא 'מתאים ל־', 'מתיישב עם'. לדוגמה: "יש משל שהוא מסכים עם הנמשל מראש ועד סוף" (ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליא, הקדמת המחבר לספר המְשָלים), "רְאֵה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי" (רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק יב). כן אפשר למצוא פה ושם הסכים ל־ שמתקשר לאדם במשמעות 'הסכים עם' או 'התאים ל־' כמובא לעיל ("כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות").

מלבד שימושים אלו נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים ש־. צירוף זה משמש בעיקר ברבים – 'הסכימו ש־', 'מסכימים ש־', והמשמעות הרווחת היא 'היו תמימי דעים בעניין'. למשל: "והגאונים ז"ל כך הסכימו ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן" (חידושי הרמב"ן, גיטין לו ע"א). המבנה 'הסכימו ש־' משמש לפעמים גם במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "שהסכימו שיעסוק האחד בתורה והשני בפרקמטיא [=מסחר] ושיחלוקו בכאן [=בעולם הזה] ובעולם הבא" (דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת במדבר).

עוד נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים + מקור, וגם הוא משמש בעיקר בלשון רבים – לרוב במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "ואף על פי שהסכימו שני אנשים אשר להם הריב לתת לו שכר בשותפות" (ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, ספר שערי תשובה, ג, צז).

שימוש נוסף במבנים הסכים ש־ והסכים + מקור הוא במשמעות 'נעתר לבקשה', 'הדבר היה מקובל עליו'. למשל: "ולזה סיפר שלא הסכים שאול שימותו האנשים ההם אשר בזוהו" (רלב"ג שמואל א יב, כד),  "והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם" (רלב"ג יהושע ט, טו).

בלשון ימינו הסכים עם משמש רק להבעת שוויון בדעות כבלשון חז"ל. יש שהוא מתקשר לאדם, כגון "אני מסכים עם ענת", ויש שהוא מתקשר לדבר שיש בו משום הבעת עמדה, כגון "לא הסכמתי עם דבריו", "אנו מסכימים עם השיטה החינוכית של המקום".

הסכים על התייחד בלשוננו לציון החלטה משותפת – לרוב לאחר דיון בעניין. למשל: "ההנהלה והעובדים הסכימו על מינוי בורר חיצוני", "האיחוד האירופי הסכים על הגשת סיוע לנפגעים".

המבנים הסכים + מקור והסכים ש־ משמשים בימינו בעיקר לציון היעתרות לבקשה.