צירופים מסוימים מעוררים שאלות בקשר לשימוש בה' הידיעה: האם לברך "חג המשפחה שמח" או "חג משפחה שמח", איך ליידע את הצירופים "מגן דוד" ו"בית חולים שדה", והאם אפשר לומר "חבר שלי". על אלה ועוד תוכלו לקרוא כאן.

האם יש כללים ברורים לשימוש בה' הידיעה? מדוע לעיתים מוותרים על היידוע במקום שהוא מתבקש ולעיתים מוסיפים יידוע במקום שהוא לכאורה מיותר? אנו מביאים כאן סקירה על דרכי השימוש בה' הידיעה במבט עכשווי וגם בהשוואה ללשון המקורות.

קיבוץ בארי נקרא על שם ברל כצנלסון – מאבות תנועת העבודה בארץ ישראל ועורכו הראשון של עיתון "דבר", שבארי היה שמו העברי. על הבאר שעוד תימלא שוב מים ותשקוק חיים.

השם נֹעַם הוא מן השמות הפרטיים הנפוצים בישראל. תחילה הוא ניתן רק לבנים, אך בדור האחרון הוא ניתן לבנים ולבנות כאחד.

האומנם בשם המקראי אִיתָמָר מסתתר הרכיב תָּמָר? אם כן – מהו אִי?

כיום אולי נדמה שהמילה בַּלְשָׁן קשורה לפועל לִבְלֹשׁ, כי הבלשן בולש אחר המילים וגלגוליהן, אבל מקור המילה אחר, והיא קשורה לאחת הדמויות המרכזיות במגילת אסתר.

יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה?

שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת: "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (ישעיהו מד, יד). מה זיהויו של האורן בפסוק זה?

יִשַׁי המקראי היה אבי דוד המלך. משמעות השם ישי אינה נהירה והוצעו לו כמה פירושים. שאלה נוספת היא מה הקשר בין השם ישי ובין שם אחד מנכדיו – אֲבִישַׁי או אַבְשַׁי.

עץ האלון נכרך במורשתה ובתרבותה של הארץ ונזכר בתנ"ך פעמים רבות. הוא נמנה עם העצים הגדולים והחזקים: "אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב, ט).

השם יָנִיב הוא צורת עתיד של הפועל הֵנִיב, בדומה לשם יָאִיר. שמות אחרים הקשורים אליו הם נִיבָה ונִיב.

מיכאל המקראי המפורסם הוא דמות חשובה בספר דניאל: "וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעׇזְרֵנִי" (י, יג). דמות זו קיבלה תפקיד של מלאך במסורת היהודית והנוצרית.

השם הפרטי טַלְיָה חדש יחסית בשמי העברית. רבים מן הבוחרים בו מתכוונים להלחם המילה טַל והסיומת התאופורית יָהּ, כלומר טַל־יָהּ, טל האל.

כיאה לדמות מקראית כה נערצת, מֹשֶׁה הוא מן השמות הנפוצים בקרב דוברי עברית. על הרמב"ם, ר' משה בן מיימון, דמות נערצת נוספת ומאוחרת בהרבה, נאמרה המליצה "ממשה עד משה לא קם כמשה".

סַפִּיר הוא שמה של אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה בין היתר מרשימת אבני החושן שהניח הכוהן הגדול כנגד לוח ליבו ומרשימת אבני גן העדן בספר יחזקאל.

מור (בכתיב מנוקד: מֹר) הוא שמו של בושם מקראי. השם מור ניתן בימינו לבנים ולבנות ונפוץ גם כשם משפחה.

אָסָף הוא שמם של כמה אישים בתנ"ך, ובהם שוער, משורר, שומר פרדס ואביו של מזכיר המלך חזקיה. מי אוסף ואת מה אוספים בשם 'אסף'?

דביר – המוכר יותר בכינוי 'קודש הקודשים' – הוא שמו של המדור החשוב ביותר בבית המקדש. בלשון הפיוטים והברכות הוא נתחבב במיוחד, ומשמש לא פעם לציון בית המקדש.

הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך.

מן השורש גי"ל נגזרים בימינו כמה שמות פרטיים בעברית – לבנים ולבנות: גִּיל, גִּילָה, גִּילַת, יָגֵל, יָגִיל, תָּגֵל, תָּגִיל, גִּילִי. וייתכן שגם השם המקראי אֲבִיגַיִל שייך לכאן.

על אף שלל ההקשרים שההדס נזכר בהם במקורות העברית הקלסית, אין כל ספק כי הוא קנה את פרסומו דווקא מן המקום שלא ננקב שמו במפורש – הציווי על נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות.

