אנו נשאלים לא מעט על המילים עָרוּם, עָרֹם ועֵירֹם – הקרובות כל כך בכתיבן, בצלילן ובנטייתן ומבלבלות את ציבור הקוראים, הדוברים והשומעים כאחד. ייתכן שסיבה נוספת לבלבול ביניהן היא ששלושתן משמשות בסיפור אחד – סיפור גן עדן: הנחש הערום ואדם וחווה הערומים והעירומים.
עָרוּם
עָרוּם הוא 'בעל עורמה' או 'בעל תחבולות', כמיוחס בראש ובראשונה לנחש בסיפור גן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, א). שורש המילה הוא ער"ם כמובן, אך אין קשר בינו ובין שורש ער"ם אחר שעניינו 'לערום ערֵמה', 'לִצבּור'. עָרוּם שקול במשקל פָּעוּל, אבל אין מובנו סביל, ובכך הוא דומה לשמות תואר דוגמת אנוּש, גשום, הגון, מתון, צנום, קלוש ותלול. נטייתו: עֲרוּמָה עֲרוּמִים עֲרוּמוֹת. עורמה היא סוג של חוכמה, כעולה למשל מאיוב ה, יג: "לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם". בעקבות סיפור גן עדן גם בימינו – בספרות העברית ומחוצה לה – משמש הדימוי 'ערוּם כנחש', ולצידו – בהשפעת משלי שועלים דוגמת "השועל והעורב" של אֵזופוס – גם הדימוי 'ערוּם כשועל'.
עָרֹם ועֵירֹם
עָרֹם הוא 'מי שאינו לבוש', 'בלי בגדים', כמאמר איוב בתחילת סיפורו "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (א, כא). אומנם תנועת המילה שונה מזו של ערוּם, אולם לא רק שבכתיב המלא כתיבן זהה (ערום), אלא שנטייתן דומה – משום שבצורות הנוטות של עָרֹם באה תנועת u (ואחריה דגש חזק במ"ם) על דרך שמות תואר דוגמת עָנֹג עֲנֻגָּה, אָדֹם אֲדֻמִּים: עָרֹם עֲרֻמָּה עֲרֻמִּים עֲרֻמּוֹת. לצד עָרֹם משמשת הצורה עֵירֹם (בלי ניקוד עירום) באותה המשמעות, וגם בנטייתה התנועה u: עֵירֹם עֵירֻמָּה עֵירֻמִּים עֵירֻמּוֹת. שתי הצורות מתחלפות זו בזו – כפי שאנו קוראים בסיפור גן עדן על אדם וחוה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה; כאן עֲרוּמִּים היא צורת הרבים של עָרֹם);[1] ובהמשך נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג, ז; כאן צורת הרבים של עֵירֹם), ועֵירֹם גם הלאה: "וַיֹּאמֶר [אדם] אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר [אלֹהים] מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה" וגו' (בראשית ג, י–יא).
שורש הצורות עָרֹם ועֵירֹם הוא לכאורה גם כן ער"ם, אולם ככל הנראה לא הייתה המ"ם במקורהּ חלק מהשורש אלא מעין סיומת, דוגמת זו שבמילה שלשום או פתאום (הקשורה לשורש פת"ע),[2] והדעות חלוקות אם השורש המקורי היה עו"ר או ער"י:[3]
כידוע מן השורש הפורה ער"י, שעניינו 'להיות חשוף, גלוי', נגזרה גם המילה עֶרְיָה, המשמשת כמה פעמים בצמד עֵירֹם וְעֶרְיָה בנבואת יחזקאל, צמד קבוע גם בימינו. הפועל עֵרָה או הֶעֱרָה פירושו 'חשף', 'גילה',[4] והפועל הִתְעָרָה – 'נחשף', 'התערטל', כבפסוק: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי (יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ, גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס, תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" (איכה ד, כא).
גם השורש הנדיר בעברית עו"ר (השונה מן השורש הרגיל עו"ר במובן 'לא ישֵן', 'עֵר') יכול להביע משמעות זו של 'חשוף', 'גלוי' – כהבנתנו את הפועל בחבקוק ג, ט: "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ". משורש זה קל יותר להסביר את כתיב המילה עירום ביו"ד במרבית היקרויותיה במקרא.
*
אם כן עָרוּם (בתנועת u) הוא 'בעל עורמה',[5] ועָרֹם או עֵירֹם (בתנועת o) הוא 'בלי בגדים', אבל בנטייה שלושת שמות התואר נוטים בתנועת u, ובדיבור הרגיל בימינו לא יישמע הבדל בין למשל ערוּמה 'בעלת עורמה' לערוּמּה 'מעורטלת'. מסיבה זו רבים מבלבלים ביניהם ונוהגים לבטא גם בצורת הזכר ערוּם במקום עָרֹם ל'מעורטל'.
ערמומי וערמומיות
לצד שם התואר ערוּם 'בעל עורמה', נתחדש בלשוננו שם תואר נרדף לו ומובחן – ערמומי[6] – בהכפלת ל' השורש, כבשמות התואר ישנוני או נכלולי. במקורותינו אין ערמומי, אבל בלשון חכמים ערמומית היא שם עצם נרדף לחוכמה ועורמה. כך למשל בתלמוד הבבלי אנו קוראים: "מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסה בו ערמומית תחילה" (נידה מה ע"ב).[7] יתרונו של שם התואר ערמומי הוא כמובן היותו חד־משמעי, ואין הקורא צירוף כגון 'אנשים ערמומים' (במקום 'אנשים ערומים') נדרש להבין מן ההקשר אם ערומים הם כנחש או כאדם וחוה.
מעניין ששם העצם ערמומיות, הנרדף אף הוא לחוכמה ועורמה, קדם לשם התואר ערמומי: במכילתא דרבי ישמעאל נדרש הפועל נֶעֶרְמוּ בשירת הים – הפועל היחיד במקרא מן השורש ער"ם הקשור לערֵמה במובן 'הצטבר' – כמכוון לשורש ער"ם במובן 'חוכמה': "'וברוח אפיך נערמו מים': במידה שמדדו בה מדדת להם; הם אמרו 'הבה נתחכמה לו' וגו', אף אתה נתת ערמומיות במים, והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות. לכך נאמר 'וברוח אפיך נערמו מים'" (שירה [בשלח], פרשה ו). גם סופרי ההשכלה השתמשו בערמומיות, כמצוי בחיבורו של ר' מנדל לפין "חשבון הנפש" משנת 1808: "וכן הפתאים אינן בקיאים בערמומיות היצה"ר [= היצר הרע]".
לבסוף נעיר כי את הארגזים עורמים (בבניין קל) לערֵמה ואילו הערוּם או הערמומי מערים (בבניין הפעיל) על סובביו, כבסיפור על שאול המלך: כשבאו הזיפים אל שאול וסיפרו לו היכן דוד מסתתר, השיב להם שאול: "בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי. לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ [של דוד] אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ, מִי רָאָהוּ שָׁם, כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא" (שמואל א כג, כא–כב).
————————————————————–
[1] בפסוק הבא בבראשית מסופר שהנחש היה עָרוּם מכל חיית השדה, ודוגמה היא לשימוש במילים דומות בעלות משמעות שונה במקראות סמוכים (תופעה הקרויה צימוד). ראו גד בן־עמי צרפתי, העברית בראי הסמנטיקה, אסופות ומבואות בלשון, ה (תשס"א), עמ' 114.
[2] במילים שלשום ופתאום הסיומת ־וֹם מציינת את תואר הפועל, ושמא יש בכך כדי להסביר את שימושיה המיוחדים של המילה עירום, שאינה נוטה תמיד, שלא כמצופה משם תואר, כגון "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז); ובתוספת ב' היחס היא בבחינת תיאור: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח, מח).
