האקדמיה ללשון העברית

לוגו האקדמיה ללשון העברית

שמות צמחים

נתכרכמו פניו

החלפת צבע הפנים יכולה להעיד על מצבו הפיזי של האדם או על רגשותיו. על מי שמבייש את חברו אומרים שהוא 'הלבין את פניו', ועל מי ששרוי בצער – 'השחירו פניו כשולי קדרה'. ואיזה צבע יש למי ש'נתכרכמו פניו'?

המשך קריאה>>

אורן

שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת: "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (ישעיהו מד, יד). מה זיהויו של האורן בפסוק זה?

המשך קריאה>>

מורן

מוֹרָן (השם המדעי הוא Viburnum tinus) הוא שמו של שיח ירוק־עד ממשפחת היערתיים שגדל בר בארץ בגליל ובכרמל. המילה מוֹרָן אינה נזכרת במקורות העברית לדורותיה, אך הדים לשמו של הצמח אפשר אולי למצוא בארמית.

המשך קריאה>>

שושן ושושנה

שושן ושושנה נזכרים שניהם כבר בתנ"ך – מה ההבדל ביניהם? וכיצד יש לומר ברבים: 'שושנים אדומים' או 'שושנים אדומות'?

המשך קריאה>>

אלון

עץ האלון נכרך במורשתה ובתרבותה של הארץ ונזכר בתנ"ך פעמים רבות. הוא נמנה עם העצים הגדולים והחזקים: "אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב, ט).

המשך קריאה>>

שני

שני הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. בלשון ימי הבית השני הוא נקרא כַּרְמִיל, ובלשון המשנה – זְהוֹרִית. ומה פשר הצירוף "תולעת שני"?​

המשך קריאה>>

מור

מור (בכתיב מנוקד: מֹר) הוא שמו של בושם מקראי. השם מור ניתן בימינו לבנים ולבנות ונפוץ גם כשם משפחה.

המשך קריאה>>

רותם

הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך.

המשך קריאה>>

הדס

על אף שלל ההקשרים שההדס נזכר בהם במקורות העברית הקלסית, אין כל ספק כי הוא קנה את פרסומו דווקא מן המקום שלא ננקב שמו במפורש – הציווי על נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות.

המשך קריאה>>

שקד

שָׁקֵד הוא שם שניתן הן לבנים הן לבנות בעיקר משלהי המאה העשרים – אולם ממצאים ארכאולוגיים מן העיר אוגרית שבסוריה מעידים שהשם שקד שימש שם פרטי לגבר (בצורה ת'קדי) כבר לפני אלפי שנים.

המשך קריאה>>

שזיף, שיזף ושיזוף

למרות הדמיון בין שזיף לשיזף מדובר בשני פירות שונים – האם יש קשר בין שני השמות? והאם יש קשר למילה שיזוף?

המשך קריאה>>

נופר

מקור השם נופר בסנסקריט. בלשון זו המילה nīlōtpala מורכבת, ככל הנראה, משני יסודות: nīlu – כחול, utpala – פרח, ובפרט פרח מים, פרח לוטוס.

המשך קריאה>>

תמר

עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח.

המשך קריאה>>

ארז

הארז הוא אחד משמות העצים הנפוצים בתנ"ך (כ־70 פעם), ובמיוחד בולט ארז הלבנון. מכיוון שהארז נחשב החזק והעמיד בעצים, הוא משמש בשלל מימרות וביטויים כסמל לחוזק, לחוסן ולגובה.

המשך קריאה>>

אֵלָה

דמויות אחדות במקרא קרויות על שמם של עצים – גם אֵלָה הוא שם פרטי במקרא, אך שלא כבימינו מדובר בשם איש. על השם הפרטי אֵלָה במלרע ובמלעיל ועל העץ אֵלָה.