השם ליאת לבנות הוא שם חדש יחסית בשמי העברית. הוא מורכב מהמילית לִי ומכינוי הגוף אַתְּ, וכך הוא מורה על הקשר ההדוק שחשים ההורים כלפי התינוקת הנולדת.

בנוסח המסורה השם נֹעָה נהגה בהטעמת מלרע ולא בהטעמת מלעיל הרווחת בהגיית השם בימינו. אשר לכתיב המלא – בימינו מומלץ לכתוב בווי"ו: נועה.

כבר בפרק א בבראשית פוגשים במילה מָאוֹר: "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (פסוק טז).

השם הלל גזור מן השורש הל"ל, והרי שהוא עשוי לצאת לשתי הוראותיו של השורש: במשמעות 'שבח' (כמו הַלֵּל ותְּהִלָּה) או במשמעות 'אור' (כמו הִלָּה, יָהֵל ו־תָּהֵל).

זֹהַר מציין בדרך כלל אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר בנבואת יחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה".

השם המקראי חַגַּי קרוב אל שמות אחרים בתנ"ך: חַגִּי וחַגִּיָּה לבנים וחַגִּית לבת. עניינם של השמות אחד – המילה חַג.

אֲבִיגַיִל הוא שמן של שתי דמויות מקראיות, המוכרת בהן היא אביגיל הכרמלית (על שם היישוב כרמל שבמדבר יהודה), אשת נבל שלימים נעשתה לאחת מנשותיו של דוד. ​

המילה רֵעוּת עניינה חברות וידידות, והיא נעשתה שם נפוץ לבנות בעשורים האחרונים. השם הכללי רֵעוּת מורכב מהמילה רֵעַ המקראית והסיומת ־וּת לציון שם מופשט.

המילה המקראית שחר לציון דמדומי הבוקר משותפת ללשונות שמיות רבות. בטקסטים באוגריתית ובפניקית שחר הוא שמו של אל הזריחה, וגם באכדית מוכר אל ששמו ועניינו דומים.

עֲדִי הוא 'תכשיט', 'פריט לבוש המשמש לנוי'. בתורה הוא בא בהקשר כללי: "וְלֹא שָׁתוּ [=שמו] אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות לג, ד), ובנביאים ובכתובים הוא נזכר כתכשיט לנשים דווקא, כך למשל בקינתו המפורסמת של דוד: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל… הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב א, כד). מן הפסוקים נראה שעדי הוא מילה כללית לתכשיט, ולא תכשיט מסוג מסוים.

השרון נזכר בתנ"ך בהקשר של יופי ופריחה: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן" (ישעיהו לה, ב), "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב, א).

נכון לומר אסתר המלכה ולא "מלכת אסתר" – ייתכן שהצירוף "מלכת אסתר" נולד משיבוש שורת השיר "אני מלכה אסתר" בשיר הילדים הידוע שכתב לוין קיפניס בשנת תרפ"ט.

שָׁקֵד הוא שם שניתן הן לבנים הן לבנות בעיקר משלהי המאה העשרים – אולם ממצאים ארכאולוגיים מן העיר אוגרית שבסוריה מעידים שהשם שקד שימש שם פרטי לגבר (בצורה ת'קדי) כבר לפני אלפי שנים.

את השם יַעְרָה אנו פוגשים לראשונה במקרא כשם אחד מצאצאי שאול המלך ובנו יהונתן (דברי הימים א ט, מב). בימינו השם יַעֲרָה הוא כמובן שם לבנות בזכות סיומת הנקבה ־ָה.

על פי הדעה המקובלת השורש של איתן הוא ית"ן, והוא מקביל לשורש הערבי ות"ן שמשמעו 'נצחי', 'מתמיד'. על כן יש שפירשו "לאיתנו" – 'להרגלו', 'למצבו הקבוע'.

מן השורש כה"ן נגזרה בעברית המילה המופשטת כהונה. בלשון חכמים כהונה היא גם 'ציבור הכוהנים' או 'מעמד הכוהנים' כפי שלְוִיָּה (בלי ניקוד לווייה) היא 'בני לוי' או 'מעמד בני לוי'.

מצורת הרבים של עין עֲיָנוֹת נוצר בגזירה לאחור השם עֲיָנָה. השם עֵינַת – אפשר שיצרו אותו מצורת היחיד עין בתוספת ת' הנקבה, ואפשר שגזרוהו לאחור מצורת הנסמך עֵינוֹת.