[3] מן התשובה על שאלה זו מוסקת גם המסקנה איזו היא צורת המשנֶה – עָרֹם או עֵירֹם; וראו בהמשך.
[4] הפועל עירה מובנו גם 'הריק נוזלים', ומהרקת נוזלים מכלי לכלי קיבלנו בימינו עירויי נוזלים שונים ובהם עירוי דם (transfusion); גם אינפוזיה היא עירוי כמובן.
[5] תאורטית עָרוּם הוא גם 'מה שנערם בערֵמות', אבל שימוש זה נדיר מאוד.
[6] ר' סיוון מביאו מלשונו של י"ח ברנר בכתב העת שיסד ברנר "המעורר", שנה א' (משנת 1906). ראו ר' סיוון, "מֵחיי המלים", לשוננו לעם לז, ג (תשמ"ו), עמ' 83. ואולם במילון בן־יהודה ניתנת מובאה משל ר' יצחק סָטָנוב בחיבורו "דברי ריבות" (משנת 1799).
[7] ערמומית היא גם גרסת דפוסי הבבלי בהסבר על האמור במשלי ח, יב "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה": "כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית" (סוטה כא ע"ב). ואולם לפי כתב היד שגרסתו נבחרה לשמש במילון ההיסטורי, המילה היא ערמימות.
רָם
רָם הוא תואר מקראי במובן 'גבוה', 'נישא': "עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים" (דברים ט, ב), "וַיִּרְאוּ כׇל גִּבְעָה רָמָה וְכׇל עֵץ עָבֹת" (יחזקאל כ, כח), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ" (ישעיהו י, לג). לאמיתו של דבר אין רָם אלא צורת בינוני של השורש רו"ם בבניין קל. בגזרת ע"ו צורות הנסתר בעבר ובבינוני זהות, והוא אומנם משמש גם פועל של ממש, למשל "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יד).
רָם בתנ"ך משמש גם שם פרטי – הוא שמו של דמות מקראית משבט יהודה, וגם שם משפחתו של אחד מרעי איוב; ובעיקר – רכיב נפוץ בשמות תאופוריים, כגון אַבְרָם ואֲבִירָם, יְהוֹרָם, יוֹרָם ורַמְיָה. הרכיב רָם (בהגייה rōm) נפוץ במיוחד בשמות פניקיים, ובמקורותינו הוא בא בשמו של חִירָם מלך צור (גם בצורה חִירוֹם!) שסייע בבניין מקדש שלמה. לבד ממנו נזכר באותו הקשר גם האומן העברי־צורי חִירָם שעליו נאמר "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כׇּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כׇּל מַחֲשָׁבֶת" (דברי הימים ב ב, יג). בימינו רווח שם החיבה רָמִי.
רוֹם
רוֹם הוא שם עצם שפירושו 'גובה' ושקול במשקל השמות טוֹב וקוֹל. הוא בא פעם אחת במקרא: "רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (חבקוק ג, י). מפרשים וחוקרים התקשו בהבנת הפסוק. מן ההקשר נראה שרוֹם הוא הפך מן תְּהוֹם, ואולם יש מי שפירשו כי החלק השני מוסב אף הוא על תהום (במין תקבולת חסרה), והתהום הוא הנושא ידיו אל־על.[1]
רוֹם היא מילה נדירה בעברית – היא נקרית בספרות העברית שאחרי המקרא פעמים אחדות, כמעט אך ורק בלשון הפיוט. ובכל זאת יישוב מיישובי צפון הארץ נקרא בימינו בשם זה: הקיבוץ אֶל־רוֹם – ברמז לדרך העולה אל מרומי הר החרמון. פעם אחת בתנ"ך באה גם הצורה רוֹמָה, שם העצם רוֹם בסיומת ־ָה לציון תואר הפועל: "וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כִּי עֵת רָעָה הִיא" (מיכה ב, ג), כלומר 'בְּרוֹם', 'ברוממות', 'בקומה זקופה'.[2]
רוּם
רוֹם בתנ"ך היא צורת משנֶה של שם עצם מוכר יותר בשורש רו"ם – רוּם (גם בכתיב רֻם),[3] אף הוא בא בתנ"ך לא פעם כניגוד למילה שעניינה נמיכות קומה; אם לציון 'גובה' סתם: "שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק" (משלי כה, ג) ואם לציון גאווה אנושית: "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים" (ישעיהו ב, יא).[4] בלשון המשנה הוא משמש בתיאור מידות או מרחקים, ומופיע במשנה אפילו יותר מהמילה 'גובה' עצמה, למשל "ההיכל מאה על מאה על רום מאה" (מידות ד, ו). ואומנם רוּם היא המילה הרגילה בארמית לציון 'גובה'. כך למשל בארמית המקראית: "נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב, רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין, פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת" [=המלך נבוכדנצר עשה פסל של זהב, גובהו שישים אמות רוחבו שש אמות] (דניאל ג, א), וגם בתרגום אונקלוס למילה קוֹמָה (='גובה') בתורה. הפסוק "וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות לז, י) מיתרגם בסופו "ואמתא ופלגא רוּמֵיהּ".
בלשון חז"ל בא הביטוי 'רוּמוֹ של עולם' לציון 'דבר נעלה': "מאי [= מה (פירוש הפסוק)] "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (תהלים יב, ט)? דברים העומדים ברומו של עולם – בני אדם מזלזלין בהן" (בבלי ברכות ו ע"ב). בימינו משמשת ברגיל המילה גֹּבַהּ, ואולם רוּם מיוחדת בהקשרים אחדים – לציון 'שיא הגובה', כגון של הרים או של שלג, ובעקבות המשנה במסכת מידות (ב, ג) גם לציון החלק האנכי של מדרגה – רוּם המדרגה (החלק האופקי נקרא שֶׁלַח המדרגה).
מרום
לצד רוֹם ורוּם משמשת בלשון המקרא, ובעיקר בשירה המקראית, המילה מָרוֹם, בדרך כלל במובן 'שמיים' לציון מקום משכנו של האל: "כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קׇדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט" (תהלים קב, כ), וגם בביטוי 'נשא עיניו למרום': "וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ" (מלכים ב יט, כב), "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). צורת הרבים של מָרוֹם היא מְרוֹמִים, והיא מוכרת מן הפסוק "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב) שמשובץ גם בסוף תפילת העמידה ובתפילת הקדיש (ומכאן קנה את פרסומו), וכן בנוסח השבועה סָהֲדִי בַּמְּרוֹמִים (= 'עֵדִי במרומים', כלומר האלוהים שבשמיים הוא עֵדי שאני דובר אמת), על פי הפסוק בספר איוב "עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים" (טז, יט).
רומי
השם הפרטי רוֹמִי ניתן בימינו לבנים ולבנות ומקורו בשם פרטי לבנות בלשונות אירופה. השם עשוי להתפרש בעברית כמילה רוֹם בתוספת כינוי השייכות ־ִי (אלא שאז הצורה התקנית אמורה להיהגות במלרע) או בסיומת כינוי החיבה ־ִי (על דרך רמי, טלי).
הצורה רוֹמִי בהגייתה המלעילית מוכרת בעברית מספרות חז"ל כשמה של העיר רומא וגם כשמה של האימפריה הרומית. השם הלטיני הוא אומנם Roma בתנועה a, אלא שבפי דוברי העברית הוא נהגה על פי היוונית: Ῥώμη, כלומר בתנועת i או e, ועל כן הוא נכתב ביו"ד – רומי. עם זאת שמות הייחוס רוֹמִי ורוֹמִית אמורים להיהגות במלרע, וכך אומנם מקובל בהגיית הכינוי 'עמנואל הרומי', אבל בצירופים אחרים – דוגמת 'חייל רומי' או 'הלשון הרומית' – רבים אינם מקפידים בכך.