המשך קריאה>>

עירית, איריס ואירית

שֵׁמוֹת הֲמוֹנִיִּים לִצְמָחִים

מאת : אהרן אהרנסון

בט"ו באייר תרע"ט, 15 במאי 1919, נעלם מעל תעלת למנש האווירון הצבאי שטס בו אהרן אהרנסון, חוקר טבע, אגרונום ובוטנאי ארץ ישראלי, מגלה "אם החיטה". אהרנסון פעל נמרצות למתן שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל.

המשך קריאה>>

אקדם 50

הדמומית והכלנית

מאת : ראובן סיוון

מי חידש את השם 'כלנית' ל־Anemone? ואיך קרא לצמח זה בן־יהודה? ומהי 'דמומית'?

המשך קריאה>>

שקדייה

מאת : טלי בן־יהודה

מי חידש את המילה שקדייה, וכיצד התקבלה ונפוצה בעברית החדשה? על מה ועל מי הסתמך מחדש המילה בחידושו?

המשך קריאה>>

מְבַשֵּׂר הַחֹרֶף (ה"סתונית")

מאת : אפרים הראובני

בלשונות אירופה מבשר הצמח שאנו מכנים "סתוונית" את בוא הסתיו ומכאן שמו. אולם בישראל הפרח פורח בחורף ולכן מציע הראובני לכנותו 'מבשר החורף'.

המשך קריאה>>

החצב והסתוונית

שני צמחים מזוהים עם ימות הסתיו הקרירים: החצב והסתוונית. שמות הצמחים הללו לקוחים מספרות חז"ל, ולכל אחד מהם היסטוריה מעניינת משלו.

המשך קריאה>>

פֶּרֶג או פָּרָג

הפרג מוכר מפריחתו בשדות, אך גם מן השימוש בגרגיריו במטבח – למשל במילוי אוזני המן. בשני ההקשרים אפשר לומר גם פֶּרֶג וגם פָּרָג.

המשך קריאה>>

צמחים יפי תואר

בשמות מינים רבים של צמחים יש שמות תואר מיוחדים ומסקרנים. במצגת תוכלו ללמוד על משמעותם של שמות התואר הללו ולראות דוגמאות בתצלומים מרהיבים.

המשך קריאה>>

לקראת ט"ו בשבט

על מילים ישנות וחדשות הקשורות לצמחים: עַלְוָה, עֵצָה, אָפִיל ונוֹפָה.

המשך קריאה>>

דולב

ניחוחות עבריים

ריחן וגד הם שמותיהם העבריים של שני צמחי תבלין מוכרים. בשומת היא ריח הנלווה למשקאות, למאכלים ולתבלינים. ואם תשאלו את הייננים, תגלו שלא כמו ניחוח שהוא תמיד נעים, יש גם בשומת רעה.

המשך קריאה>>

שיפון

לשם הצמח שיפון שתי מסורות הגייה בפי דוברי העברית: בפ"א רפה – שִׁיפוֹן, ובפ"א דגושה – שִׁפּוֹן. הצורה התקנית בימינו היא שִׁיפוֹן בפ"א רפה.

המשך קריאה>>

פרחים לחג האביב

על שמות הצמחים כְּלִיל הַחֹרֶשׁ וצַהֲרוׂן מָצוּי.

המשך קריאה>>

מונחי פריחה והנצה במקורות

מאת : יהודה פליקס

במקרא שמות רבים לצמחים ולבעלי חיים. בחלק מן השמות אנו משתמשים גם היום, אך לא תמיד במשמעותם המקורית שבמקרא. לרשימה זו מצטרפים גם מונחים בהתפתחות הפרח ובהנצה.

המשך קריאה>>

מי המציא את התפוז?

השם "תפוח זהב" ניתן על פי הפסוק: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי כה, יא) ובהשראת לשונות זרות. בהמשך הציע יצחק אבינרי לקצר את השם בדרך של ראשי תיבות: תַּפּוּז.

המשך קריאה>>

מבחר שמות צמחים

מבחר שמות עבריים של צמחי ארצנו שחידשה הוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל.

המשך קריאה>>

אקדם 20

1.  צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]

2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.

3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.

א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.

על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.

ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.

הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.