נושא: קו מפריד

קו מפריד, כלומר קו ארוך שלפניו ולאחריו יש רווח, משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט –

א. לאחר חלק ייחוד (דוגמאות 1–2), לפני תמורה (דוגמה 3) ובעיקר לפני כינוי מסכם (דוגמה 4), לפני חלק של המשפט שיש בו משום הפתעה או שחפצים להדגישו (דוגמאות 5–7), לפני סיפה של מחזורת (ראו נקודה ופסיק דוגמה 6) וכיוצא באלה. במקרים האלה הקו המפריד בא במקום פסיק.
דוגמאות:
(1)   כתבי יד מאוחרים של המשנה ושל חיבורים אחרים של ספרות חז"ל – חלו בהם ידיים. (ראו גם פסיק במשפט ייחוד.)
(2)   העם היווני – במה מתבטאת רציפות זהותו ב־3500 השנים האחרונות?
(3)   לפני הסופר אין רק כי אם השתדלות אחת – הדיוק.
(4)   פשטות הסיפור, כוח הדמיון שבו, העלילה, הסגנון המלוטש וכוח ההיתול המיוחד רק לו – כל אלה מצטרפים יחד למכלול אחד של יופי ושלמות.
(5)   תאמר אהיה רב – לא למדתי תורה.
(6)   אולם מי שיודע להבדיל בין עיקר לטפל – יודע גם שאין לזלזל במה שאינו עיקר.
(7)   ברבות ימיו פנה בן־יהודה יותר ויותר מהיות מחדש מילים ומניח הלשון – להיות אוצרה וחוקרה של הלשון.

ב. במקום שיש השמטה במשפט. למשל:
(8)   בתצלום הראשון רואים את צפון ים המלח, ואילו בשני – את חלקו הדרומי והיבש.
(9)   המושג מצפון מובע בלשונות אירופה על ידי מילים בעלות המשמעות היסודית 'ידוע', ואילו בעברית – על ידי השורש צפ"ן שמשמעותו הסתרה.

ג. לפני מילים או צירופים שהם פירוט או תוכן או הסבר של מה שקדם להם (במקום נקודתיים [ס"ק ב–ד]). למשל:
(10)   הריחוף הוא מהיר – כמאה קילומטרים בשעה.
(11) מה חשוב יותר למכונית שתיסע – מנוע או דלק?
(12) קשר הטלגרף נעשה על ידי זרם חשמל מקוטע המסמן נקודות וקווים: זרם לזמן קצר מאוד – נקודה; זרם לזמן ממושך יותר – קו.

הערה: לעיתים יבוא קו מפריד בין הנושא לנשוא במשפט שמני בלא אוגד (דרך הכתיבה הזאת שכיחה בכותרות). למשל:
(13) מועמד המפלגה לראשות העירייה – האלוף במילואים י' ישראלי.

קו מפריד בא לעיתים –

א. לציין חילופי דוברים בתיאור שיחה. למשל:
(1)   כבר בפתח קראה בעליצות מעושה:
       – כל זה לא הספיק לנו!
       תמהנו: על מה הוצאתם?
       – על כרטיסים ועל בילויים.

(2)   – ומה אתה עושה בכוכבים הללו?
       – איני עושה מאומה. אני מחזיק בהם.
       – ומה בצע לך שאתה מחזיק בכוכבים?

– אני מחזיק בהם כדי להיות עשיר.
– ומה בצע לך בעושר?
– כדי לקנות לי עוד כוכבים, אם יתגלו אי־פעם.

ב. לציון קיטוע, השמטה או ערפול. למשל:
(3)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר –

(לדרכים אחרות לציון קיטוע וכדומה ראו רצף נקודות ג; רצף קווים.)

זוג קווים מפרידים יכול לבוא –

א. לציון ביטוי מוסגר באמצע משפט (במקום פסיקים או סוגריים). למשל:
(1)   לאמיתו של דבר אין שאלת אחדותה ההיסטורית של העברית – כפי שנראה בהמשך הדברים – חדשה עימנו.
(2)   יש להרים על נס את עבודתו הפורייה של שד"ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – ייבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה.

(לדרכים אחרות להפרדת ביטוי מוסגר ראו פסיק להפרדת ביטוי מוסגר, בעיקר דוגמה 5; סוגריים דוגמה 2.)

ב. לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. למשל:
(3)   לחלק מן הספרים החיצוניים – ובעיקר ספר בן סירא, ספר היובלים וצוואות השבטים – אפשר למצוא אזכורים בספרות היהודית של ימי הביניים.
(4)   בסמינר בין־לאומי של מתרגמי גינתר גראס הוכר תרגומו של חיים איזק ל"דג הפוט" – ספר קשה במיוחד – כתרגום הקרוב ביותר לרוח המקור.

קו (מפריד) משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב. למשל:

• סעיפים ג–ח
• בשנים תשמ"ח–תשנ"ג
• עמ' 46–53
• בשעה 16.00–18.00
• קו חיפה–ירושלים; ערכים שלל–שתת

הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.

הערה ב: טווח של מספרים ברצף של כתיבה עברית נכתב מימין לשמאל. למשל:

• פרקים 5–12 [ולא 12–5]
• בשנים 1858–1922
  

א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1)   בתחום המינוח המקצועי יש צורך להבטיח שלעולם יתורגם מונח מסוים באותו האופן בכל מקום, שהרי שני תרגומים עלולים להטעות את השומע משל כאילו נתכוונו לשני עניינים. (למשל אם יכתוב פלוני על "עצרת האו"ם" ואלמוני על "האספה הכללית" של האו"ם, הקורא שאינו בקי עלול להניח שיש כאן שני מוסדות שונים.)

ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2)   הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים בעברית בת זמננו!).

ג. אין שמים פסיק, נקודה ופסיק, קו מפריד או נקודתיים לפני סוגריים.

רצף קווים מפרידים (שניים ויותר) מצוי בספרות כדי לציין תיאור או עמדה רגשית שהמחבר מעדיף שלא להביעם במילים. אין כללים לשימוש זה, והוא מסור לידיו של הכותב. למשל:
(1)   זְמַן מָה הוּא מִשְׁתַּהֶה: הֲרֵי הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ,
       קָרוֹב מְאֹד, מַטְרִיד. מָה זֶה הָיָה – –
(2)   אֲבָל עַתָּה הַשִּׁכְחָה גּוֹבֶרֶת – – –

(לציון קיטוע ראו גם קו מפריד ב, שלוש נקודות ג.)