_____________________________
[1] לפי זה רוֹם הוא תואר הפועל ולא שם עצם. בכיוון דומה יש שטענו כי המקרא מסורס ויש להשלימו בסופו במילה 'שמש' שבראש הפסוק הבא: "נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא שָׁמֶשׁ", היינו 'תהום נתן קולו, ושמש נשא ידיו לָרום'. אחרים פירשו שהכול מוסב על האל: הוא הנותן בתהום קולו והוא הנושא מעלה ידיו.
[2] הסיומת המוטעמת ־ָה לציון תואר הפועל נדירה. דוגמאות נוספות: אָמְנָה (לצד אָמְנָם) מן אֹמֶן, עַתָּה מן עֵת.
[3] על אף הדמיון אין מקובל לראות בצמד רוֹם–רוּם אותו הקשר של קוֹם–קוּם או שׁוֹב–שׁוּב. לדוגמה בשורש קו"ם: קוֹם בחולם היא צורת המקור המוחלט (ירמיהו מד, כט: "לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה") וקוּם היא צורת המקור הנטוי ("וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וכן שם הפועל לָקוּם).
[4] אף המילה גאון וגאווה מן השורש גא"י מורות בעיקרן 'גובה'. השוו בשרשרת הנרדפים: "גֵּאֶה מְאֹד גׇּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ. (ירמיהו מח, כט). להרחבה עיינו כאן.
"האוכל כאן נורא טעים!"
"מה פתאום?! הוא נורא ואיום".
המילה נוֹרָא רגילה בלשוננו בשתי משמעויות עיקריות:
- רע מאוד, גרוע ביותר – למשל: 'מזג אוויר נורא', 'שגיאה נוראה', 'הרגשתי נורא'.
- מאוד, ביותר – למשל: 'נורא יפה', 'התעצבנתי נורא'.
המשמעות השנייה רגילה בעיקר בלשון הדיבור, ואילו בלשון התקנית מוטב להימנע ממנה. במקום 'נורא יפה' או 'יפה נורא' מומלץ לנקוט 'יפה מאוד' או 'יפה ביותר' (רצוי שהמעצים יבוא לאחר הדבר המועצם – 'יפה מאוד' ולא 'מאוד יפה').
אך כיצד בכלל נוצרו שתי המשמעויות השונות הללו של 'נורא'?
המילה נוֹרָא היא ביסודה פועל בבניין נפעל מן השורש יר"א – כמו נולד מן השורש יל"ד או נוצר מן השורש יצ"ר. המשמעות היסודית של נורא היא 'מעורר יראה', 'יראים ממנו'. כך למשל ניבא חבקוק על שלטון האימים של הכשדים – הבבלים: "כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר… אָיֹם וְנוֹרָא הוּא…" (א, ו–ז). ועל המדבר, שהוא מקום מפחיד להולך בו, נאמר: "וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא…" (דברים א, יט).
ואולם יראה איננה שלילית בהכרח – יש יראה שהיא פחד ובעתה, ויש יראה שהיא יראת כבוד. בתנ"ך המילה נורא משמשת בעיקר במשמעות השנייה – כשם תואר לאל או לדברים הקשורים בו. למשל: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י, יז), "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז). בהקשרים כאלה המילה נוֹרָא קרובה במשמעה למילים 'נשגב', 'נעלה', 'נערץ'. משמעות זו ניכרת גם במילה נוֹרָאוֹת המציינת מעשים נשגבים, מעשי ניסים: "שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם – עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם, נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף" (תהלים קו, כא–כב).
הימים הנוראים הם ראש השנה ויום הכיפורים, ולפי כמה מן המסורות גם הימים שביניהם (כלומר כל עשרת ימי תשובה). הכינוי "ימים נוראים" עשוי להתפרש לדוברי העברית בת זמננו 'ימים קשים', ואולם לאמיתו של דבר גם בצירוף זה המילה נורא מציינת יראה: ייתכן שהכוונה ליראת כבוד – 'ימים נשגבים', 'ימים מלאי הוד', וייתכן שהכוונה ליראה ממש, כפי שכותב מנדלי מוכר ספרים בספרו "בימים ההם": "ימים נוראים, שאף הדגים במים מתפחדים מאימת הדין".
בלשון ימינו נוספה למילה נורא המשמעות 'רע מאוד', 'גרוע ביותר' ('איזה ספר נורא', 'זה לא נורא'). כך קרה גם למילה הנרדפת איום ('השמלה הזאת פשוט איומה'), ושימוש דומה יש גם במילים אחרות כגון מזעזע ('צבע מזעזע') וזוועה ('אתה נראה זוועה'). שימוש זה נובע כמובן ממשמעות הפחד והבְּעתה של המילה נורא ולא מן המשמעות של יראת כבוד. דבר מבעית הוא לרוב דבר רע ביותר, ומכאן קצרה הדרך להתפתחות המשמעות של דבר שלילי וקשה גם בלא ממד הפחד. השימוש בשם תואר שפירושו 'מפחיד' לציון דבר גרוע ביותר מוכר גם מלשונות אחרות, כגון המילים awful ו־terrible באנגלית ומילים מקבילות בגרמנית וברוסית. ייתכן שלשונות אלו הן שהשפיעו על התהליך שחל בעברית החדשה במילה נורא ובמילים הדומות לה, וייתכן שמדובר בתהליך סמנטי שהתרחש בכמה לשונות באופן בלתי תלוי.
התפתחות נוספת שחלה במילה נורא היא הפיכתה לתואר הפועל במשמעות 'מאוד' – אם בהקשר שלילי כגון 'נורא קשה', אם בהקשר חיובי כגון 'נורא יפה'. התפתחות זו מוכרת גם היא מלשונות אירופה – אנגלית (terribly hard, terribly beautiful), גרמנית, רוסית, צרפתית ועוד, ונראה שהעברית הושפעה בעניין זה מלשונות אלו. בבסיסה של התפתחות זו עומדת העוצמה הרגשית הרבה המצויה במילים המציינות דבר מפחיד או קשה במיוחד. מילים כאלו מנוצלות בלשון הדיבור להפלגה ולהגברה, משום שהדוברים חשים שמילים דוגמת 'מאוד' ו'ביותר' כבר נשחקו ואינן חריפות דיין: "מסובך רצח", "מצחיק פחד", "טעים בטירוף". מילים שליליות בעלות עוצמה רגשית רבה אף משמשות בלשון הדיבור להבעת דבר חיובי במיוחד, למשל: הורס, מדהים, מהמם, מטריף, שיגעון.
שתי המשמעויות המחודשות של נורא – 'גרוע ביותר' ו'מאוד' – מופיעות רק בחלק מן המילונים העבריים בני ימינו, וליד שתיהן נכתב "לשון דיבור". אף על פי כן נראה שיש הבדל ביניהן:
נורא במשמעות 'גרוע ביותר' קרוב למדי למשמעות המקורית השלילית של המילה, ונראה שאין טעם לפסול אותו.
לעומת זאת המילה נורא במשמעות 'מאוד' רחוקה יותר מן השימוש המקורי: אין בה כל היבט של שלילה או פחד, והשימוש בה כרוך גם בשינוי מעמדה מבחינת חלקי הדיבור: משם תואר היא הופכת לתואר פועל שאינו מותאם במין ובמספר למילה שהוא מעצים. בלשון התקנית ראוי אפוא להימנע מניסוחים דוגמת 'נורא יפה', 'יפה נורא', ובמקומם מומלץ לנקוט 'יפה מאוד', 'יפה ביותר' (רצוי שהמעצים יבוא לאחר הדבר המועצם – 'יפה מאוד' ולא 'מאוד יפה').
