האקדמיה ללשון העברית

הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה.

במהלך הדורות שבהם לא שימשה העברית בדיבור חי התפתחו כמה מסורות הגייה וכמה שיטות ניקוד של הטקסט המקראי, וכן של טקסטים אחרים: המשנה, המדרש, התפילות וכדומה. חלק מן המסורות הללו התגלגלו אל העברית החדשה, והן משפיעות על דרך ההגייה עד היום הזה.

במסורת ההגייה הספרדית – שממנה בעיקר שאבה העברית החדשה את דרך הגיית התנועות – אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית, שהתגבשה בימי הביניים בהשפעת הלשונות הגרמניות, נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e.

בראשית המאה העשרים הציע דוד ילין להגות צירי מלא ey (כלומר לבטא את היו"ד), ובכך להבחינו מן הצירי החסר. עם קשר או בלי קשר להצעתו זו, במילים רבות שיש בהן צירי מלא השתרשה ההגייה ey בקרב חלק מן הדוברים, כגון אֵימה, בֵּיצה, זֵיתים, בֵּינוני, מֵידָע, מֵיטָב, אֵילת, אבנֵי (רחוב), הֵיכן, דֵּי, לפנֵי, וכן במילה תֵּשַׁע ובשמות האותיות הֵא ופֵא – שאין בהם יו"ד. עוד רווחת ההגייה ey במילים לֵצָן,[1] מֵצַר ודומיה, ואף מְכָל – שלפי התקן אינן נכתבות ביו"ד. לעומת זאת יש מילים בעלות צירי מלא שרווחת בהן ההגייה e, כגון רֵיק, נהנֵיתי.

אשר להיבט התקני, אומנם בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את המבטא התקני בעיקר על פי מסורת ההגייה הספרדית הן בתנועות הן בעיצורים. ואולם בפועל ההגייה שהתגבשה אצל רוב הדוברים היא שילוב בין שתי מסורות ההגייה – הספרדית והאשכנזית (מערכת התנועות בעיקר מן המסורת הספרדית ומערכת העיצורים בעיקר מן המסורת האשכנזית). כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.

__________________________

[1] בגלל הכתיב הרווח ליצן ביו"ד. בכללי הכתיב המלא שנקבעו בשנת תשע"ז החריגה האקדמיה את המילה וקבעה את הכתיב 'ליצן' ביו"ד ככתיב המלא התקני.

סרטון על הגיית הצירי שהופק לכבוד יום העברית תשפ"א:

הקדמה

לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו נוהגות חמש תנועות בלבד כבמסורת ההגייה הספרדית (ראו עוד על הניקוד). בגלל הפער הזה סימני ניקוד שונים מציינים מבחינתנו את אותה התנועה. למשל: קמץ ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ קטן (המסורת הטברנית אינה מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן, ולכן משמש סימן אחד). זאת ועוד, בהגייה שבפינו החטפים ומקצת השוואים הנעים נהגים כתנועות שלמות. למי שלא למד את הכללים או שאינו זוכר את תמונת המילה המנוקדת אין אפוא כל דרך לדעת מה הניקוד הנכון בכל מקרה ומקרה. גם ענייני הגייה אחרים עורמים מכשולים על המבקשים לנקד כראוי, ואליהם נוספים ריבוי החריגים והידע הדקדוקי הנדרש לשם הבנת הכללים (שורשים, בניינים ומשקלים, תהליכים פונטיים כמו הידמות וחיטוף ועוד). להלן מובאים כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים. להבנת הכללים נחוץ ידע בסיסי בלשון כפי שנלמד בבתי הספר. בתחילה מובאים כמה מושגי יסוד ולצידם הגדרות קצרות (הגדרות אלו אינן באות במקום הגדרות מדעיות).