מקור השם נופר בסנסקריט. בלשון זו המילה nīlōtpala מורכבת, ככל הנראה, משני יסודות: nīlu – כחול, utpala – פרח, ובפרט פרח מים, פרח לוטוס.

בתנ"ך השם פינחס כתוב כמעט תמיד ביו"ד, ואילו בימינו נוהגים לכתוב פנחס. ומה משמעות השם? בעבר שיערו שמשמעו 'פִּי נָחָשׁ', כיום מקובל לזהותו עם השם המצרי פּא־נחסי שמשמעו 'הכושי', 'הנובי'.​

השם אִתַּי מתפרש כבעל הרכיב אֵת 'עִם', כמו בלשון הסיפור על מרד אבשלום "וְאֶת־אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם" ואומנם בנטיית מילת היחס אֵת יש חיריק ודגש: אִתִּי, אִתּוֹ וכו'.

הטל נזכר בפרקי השירה שבתורה כסמל ברכה וחיים. לא פלא שמילה זו הפכה לשם פרטי אהוב והיא גם משמשת רכיב בשמות פרטיים אחרים.

עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח.

השם יעל אהוב על דוברי העברית מכל המגזרים ומכל קבוצות הגיל. כבר שנים רבות הוא נמצא בתוך עשרת השמות ה"מובילים" לבנות, כנראה בזכות עיצוריו הצוללים י' ול' וגם בזכות הייחוס המקראי.

דמויות אחדות במקרא קרויות על שמם של עצים – גם אֵלָה הוא שם פרטי במקרא, אך שלא כבימינו מדובר בשם איש. על השם הפרטי אֵלָה במלרע ובמלעיל ועל העץ אֵלָה.

לכל העמים יש שמות מושרשים שבאו מלשונות אחרות, וגם ליהודים יש שמות כאלה. מקורם במגע עם לשונות אחרות בארצות הגלות.

השמות הרווחים שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה הם כידוע שמות 'ארבע האימהות' של עם ישראל. בכל הדורות נקראו בנות על שם הדמויות הידועות והסמליות האלה, אך מה פירוש השמות עצמם?

השם תום (תומס) מקורו בלשונות שמיות – עברית וארמית; משם הוא נשאל ללשונות אירופה, ובדור האחרון "חזר" לעברית, אך נתפס בעיני הדוברים כשייך לשורש תמ"ם ולא לשורש תא"ם כבמקור.

השם מַתָּן ניתן לעיתים קרובות לילדים שנולדו סמוך לחג השבועות – חג מתן תורה. המילה מתן משמשת גם כשם פעולה, כמו 'נתינה', וגם מילה נרדפת למתנה.

במקורה המילה אָבִיב איננה מציינת עונה כלל. רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש בה לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וכך משמעותה הרגילה עד ימינו.

השורש או"ר, בדומה לשורש רנ"ן, העניק לעברית ימינו מספר גדול של שמות פרטיים: אור, אורי, אורה, אורית, יאיר, מאיר, נאור, מאור, ליאור, אורלי הם רק חלק מהם.

שמות עבריים רבים היו לשמות בין־לאומיים בזכות דמויות מן התנ"ך ומן הברית החדשה, אבל רק למעטים מהם גלגולים מגוונים כגלגולי השם אֱלִישֶׁבַע.

לשם הראשון של אישה בתנ"ך, חַוָּה, ניתנו שני פירושים – האחד מלשון חיים והאחר מן חִוְיָא (נחש בארמית).

המילה שי, הנרדפת למילה מתנה, היא מילה מקראית נדירה המיוחדת ללשון השירה. יש הקושרים בין שי ובין השם שילה.

המילה דורון, הנרדפת למילה מתנה, הגיעה ללשון חכמים מן היוונית. בימינו היא משמשת בעיקר שם פרטי ושם משפחה.

המילים המקראיות 'עומר' ו'אלומה', הלקוחות משדה השיבולים, הפכו לשמות פרטיים בדורותינו. לצידן נפוץ כיום גם השם המקראי הוותיק עָמְרִי, שניתנו לו כמה פירושים.

השורש רנ"ן הוא מן השורשים שהעניקו לעברית ימינו את מספר השמות הפרטיים הגדול ביותר: ירון, רוני, רינה, רון, רן, רונן, רונית, רנן ורננה הם רק חלק מהשמות.

יַהַב הוא שם מחודש, ואף המילה יַהַב מאוחרת היא. מה פירוש השם הזה ומה מקורו?

