בניין הופעל
בימינו מוכרת ההגייה בתנועת o בבניין הופעל כשפ' הפועל גרונית – הָאֳרַךְ, יָעֳתַק; רק מעטים יודעים שהניקוד בקמץ קטן יכול לבוא גם בפעלים רגילים, כגון הָפְקַד.
המשך קריאה>>בימינו מוכרת ההגייה בתנועת o בבניין הופעל כשפ' הפועל גרונית – הָאֳרַךְ, יָעֳתַק; רק מעטים יודעים שהניקוד בקמץ קטן יכול לבוא גם בפעלים רגילים, כגון הָפְקַד.
המשך קריאה>>בהגדות רבות, ובייחוד בהגדות אשכנזיות, בא לפני ציטוטי הפסוקים הביטוי "כְּמָה שנאמר" – לעומת "כְּמוֹ שנאמר" בהגדות אחרות. נשאלנו כיצד נכון להגות את המילה 'כמה' בביטוי זה.
המשך קריאה>>מובאים כאן כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים.
המשך קריאה>>נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).
המשך קריאה>>חטף קמץ נהגה לעולם o, ואילו הגיית הקמץ שלפניו שנויה במחלוקת: יש ההוגים קמץ קטן (o) ויש ההוגים קמץ גדול (a).
המשך קריאה>>1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.
2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.
3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]
4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.
בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן (ופ' הפועל מנוקדת בחטף קמץ או בשווא) או בקיבוץ (ופ' הפועל בחטף פתח או בשווא), כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד.
דוגמאות הנטייה: הָעֳמַד הָעָמְדָה, מָעֳמָד מָעָמְדֵי־, יָעֳמַד יָעָמְדוּ; הֻעֲמַד הֻעַמְדָה, מֻעֲמָד מֻעַמְדֵי־, יֻעֲמַד יֻעַמְדוּ.
המנקד הֹעֲמַד הֹעַמְדָה, מֹעֲמָד מֹעֲמָדִים אינו משתבש.
א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.
במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.
ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.
ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.
במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.
ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.
נטיית 'עוֹד' בנסתר עוֹדֶנּוּ (או עוֹדוֹ) ובמדברים עוֹדֵנוּ.
1. שמות שצורתם זכרית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, מתחלף בהם החולם – בין בנטיית היחיד (כבשאר הסגוליים) ובין בריבוי – בקמץ קטן. למשל: צִפֹּרֶן צִפָּרְנִי צִפָּרְנִים, מִקְטֹרֶן מִקְטָרְנוֹ מִקְטָרְנִים, בְּדֹלַח בְּדָלְחִים.
2. שמות שצורתם נקבית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, נוטים ביחיד על דרך הסגוליים, אבל בריבוי החולם מתקיים ונכתב מלא. למשל: אַשְׁמֹרֶת אַשְׁמוֹרוֹת, גֻּלְגֹּלֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ גֻּלְגּוֹלוֹת[1], כְּתֹבֶת כְּתָבְתִּי כְּתוֹבוֹת, כֻּתֹּנֶת כֻּתָּנְתִּי כֻּתּוֹנוֹת [2], מַחְלֹקֶת מַחְלוֹקוֹת[1], צְמַרְמֹרֶת צְמַרְמָרְתּוֹ צְמַרְמוֹרוֹת.[3]
תנו דעתכם: צורת הרבים של השם שִׁבֹּלֶת היא שִׁבּוֹלִים, וגם שִׁבֳּלִים כבמקרא.
[ ישיבות המליאה רלט ]
בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.
צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, אֳסָפִים אָסְפֵי־,[1] חֳדָשִׁים חֳדָשֶׁיהָ חָדְשֵׁי־.
צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.
הערות
חולם חסר הבא בהברה האחרונה מתקיים בצורת הנסמך. למשל: חֹם־, חֹק־, לְאֹם־, חַרְטֹם־; בֹּר־(כַּפּיך; חולם חסר הבא לתשלום דגש).[1]
אבל המילה כֹּל מנוקדת בקמץ קטן כשהיא דבוקה לאחריה (ובַכּתיב המלא: כל), ובחולם חסר כשהיא עומדת לעצמה (ובכתיב המלא: כול). למשל: כָּל חברי הארגון, בְּכָל שעה, לְכָל דורש, כָּל שרוח הבריות נוחה הימנו; לעומת הַכֹּל יודעים, מסַפר יודע כֹּל.
הערה: מילים רבות, בעיקר מילים בנות הברה אחת, ניקודן במקרא תלוי בהקפה: כאשר המילה מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בחולם, ואילו כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בקמץ (קטן). למשל: כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף (בראשית ז, יד); וְחֹק הַשֶּׁמֶן (יחזקאל מה, יד), חָק־נָתַן (תהלים קמח, ו); בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (תהלים כז, ב), בִּקְרָב־אִישׁ (שמואל ב טו, ה).
[ ישיבות המליאה רלה ]
1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.
כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.
הערות
חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.
הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך, הערה.
א. שמות במשקל פִּעְלָה (פֶּעְלָה), פַּעְלָה – צורת הרבים שלהם פְּעָלוֹת.[1] צורת הנסמך והנטייה: פִּעְלוֹת־ (פֶּעְלוֹת־, פַּעְלוֹת־). למשל: לִשְׁכָּה לְשָׁכוֹת לִשְׁכוֹת־, מִלְגָּה מְלָגוֹת (וגם מִלְגָּאוֹת) מִלְגוֹתֵיהֶם, עֶרְכָּה עֲרָכוֹת עֶרְכוֹתֵיכֶם; מַלְכָּה מְלָכוֹת מַלְכוֹת־, דַּוְשָׁה דְּוָשׁוֹת דַּוְשׁוֹת־, קַסְדָּה קְסָדוֹת קַסְדוֹת־, אַגְרָה אֲגָרוֹת אַגְרוֹת־.
ב. הקמץ הקטן במשקל פָּעְלָה והקיבוץ במשקל פֻּעְלָה מתקיימים אף בצורת הרבים (בנפרד). למשל: חָכְמָה חָכְמוֹת, חָרְשָׁה/חֻרְשָׁה חָרְשׁוֹת/חֻרְשׁוֹת, טָהֳרָה טָהֳרוֹת [2], יָזְמָה יָזְמוֹת; אֻרְוָה אֻרְווֹת[3], דֻּגְמָה דֻּגְמוֹת (או דֻּגְמָאוֹת), חֻלְיָה חֻלְיוֹת, חֻלְצָה חֻלְצוֹת.
יוצא מן הכלל השם חָרְבָּה/חֻרְבָּה שריבויו חֳרָבוֹת.
במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.