ומה בדבר שם התואר נוראי? שם תואר זה נוצר בלשון הדיבור – אולי משום שהדוברים הרגישו צורך להדגיש את תפקידה של המילה נורא כשם תואר (שהרי כיום בלשונם של רבים שימושה העיקרי הוא תואר הפועל במשמעות 'מאוד'). מבחינה דקדוקית אפשר להשוות את נוראי לשמות תואר אחרים שבבסיסם צורת בינוני, כגון מוּחָשִׁי, נוֹזְלִי, אם כי מדובר בקבוצת מילים מצומצמת למדי. מכיוון שאין הבדל בין נורא לנוראי נעדיף בלשון המוקפדת את הצורה המקורית נורא, ובנקבה – נוראה (לעומת נוראית – צורת הנקבה של נוראי).
"…וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם" (דברים א, לב–לג)
בפרשת דברים חוזר ונזכר סיוע האל לבני ישראל בלכתם במדבר על ידי עמוד הענן ועמוד האש. סיוע זה מתואר לראשונה בספר שמות: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (יג, כא). מן הפסוקים האלה הקורא מבין בנקל שיוֹמָם פירושו 'ביום' ולַיְלָה פירושו 'בלילה'. ככל הנראה זאת המשמעות המקורית של הצורה לַיְלָה, שנוצרה משם העצם לַיִל (על משקל זַיִת, קַיִץ, חַיִל) בהוספת הסיומת ־ָה (סיומת לא מוטעמת, שלא כסיומת הנקבה). במקרה הזה הוספת הסיומת ־ָה לשם העצם יצרה תיאור זמן.
הסיומת ־ָה הלא מוטעמת מוכרת יותר בשם ה"א המגמה, משום שלעיתים קרובות היא נוספת אל שמות מקום או שמות עצם המציינים מיקום לשם יצירת תיאור מקום של כיוון או יעד: צפונה, קדימה, ימינה, פנימה, ארצה, העירה. המילה לַיְלָה אינה הדוגמה היחידה לשימוש בסיומת זו ליצירת תיאור שאינו תיאור כיוון. כך נוצרה גם הצורה יָמִימָה שבצירוף מִיָּמִים יָמִימָה (המשמע המקורי של הצירוף הוא 'במועד קבוע': "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה", שמואל א א, ג), וכן המילה חֲלִילָה ואולי גם מְאוּמָה. בכל אלה אפשר לראות תוארי פועל. כנראה הייתה לסיומת ־ָה הלא מוטעמת משמעות כללית של תיאור, אלא שכבר בתקופת המקרא הצטמצם השימוש בה בעיקר למשמעות הכיוון (ה"א המגמה), ואילו משימושים תיאוריים נרחבים יותר נשתמרו רק צורות אחדות. על פי רוב כבר לא נתפסה המילה לַיְלָה כתואר פועל, וכך היא תפסה את מקומה של הצורה הקדומה לַיִל כשם עצם. המילה לַיְלָה משמשת שם עצם כבר בפרק הראשון של ספר בראשית: "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (א, ה). בלשון ימינו היא הצורה השימושית היחידה, ואילו הצורה לַיִל מצויה רק בספרות ובשירה.
כמו המילה לַיְלָה, גם המילה יוֹמָם נגזרה בהוספת סיומת לשם עצם: יוֹם + ־ָם. יש גם מילים מקראיות אחרות בעלות משמעות תיאורית שנוצרו באופן זה: רֵיקָם ('בידיים ריקות'), דּוּמָם ('בדממה', 'בשקט'), חִנָּם ('בעבור חן', כלומר 'שלא בעבור תשלום'), אָמְנָם ('בדרך אֹמֶן', כלומר בדרך אמת). ויש שמתווספת לשם עצם הסיומת ־וֹם לאותה תכלית בדיוק, כגון פִּתְאוֹם ('בדרך פתע' – בשינוי מעי"ן לאל"ף). כל אלה תוארי פועל, ותפקידם התחבירי המובהק תיאור אופן. ואולם גם תיאורים אחרים נגזרו בדרך זו, כגון שִׁלְשוֹם, הֲלוֹם. נראה שאותה הסיומת מצויה גם בשמות מקום אחדים שנזכרו במקרא, כגון עֵינָם (יהושע טו, לד) – מקום של עַיִן, כלומר מעיין; גִּדְעֹם (שופטים כ, מה) – מקום של גדיעה. בערבית יש תוארי פועל רבים בסיומת ־ָן, לדוגמה طَبْعًا (טַבְּעַן) – 'כמובן', جِدًّا (ג'ִידַּן) – 'מאוד' וגם شُكْرًا (שֻׁכְּרַן) – 'תודה' (כלומר 'בהודיה'). נראה שתצורת תוארי הפועל בעלי סיומת ־ָם/־וֹם הייתה סדירה למדי גם ברובד הקדום של העברית, ואף על פי כן בעברית שלאחר המקרא לא נוצרו תוארי פועל חדשים בדרך זו, ואלה שירשנו מן המקרא נותרו קבוצה סגורה ולא גדולה.
בכרך הראשון של כתב העת "לשוננו" (תרפ"ט) התפרסמה הצעה של מ' אבישי מוורשה להשתמש בסיומת ־ָם/־וֹם לתצורה סדירה של תוארי פועל. לדבריו היעדר דרך אחידה ואוטומטית ליצירת תוארי פועל בעברית מקשה את התרגום מלשונות אירופה. ואומנם באנגלית אפשר ליצור אין־ספור תוארי פועל בסיומת ly-, בצרפתית בסיומת ment-, ברוסית ובפולנית בסיומת o-. אבישי הציע ליצור בשיטתיות תוארי פועל בסיומת ־ָם/־וֹם, לדוגמה פִּלְאוֹם ('באורח פלא'), יַחֲסוֹם ('באופן יחסי'), ואף להחליף תוארי פועל שכבר נוצרו בעברית בדרכי תצורה אחרות בחלופות בעלות אותה הסיומת, כגון יָפוֹם וצָרוֹם (לפי שיטה זו המילים צַר ויָפֶה יוסיפו לשמש רק שמות תואר ולא תוארי פועל). אך כידוע הצעתו זו לא יצאה אל הפועל, וככל הנראה גם לא נדונה.
המילים יומם ולילה, שפתחנו בהן את הדיון, משמשות עד ימינו בצירוף 'יומם ולילה' המאחד את שתיהן ומוכר למשל מן הכתוב "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח).
מתקני לשון רבים ממליצים להבחין בין יחיד ליחידי כך:
המילה יחיד היא הרגילה בשימוש בצירופי שם ותואר, כגון 'הפתרון היחיד', 'בת יחידה'. יחיד הוא גם שם עצם (שם תואר מועצם) שמשמעו 'איש אחד' – למשל בצירוף 'הצגת יחיד'. לעומת זה במילה יחידי משתמשים בתפקיד של תיאור במשמע 'לבדו', 'בגפו' על דרך הכתוב במסכת אבות "והמהלך בדרך יחידי…" (ג, ד). לפי זה מוטב שלא לומר, למשל, 'המקום היחידי' אלא 'המקום היחיד'.
הבחנה זו בין יחיד ליחידי מקובלת למדי, אך איננה מוסכמת על הכול. האקדמיה – כדרכה למעט בפסיקה בענייני ניסוח – לא נדרשה לשאלה זו, וממילא לא פסקה בה.
הינה פירוט הדברים:
המילה יָחִיד מקורה בתנ"ך, כגון "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ…" (בראשית כב, ב), "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" (שופטים יא, לד). המילה משמשת גם בספרות חז"ל – בעיקר כשם תואר מועצם במשמע אדם אחד, ההפך מרבים, כגון בצירוף 'רשות היחיד'.