המילה ניר מקורה בתנ"ך, כגון בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ד, ג). למילה זו ניתנו כמה הסברים: שדה חרוש, שדה שנועד לחרישה, תלם שנחרש.

את השם אֶלְעָד נהוג לפרש כשם תאופורי (כלומר שם שכלול בו שם או כינוי של האל) בעל שני רכיבים: אל ועד. לכאורה שני רכיביו ידועים וברורים, אולם בעיית דקדוק מקשה על ההבנה שעד פירושו נֶצַח.

הגיית השם המקראי שונה במקצת מהגייתו הרגילה היום: כיום הוא נהגה לרוב לפי רכיביו – דָּנִיאֵל (Dani’el), אולם הניקוד במקרא מורה לנו להגותו דָּנִיֵּאל (Daniyyel).

השם יהלי נפוץ למדי בדורות האחרונים; הוא ניתן לבנים וגם לבנות. לעיתים קרובות צורת הכתיב 'יהלי' מעוררת תהייה: איך להגות את השם – Yali, Yahli ,Yaheli או בדרך אחרת?

השם עַלְמָה הוא מן השמות החביבים על הורי הבנות בדור האחרון – משמעות המילה היא 'נערה', 'אישה צעירה'. מילה זו מוכרת כבר מן התנ"ך, ואולם אין זה מקורו היחיד של השם.

הצורה המקורית של השם היא כנראה יהונתן, כלומר "ה' נתן". הצורה יְהוֹ עשויה להתקצר לצורה יוֹ, וכך נוצר השם יונתן.

נסו את כוחכם בחידון מאתגר על מילים ועל המשותף ביניהן.

השם יוחנן הוא ביסודו משפט שנושאו הוא האל: ה' חָנַן. ממנו התגלגלו השמות המוכרים מלשונות אירופה השונות: ג'ון, גֵ'יין, ז'אן, ח'וּאָן, ג'וֹבָנִי, שׁוֹן, יוהאן, איוון ויאן.

התדעו כמה מילים נרדפות יש למילה מתנה? עושר לשוני רב שמור לנותני המתנות ולמקבליהן וגם לכותבי התשבצים.

לכאורה המן האגגי מתייחס לאֲגַג מלך עמלק המוכר מספר שמואל א, וכך מוסברת שנאתו ליהודים ושמחתנו במפלתו. ואולם ייתכן שמקור השם 'אגג' הוא שם של אל בפנתאון העֵילמי.

מה היה שמו של מנהיג המרד ביהודה במאה השנייה לספירה – בר כוכבא, בר כוזבא, בר כוסבה?

השם בֹּעַז נזכר בתנ"ך בשני הקשרים: שמו של אחד משני עמודי התווך במקדש שלמה ושמו של אחד מגיבורי מגילת רות – קרובו של אלימלך וגואלהּ של רות. אך מה משמעותו של השם?

גְּמַל שְׁלֹמֹה הוא חרק טורף שייחודו בכך שרגליו הקדמיות אינן משמשות להליכה ולאחיזה אלא הפכו זרועות טרף. מדוע ניתן לו שם עברי זה?

מקורו של השם מרדכי בשם האל מַרדוּך – האל הראשי של בבל. בתנ"ך האל הזה נקרא מְרֹ(א)דַךְ והוא מכונה בֵּל (צורתה האכדית של המילה בַּעַל – 'אדון').

השם יששכר מופיע במקרא ארבעים ושלוש פעמים. בכולן הוא כתוב בשתי שי"נים, ואולם ניקודו הוא יִשָּׂשכָר – השי"ן השנייה בלא ניקוד כלל. ניקוד זה בא לומר שאין להגות את השי"ן השנייה, כאילו כתוב יִשָּׂכָר בשי"ן אחת.

הקדמת שם המשפחה לשם הפרטי נחוצה ברשימות שמיות לפי א"ב. בכל הקשר אחר מומלץ לכתוב את השם הפרטי תחילה.

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה, כאמור באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).

לשוננו עשירה בשורשים הקשורים לתחום האור, ובהם זרח, בהק, נצץ ונצנץ, בהר, זהר, ברק, קרן. אליהם מצטרף השורש נגהּ אשר ממנו גזורים השם נֹגַהּ (בלי ניקוד: נוגה) והפעלים נָגַהּ והִגִּיהַּ.

שמות שאין להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב המלא: זוהר, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה.

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות. אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש.

חטף קמץ נהגה לעולם o, ואילו הגיית הקמץ שלפניו שנויה במחלוקת: יש ההוגים קמץ קטן (o) ויש ההוגים קמץ גדול (a).