בלשון חז"ל עולה גם המילה יְחִידִי, שנוצרה כנראה בהשפעת הצורה הארמית יְחִידַאי (יְחִידַי), וביסודה היא שם תואר בדיוק כמו יחיד. ואומנם בספרות חז"ל רגילים צירופים דוגמת 'גרגר יחידי', 'מעשה יחידי', 'דלעת יחידית' ו'גפן יחידית'. צירופים אלו רווחים יותר ממקביליהם בעלי המילה יחיד, כי כאמור בלשון חז"ל לרוב יחיד הוא 'אדם יחיד'. עם זאת גם יחידי הוא לפעמים 'אדם יחיד', כגון "ר' יהודה אומר אין יחידי דן" (תוספתא סנהדרין ה, א).
המשפט האחרון שראינו דומה לדברי ר' ישמעאל "אל תהי דן יחידי" (אבות ד, ח), אלא שכאן המילה יחידי משמשת בתפקיד של תיאור במשמעות 'לבד'. שימוש כזה מוכר ממקומות נוספים בספרות חז"ל כגון "והמהלך בדרך יחידי" (משנה אבות ג, ד), "היוצא יחידי בלילה" (תוספתא תרומות א, ג), "הישן בבית יחידי" (בבלי שבת קנא ע"ב).[1]
בצירופי שם ותואר בעברית בת ימינו המילה הרגילה היא יחיד, ולצידה יש שימוש זהה במילה יחידי, כגון 'המקום היחיד' וגם 'המקום היחידי'. לעומת זאת בנקבה וברבים משתמשים בדרך כלל רק בנטיותיה של המילה יחיד: 'הדוגמה היחידה' ולא 'הדוגמה היחידית', 'המקרים היחידים' ולא 'המקרים היחידיים'. ניסוחים דוגמת 'עלמה יחידית', 'הפעם היחידית' – המצויים בספרות העברית בראשית המאה העשרים – הלכו ונעלמו מלשוננו. אפילו ביאליק, שכתב במהדורה הראשונה של 'מאחורי הגדר' על "עינה היחידית של מארינקא" שנראתה מבעד לנקב הגדר, שינה זאת במהדורה האחרונה ל"עינה היחידה".
מתקני הלשון חלוקים בדעותיהם בשאלת ההבחנה בין יחיד ליחידי. מקצתם טוענים שיש במקורות הבחנת משמעות דקה: יחיד פירושו 'אחד' ובייחוד 'אדם אחד', ואילו יחידי פירושו 'בודד', 'המצוי לבדו'. לעומתם אחרים סוברים שחוץ מן ההבדל ברובד הלשון – לשון מקרא לעומת לשון חכמים – אין הבדל ממשי בין שתי המילים (כשם שאין הבדל בין אכזר לאכזרי). הלכה למעשה רבים ממתקני הלשון ממליצים לייחד את המילה יחידי לתפקיד של תיאור ('הוא פעל יחידי', 'היא אוהבת ללכת יחידית'), ואילו בהקשרים אחרים להשתמש רק במילה יחיד ('המקום היחיד', 'היחיד שחושב כך').
כאמור האקדמיה ללשון העברית איננה מתערבת בעניין הזה. נֹאמר רק כי העדפת המילה יחיד בצירופי שם ותואר ('המקום היחיד') עולה בקנה אחד עם המערכת השלמה שנוצרה בלשון ימינו, שבה נוקטים בנטיות רק את הצורות יחידה, יחידים, יחידות (ולא 'יחידית', 'יחידיים', 'יחידיות').
יחידים או בודדים?
בעברית בת ימינו משתמשים לעיתים בשם התואר בודד במשמעות 'יחיד', כגון 'פעולה בודדת', 'בודדים חושבים כך', 'נשארו מקומות בודדים', 'בתוך שעות בודדות'. שימוש זה מתועד כבר בספרות ההשכלה, והוא רגיל למדי בספרות העברית המתחדשת. כמה ממתקני הלשון מסתייגים מדרך ההבעה הזאת, וממליצים להגביל את המילה בודד למשמעה היסודי: 'מי שמצוי לבדו', 'מי שחש בדידות'. על פי זה עדיף לומר 'פעולה יחידה', 'מעטים חושבים כך', 'נשארו מקומות יחידים', 'בתוך שעות אחדות' וכדומה.
____________________________
[1] תיאור מסוג זה נקרא תיאור מצב – שם תואר המתאר את מצבו של נושא המשפט (או של מושא המשפט) בזמן הפעולה. תיאורי מצב הם שמות תואר המתאימים במין ובמספר לשם, ואכן בספרות הרבנית אפשר למצוא שימוש כזה בצורת נקבה, כגון "והיא אינה יכולה לדור יחידית בבית" (שו"ת הרשב"ש, המאה הט"ו).
מן השורש אח"ר מוכרות לנו מילים רבות שמשמען משתלשל ממשמעות יסוד 'ההפך מפנים', 'ההפך של קדימה': אַחֲרוֹן ואַחֲרִית, לְאַחֵר ומְאֻחָר, אָחוֹר אֲחוֹרִי ואֲחוֹרַנִּית, אַחֵר, אַחְרַאי ואַחְרָיוּת. לשלל המילים הללו נוספות מילות יחס נפוצות: אַחַר ("ויהי אחר הדברים האלה"), אַחֲרֵי ("אחרי מות"), מֵאֲחוֹרֵֵי (מאחורי הקלעים).
מילות היחס אַחַר ואַחֲרֵי נרדפות זו לזו, וככל הנראה אַחֲרֵי היא הרחבה מן אַחַר. שתיהן עשויות לציין זמן המאוחר לזמן אחר, כגון 'אחר הצוהריים', 'אחרי החגים', 'אחר כך', 'אחרי כן'. עוד הן עשויות לציין מיקום של דבר ביחס לדבר אחר, כגון 'עמד בתור אחרי מישהו', 'רדף אחר משהו'. בהשאלה אַחַר ואַחֲרֵי פירושן 'בהשפעת', 'בעקבות', 'בדרכו של', כבלשון התורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט).
מילת היחס מֵאֲחוֹרֵי מציינת בלשוננו כיום רק מקום ובעיקר מקום פיזי, כגון 'התחבאו מאחורי ברוש גבוה'. נוכל להבהיר את ההבדל אם נשווה בין שני המשפטים האלה: (א) 'אני מאחוריך'; (ב) 'אני אחריך'. במשפט (א) הכוונה לעמידה פיזית בגבו של אחֵר, ואילו במשפט (ב) אפשר שהכוונה לעמידה פיזית, אך אפשר שהכוונה לסדר מסוים בתור גם ללא עמידה בטור זה אחר זה.
המילה מֵאֲחוֹרֵי היא למעשה צירוף של שתי מילים: מילת היחס 'מן' ושם העצם אָחוֹר בצורת רבים (או זוגי, ראו להלן). שם העצם אָחוֹר משמעו הצד (של גוף וכדומה) שהוא ההפך מן 'פנים', למשל בדברי אלוהים למשה: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). כשם עצם המילה משמשת לרוב ברבים, וצורתה צורת זוגי: אֲחוֹרַיִם.
המילה אָחוֹר משמשת גם כתואר הפועל לציון כיוון ('אל הצד האחורי'), כגון בברכת יעקב לדן: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט, יז).
בתנ"ך מוצאים את המילה 'אחור' גם בצירוף מילות יחס. הצירופים הבולטים והמוכרים לנו גם היום הם לְאָחוֹר, מֵאָחוֹר.
כאמור עיקר השימוש במילה אָחוֹר הוא לציון צד, ועניינו אפוא מקום ולא זמן. ואולם פה ושם יש שהמילה באה גם במשמעות זמן, כגון "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר" (ישעיהו מב, כג), וכדברי רד"ק "וישמע מה שעתיד להיות בסוף הימים". הוראה זו קרובה לצירוף 'אחרית הימים'.
בלשון חז"ל, בספרות הרבנית ואף בספרות החדשה יש שהמילה אֲחוֹרֵי לבדה משמשת מילת יחס המציינת מיקום, לדוגמה: "מקום היה אחורי בית הכפורת ששם בודקין ייחוסי כהונה" (ספרי במדבר), "המהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח" (בבלי יומא לז ע"א), "עמדו אחורי הדלת ושמעו" (עגנון, העגונה). שימוש זה נוצר כנראה בהשפעת הארמית, כמו שאפשר לראות למשל בתרגום אונקלוס לכתוּב "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, ח) – "וּמִסתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי מֹשֶׁה עַד דְּעָלֵיל לְמַשׁכְּנָא".
בעברית בת ימינו המילה אָחוֹר משמשת בכמה שימושים ומשמעים שירשנו מן המקורות:
(א) החלק האחורי של גוף, של מבנה וכדומה, בעיקר בצירוף מילות יחס כגון מֵאָחוֹר, לְאָחוֹר.
(ב) בצורת הזוגי אֲחוֹרַיִם (בלי ניקוד: אחוריים) – ישבן, עכוז.
(ג) תואר הפועל כבמקרא.
(ד) במילת היחס (או צירוף היחס) מֵאֲחוֹרֵי.
מלבד אלו בפי מקצת הדוברים הצורה אֲחוֹרֵי משמשת מילת יחס המציינת זמן, כגון "נדבר אחורי זה". לשימוש זה לא מצאנו תיעוד בעברית הקלסית, שכן כאמור בלשון חז"ל השימוש במילת היחס אֲחוֹרֵי הוא בתפקיד של מיקום ולא של זמן.
בעברית בת ימינו – ודאי בלשון היום־יומית – רגיל השימוש במילה הַרְבֵּה לפני שמות עצם, כגון 'הרבה אנשים', 'הרבה שנים', 'הרבה כסף'. בלשון הגבוהה רווח יותר השימוש בשם התואר רַב אחרי שם העצם: 'אנשים רבים', 'שנים רבות', 'כסף רב'; ובעלי סגנון נוקטים: 'אנשים הרבה', 'שנים הרבה', 'כסף הרבה'. נשאלנו מה מעמדן של דרכי הניסוח האלה מבחינת התקן, והאם יש עדיפות לאחת מהן.
בספרות העברית לדורותיה אנו מוצאים לא פחות מחמישה מבנים:
- שם עצם + רב: 'ימים רבים' (מן המקרא ואילך, נדיר בלשון חז"ל)
- רוב + שם עצם: 'רוב דגן' (במקרא ובלשון חז"ל)
- שם עצם + הרבה: 'שנים הרבה' (במקרא ובלשון חז"ל)
- שם עצם + מרובה: 'גשמים מרובים' (בלשון חז"ל)
- הרבה + שם עצם: 'הרבה פעמים' (בלשון חז"ל המאוחרת ואילך)
כל המבנים האלה כשרים כמובן לשימוש בימינו. עם זאת יש המסתייגים מן המבנה הרבה + שם עצם, ומעדיפים את המבנים האחרים הנוהגים ברבדים הקלסיים של העברית: לשון המקרא ולשון המשנה. אחרים אינם מוצאים כל פסול במבנה זה.
הינה פירוט הדברים:
בתנ"ך רווח השימוש בשם התואר רַב (משורש רב"ב) לציון כמות גדולה, כגון "יָמִים רַבִּים", "נָשִׁים רַבּוֹת", "עַם רַב". כרוב שמות התואר בעברית, שם התואר רַב בא לאחר שם העצם והוא מתאים לו במין ובמספר – 'ימים רבים' כמו 'ימים יפים'. עם זאת מצוי פה ושם גם הסדר ההפוך, כגון "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" (משלי לא, כט; ואולי זו לשון קצרה: 'רבות הבנות אשר עשו חיל').
מילה קרובה מאותו השורש היא רֹב, ואף היא רווחת בתנ"ך להבעת כמות גדולה, למשל: "וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" במשמעות 'שפע דגן ותירוש' (בראשית כז, כח), "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" במשמעות 'זבחיכם הרבים' (ישעיהו א, יא). המילה רוב היא כַּמָּת – מילה המציינת כמות, וכמו כַּמָּתִים אחרים היא באה לפני שם העצם: 'רוב דגן' כמו 'מעט שמן', 'כל הימים'. גם בספרות חז"ל יש רוב במשמעות 'הרבה', כגון "על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים" (משנה תענית ג, ח), אך בימינו נעלם השימוש הזה – אולי משום שבינתיים גבר מאוד השימוש במילה רוב בהוראת 'החלק הגדול ביותר' (שימוש זה מקורו בלשון חז"ל).
לצד רַב ורוב אפשר למצוא בתנ"ך את המילה הַרְבֵּה. מילה זו היא ביסודה צורת המקור של הפועל הִרְבָּה (מן השורש רב"י, אחי השורש רב"ב) בבניין הפעיל. עיקר שימושה של הַרְבֵּה בתנ"ך הוא בתפקיד תואר הפועל, כגון "הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל א כו, כא), אך יש שהיא מצטרפת לשם עצם, כגון "נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל ב ח, ח), "שָׁנִים הַרְבֵּה" (קהלת יא, ח). במקרים אלו היא באה לאחר שם העצם, ורק פעמיים מצוי הסדר ההפוך: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז), "כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה" (עזרא י, א). אף אפשר שבפסוקים אלו כוּונה מלכתחילה המילה הרבה אל הפועל שלפניה ולא אל שם העצם שאחריה.
במשלי בן סירא, במגילות ים המלח ובלשון התפילה רגיל המבנה המבוסס על שם התואר רב כבמקרא, כגון "עם רב", "רחמים רבים". לעומת זאת בספרות חז"ל ניסוחים דוגמת 'ימים רבים' נדירים ביותר, אולי עקב התגברות השימוש במילה רבים במשמעות 'ציבור', 'אנשים רבים' כבצירוף הרווח רשות הרבים (יסודו של שימוש זה במקרא, כגון "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" – שמות כג, ב, אך בספרות חז"ל הוא שכיח במיוחד). תמורת ניסוחים אלו מצוי לפעמים המבנה שם עצם + מרובה (לרוב בניגוד ל'ממועט' או 'מועט'), כגון "מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות" (משנה חגיגה א, ה), וכן רווח יותר השימוש במילה הַרְבֵּה. בלשון התַּנָּאִים – במשנה ובתוספתא – הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם, כגון "היו לפניו מינים הרבה" (משנה ברכות ו, ד), "השוכח את התורה ועבר עבירות הרבה" (תוספתא שבת ח, ו), אך בתלמודים שכיח למדי גם הסדר ההפוך הרבה + שם עצם, למשל: "הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר משגזרת עלי" (בבלי עירובין כא ע"ב), "הרבה גרים נתגיירו באותו היום" (ירושלמי סנהדרין ו:ז, כג ע"ד). חוקר לשון חז"ל יוחנן ברויאר הראה כי הקדמת המילה הרבה לשם העצם חלה בעיקר כאשר הצירוף בא בראש המשפט והסביר: "נראה שעצם העמדת הצירוף בראש המשפט באה להדגיש את הריבוי. לפיכך הוקדמה לראשו אף המילה הרבה, שהרי היא העיקר במקרים אלו".
בספרות הגאונים המילה הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם כבמקרא ובספרות התנאים, ואילו בספרות הרבנית רווחים מאוד שני הסדרים. כך למשל אפשר למצוא בכתביו של רבי יוסף קארו "שאלות הרבה", "טענות הרבה", "גבינות הרבה", "מקומות הרבה", אך גם "הרבה מקומות", "הרבה בתים", "הרבה אחים", "הרבה פעמים".
גם בחיבורים מתקופת ההשכלה אפשר למצוא עירוב של המבנים – יש שהרבה באה אחרי שם העצם לפי הדרך הקלסית כגון "למען יבוא אל תוכו אויר הרבה" (ישראל פרנקל, שומר הבריאות, 1890), ויש שהיא באה לפני שם העצם כגון "נחוץ להזות בחומץ את רצפת החדר הרבה פעמים ביום" (דוד גורדון, דרכי הרפואה, 1870). השימוש הנפוץ במבנה הרבה + שם עצם הושפע ודאי מלשונות האם של הכותבים, שכן בלשונות אירופה זה הסדר הרגיל, ואולי השפיעו גם הכַּמתים האחרים (כל, מעט, רוב ודומיהם), שמקומם כאמור לפני שם העצם. כך או כך, הקדמת המילה הרבה לשם העצם ותיקה בלשוננו, ואפשר לנקוט אותה גם כיום – כדברי איש הלשון יצחק אבינרי: "לכאורה, אין זה אלא בהשפעת שפת לועז, אך כבר מצאנו כיוצא בזה במקורות עתיקים, ויש בתלמוד הרבה פעמים הרבה לפני השם" (ושימו לב כי הוא עצמו נוקט כאן במכוון "הרבה פעמים").
סיכומו של דבר: המבנים הקלסיים בעברית הם דברים רבים, דברים הרבה (מן המקרא) ודברים מרובים (מן המשנה), אך כבר בתלמודים מצוי המבנה הרבה דברים (תחילה רק בראש משפט), ואין אפוא טעם וסיבה לפסול אותו.
המילים פתע ופתאום זהות במשמען ודומות מאוד בצורתן, וככל הנראה התגלגלו ממקור אחד. שתי המילים מוכרות כבר מן התנ"ך, ולפעמים הן אף באות בו יחד, למשל: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם" (במדבר ו, ט), "אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ" (ישעיהו ל, יג).
האם יש קשר בין פתע לפתאום? נראה שכן.
יש קרבה בין העיצורים הגרוניים א ו־ע בשל מקום החיתוך הקרוב שלהם (הגרון והלוע), ולאור זאת מוכרים גם חילופים אחרים כמו גָּמָא וגָמַע (כבר במקרא), אִכּוּל ועִכּוּל (בלשון חז"ל). נהוג לשער שהמילה פֶּתַע היא המקורית, ו־פִּתְאֹם באה בעקבותיה כתוצאה מהתערערות העיצור ע.[1]
הסיומת של המילה פתאום היא הסיומת הקדומה ־וֹם או ־ָם המציינת כמה תוארי פועל, ובהם שלשוֹם (מן שלוש), ריקָם (מן ריק) ויומָם (מן יום).
_______________________
[1] בעבר היה מי שסבר שלמילים פתע ופתאום יש מקבילות באכדית: ina pitti, ina pittimma (ראו למשל בהערות לערך 'פתאום' במילון בן־יהודה), והיו אף ששיערו שתואר הפועל 'פתאום' נשאל מן האכדית (שבה העיצור ע נתערער לחלוטין ופסק מלשמש), ואולם הצעה זו מעוררת קשיים: אילו הייתה המילה שאולה ישירות מן האכדית, סביר שלא היה נשאר זכר גם לעיצור א (מאחר שגם עיצור זה התערער באכדית). זאת ועוד, כיום נוטים לבאר את המקבילה האכדית במובן 'לפי, בהתאם ל־' (ולא במובן 'לפתע').
רבים אינם מסתפקים בתואר הפועל 'מזמן' ומשתמשים בצורה 'ממזמן' שבה יש שתי מילות מִ־ זו אחר זו. צורה זו אינה תקנית.
הביטוי מזמן במשמעות 'לפני זמן רב' או 'זה זמן רב' הוא חידוש של העברית בת זמננו.[1] היו שהסתייגו מחידוש זה בטענה שחסר סומך למילה 'זמן', כמו שהיה מקובל בכתיבה העברית עד ימינו, למשל: "מזמן שלמה המלך", "מזמן שהייתי ילד". אך עמדה זו היא עמדת מיעוט בקרב מתקני הלשון, ובמילונים העבריים מובא תואר הפועל "מזמן" בלא כל הערה.
לעומת זאת הכול מסכימים שהצורה "ממזמן" – שבה מגובבות שתי מילות מִ־ בזו אחר זו – היא צורה שגויה. נראה שהצורה 'ממזמן' נוצרה משום שהצירוף 'מזמן' נשחק, והדוברים – שהרגישו צורך להדגיש אותו – עשו זאת על ידי הוספת מִ־ לצירוף השָׁחוק.
הדרך המומלצת להדגיש את הביטוי 'מזמן' היא על ידי חזרה עליו, למשל "מזמן מזמן לא נפגשנו". כך נוהגים בעברית גם בתוארי פועל אחרים, כגון "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה" (שמואל א ב, ג), "ומרננים חרש חרש" (ביאליק, ספיח), "הם הסתגלו למקום החדש לאט לאט", "הקשיבו טוב טוב לדבריי".
נזכיר כאן עוד כמה ביטויים שגויים דוגמת "ממזמן": "ממקודם", "ממתחת", "ללמטה", "ללמעלה".
____________________
[1] באתר עיתונות יהודית היסטורית מצאנו דוגמה לשימוש ב"מזמן" כתואר הפועל לציון 'לפני זמן רב' למשל בעיתון ההשקפה מיום 21 באוקטובר 1904: "גברתי יודעת את המצרי מזמן". קודם לכן השתמשו בצירוף "מזמן רב".
חזרה על המילה 'מזמן' מצאנו למשל כאן: "מזמן, מזמן לא שמעה חורשת מקוה־ישראל דברים כאלה" (דאר היום, 24 באוגוסט 1922).
כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'בואי ניפגש שבוע הבא', 'שנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'. בשני המשפטים האלה מופיעים ביטויי הזמן 'שבוע הבא' ו'שנה שעברה' בהשמטת מילית היחס ב – שתפקידה לציין שהעניין שעליו מדובר התרחש או יתרחש בתוך תקופת זמן מסוימת.
דרך הביטוי התקנית היא: 'בואי ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'.
הינה פירוט הדברים:
כשרוצים לציין זמן מסוים שבו קרה או יקרה משהו עומדות לרשותנו כמה דרכים:
(א) ציון זמן מדויק לפי הלוח, למשל 'ביום שלישי א' בתמוז תש"ף', 'ב־1 בספמטבר', 'בשנת 1948'.
(ב) ציון זמן יחסי לזמן שנמצאים בו, למשל 'בשבוע הבא', בשנה שעברה', 'ביום ראשון הקרוב'.
(ג) ציון זמן במילים מיוחדות שהן תוארי פועל: 'מחר', 'אתמול' ועוד (ראו להלן).
בשתי הדרכים הראשונות (א) ו־(ב) תיאור הזמן פותח במילית היחס ב. תפקידה הוא להפוך צירוף שמני לתיאור זמן. למשל, הצירוף 'שנת 1948' ללא ב יכול להיות נושא המשפט: 'שנת 1948 הייתה השנה שבה קמה מדינת ישראל'; או מושא: 'הם זוכרים היטב את שנת 1948', 'הרבה נכתב על שנת 1948'. לעומת דוגמאות אלו במשפט 'היא נולדה בשנת 1948' – מילית היחס ב מציינת שלפנינו תיאור זמן.
הוא הדין לצירופים שנזכרו בקבוצה (ב) לעיל: הצירוף 'השבוע הבא' ללא ב עשוי לשמש בתפקידים שמניים במשפט, כגון נושא: 'השבוע הבא יהיה גורלי'; מושא: 'כבר חשבת על השבוע הבא?'; לוואי: 'תוכנית השבוע הבא תפורסם בקרוב'.
מילית היחס ב נוספת לצירוף 'השבוע הבא' כדי להפוך אותו לתיאור זמן, ובהצטרפותה בולעת את ה' הידיעה ומקבלת את ניקודה: 'בואי ניפגש בַּשָּׁבוע הבא' וכדומה.
ואולם יותר ויותר משתרש בלשון הדיבור וגם בכתיבה המנהג להשמיט את מילית היחס ב מביטויי זמן דוגמת 'בַּשבוע הבא', 'בַּשנה שעברה' (ועם ה־ב נשמטת גם ה' הידיעה), וגם בביטויים נוספים. למשל:
- "יום ראשון אני מתחיל ללמוד." (במקום: בְּיום ראשון אני מתחיל ללמוד)
- "אני מתגייסת חודש הבא." (במקום: אני מתגייסת בַּחודש הבא)
- "מי זוכר מה למדנו שיעור שעבר?" (במקום: מי זוכר מה למדנו בַּשיעור שעבר)
מה ההסבר להשמטת מילית היחס בצירופים דוגמת 'בשבוע הבא' ו'בשנה שעברה'?
הדעות בעניין זה חלוקות. אפשר שידן של לשונות אחרות בדבר: היעדר מילית יחס בצירופים דומים מוכרת בלהגי הערבית המדוברת (שלא כמו בערבית הספרותית), וייתכן אפוא שדוברים שהערבית הייתה שגורה על פיהם העבירו את השימוש הזה לעברית. ואולי השפיעה האנגלית, שהרי הצירופים המקבילים כגון last week או next year משמשים לתיאור זמן ללא מילות יחס.
ואולם לא מן הנמנע שלפנינו התפתחות פנימית: השימוש הנפוץ מאוד בביטויי הזמן האלה שחק אותם וגרם לדוברים לתפוס אותם עצמם כתוארי פועל – מה שמייתר את הצורך במילית היחס ב.
כל יום או בכל יום
תופעה דומה של השמטת מילית היחס ב יש בביטויי זמן לציון פעולה חוזרת הפותחים ב'כל', כגון במילות השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" (מילותיה של רמונה דינור). כבר בעברית הקלסית אפשר למצוא השמטה מביטויי זמן כאלה. הינה זוגות של צירופים – ובכל זוג דוגמה שיש בה ב ודוגמה ללא ב:
- "אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב, כָּל יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת" (תהלים קמ, ג)
"בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, ב) - "חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ושעה" (בבלי שבת יב ע"א)
"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה" (בבלי בבא קמא קיח ע"ב) - "וכי ידיו של משה עושות מלחמה… אלא כל זמן שהיו ישראל מיסתכלים כלפי למעלן ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים… " (משנה ראש השנה ג, ח)
"ולא עוד אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות… ועונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" (בבלי ברכות ג ע"א)
יש ממתקני הלשון המעדיפים את השימוש במילית היחס ב בצירופים אלו, ואילו אחרים אינם רואים פגם בשימוש בהם ללא ב.
בְּשבוע הבא או בַּשבוע הבא
עניין לעצמו הוא שימוש הצירופים האלה ללא ה' הידיעה ברכיב הראשון, כגון בְּשבוע הבא, בְּשנה שעברה במקום בַּשבוע הבא, בַּשנה הבאה.
בלשון חז"ל רגיל צירופם של שם ותואר ללא התאם ביידוע – כלומר השם בלי ה' הידיעה והתואר בה' הידיעה, דוגמת 'סנהדרין הגדולה'. מביטויי הזמן הנדונים כאן אפשר למצוא במשנה את הצירוף לְשנה הבאה (למשל שביעית ב, ז) וכך בהגדה של פסח – "לְשנה הבאה בירושלים". מאות שנים מאוחר יותר בעיתונות העברית מסוף המאה התשע עשרה מצאנו "לא יאוחר משבוע הבא" (הצפירה, 5.12.1898), "משנה הבאה ימנה שר האוצרות את סוכני המסחר…" (המליץ, 26.12.1898). בימינו אפשר לפגוש בלשון הדיבור גם "מחודש הבא נקבל תוספת לשכר", "נמשיך את הדיון משיעור שעבר".
נראה שבצירופים הקבועים האלה נשחק היידוע – אולי בדומה לצירופים אחרים שעניינם ספירה והם נעשו רגילים ללא יידוע, כגון בימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שלישי' (במקום 'היום הראשון', 'היום השלישי'), במושגים ההיסטוריים 'בית ראשון', 'בית שני' (במקום 'הבית הראשון', 'הבית השני'), וגם בצירופים כגון 'פעם ראשונה', 'פעם אחרונה'.
ואולם המקפידים בלשונם יקפידו על היידוע בצירופים הללו. וכשם שלא נאמר "בְּלילה הבא" או "בְּמפגש שעבר" כך מוטב לנו שנקפיד לומר "בַּשָּׁבוע הבא", "בַּשָּׁנָה שעברה". למשל:
- בַּשבוע שעבר התקיים יום ההתרמה השנתי. (ולא: בְּשבוע שעבר)
- מה אתם מתכננים לַשבוע הבא. (ולא: לְשבוע הבא)
- השנה היה גידול בהכנסות לעומת השנה שעברה. (ולא: לעומת שנה שעברה)
- נחזור על התרגיל מהשיעור שעבר. (ולא: משיעור שעבר)
כך גם:
- אני צריכה לרדת בַּתחנה הבאה. (ולא: בְּתחנה הבאה)
- התחנה הבאה: רחוב הרצל. (ולא: 'תחנה הבאה' כמוכרז באחת מחברות התחבורה הציבורית)
תוארי הפועל ודומיהם לציון זמן
שלא כמו בצירופים שנידונו לעיל, בקבוצות ביטויי הזמן שלהלן מילית היחס ב מנועה משום שהם תוארי פועל:
א. תוארי הפועל המובהקים מחר, אתמול, שלשום, אמש, אז, עכשיו, עתה.
במילים אלו ההימצאות בתוך תקופת זמן מסוימת מגולמת במילה עצמה, ולכן אין הן נזקקות למילית היחס ב, וברור אפוא שלא נאמר "במחר תהיה מסיבה" וכדומה.
ב. מילות הזמן הפותחות בה' הידיעה ומצביעות על 'הזמן הנוכחי': הרגע (=ברגע זה), היום (=ביום זה), הערב (=בערב זה), השבוע (=בשבוע זה), השנה (בשנה זו) וכדומה.
קבוצה זו דינה כדין תוארי הפועל שבקבוצה א – שאינם צריכים את מילית היחס ב, שכן בעצם המבנה שלהם – בתוספת ה' הידיעה המשמשת בהם כיסוד רומז – הם מצביעים על הזמן שבו הדברים מתרחשים. ותינתן הדעת שבביטויים אלו ה' הידיעה נשמרת גם אם מצטרפות אליה מיליות היחס מ ו־ל: 'מהיום אפשר להירשם'; 'נקבעה לך פגישה להערב'.
ג. צירופים לציון פעולה חוזרת הבנויים מחזרה על מילת הזמן, כגון יום יום, שנה שנה. לדוגמה:
- "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב).
- "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ה).
- "יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקודה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלהים באדם" (ביאליק, הלכה ואגדה, 1917).