מושגי יסוד

• הֶגֶה – יחידת הקול הקטנה ביותר בדיבור: עיצור או תנועה.
• עיצור (consonant) – הגה המופק בהצמדת איברי הפה זה לזה, לרוב בעצירה מלאה או חלקית של זרם האוויר: טְ, בְּ, בְ, זְ וכדומה.
• תנועה (vowel) – הגה שיש בו מעבר חופשי (או כמעט חופשי) של זרם האוויר. בעברית בת ימינו יש חמש תנועות: a, e, i, o, u. רוב סימני הניקוד – כגון קמץ, צירי וחולם – מייצגים תנועות.
• אות – כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת, סימן גרפי שנועד לייצג הגה. על פי רוב האותיות מייצגות עיצורים.
• אֵם קריאה – אחת מאותיות אהו"י שאינה מייצגת עיצור. למשל: מָצָא, בַּנַּאי, בָּנְתָה, סוֹד, גִּיר (לעומת אֶבֶן, הַר, דַּוָּר, בַּיִת). הערה: ה"א שיש בה מפיק (הּ) היא עיצורית: גָּבַהּ (נעשה גבוה), שֶׁלָּהּ.
• הברה – יחידת הגייה בת תנועה אחת ועיצור אחד או יותר. ככלל ההברות בעברית פותחות בעיצור, ומספר ההברות במילה שווה למספר התנועות. למשל: סִי-רָה = si-ra (שתי הברות), מִרְ-פֶּ-סֶת = mir-pe-set (שלוש הברות).
• הברה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה, ובכלל זה באם קריאה. למשל: לֹא, מִי, קָ-נָה, שִׂמְ-לָה, פִּי-הָ. בתעתיק: lo, mi, ka-na, sim-la, pi-ha.
• הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור. למשל: כֵּן, סִיר, מֻפְ-קָד, תָּ-בַע, גֹּ-בַהּ, שִׂמְ-לָה, כָּ-תַבְתְּ. בתעתיק: ken, sir, muf-kad, tava', go-vah, sim-la, ka-tavt.
• הטעמה – בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה. למשל: מַ-יִם, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, תִּנְ-שֶׁ-מֶת. מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה: הטעמת ההברה האחרונה מכונה מִלְּרַע (מילה בת הברה אחת נחשבת מלרעית, כגון יָד, לֵךְ). הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכונה מִלְּעֵיל. רוב המילים העבריות מלרעיות.

סימני התנועות וחלוקתם

את סימני הניקוד מקובל לחלק לשתי קבוצות: תנועות גדולות ותנועות קטנות. בטבלה מוצגים סימני הניקוד ושמותיהם לפי חלוקה זו.

הערה: להבחנה בין תנועות גדולות לקטנות אין השתמעות בהגייה (לא כאן המקום לדון בתולדות הבחנה זו).

חוק ניקוד ההברות

חוק ניקוד ההברות מרכז את כללי היסוד של הניקוד. בבסיסו עומד העיקרון שסוג התנועה (גדולה או קטנה) נקבע לפי סוג ההברה (פתוחה או סגורה, מוטעמת או לא מוטעמת).

הכללים בלוויית דוגמאות

• כלל 1: הברה סגורה לא מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. כלל זה הוא היציב ביותר. יש המכנים אותו סֶלֶ"ק – סגורה לא מוטעמת קטנה.
  דוגמאות: עַכְ-בָּר, שִׂמְ-לָה, נֶכְ-דָּה, חֻלְ-צָה, קָרְ-בָּן, בֹּ-קֶר, גֹּ-בַהּ.
• כלל 2: הברה סגורה מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: כֵּן, חֹק, אוֹר, צוּר, מַחְ-שֵׁב, נַלְ-בִּישׁ, מֻשְׁ-לָם, שָׁ-לוֹם, יָ-כֹלְתָּ, תֵּ-שֵׁבְ-נָה, אוֹ-צָר, אוֹ-רוֹת.
• כלל 3: הברה פתוחה לא מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: שָׁ-לוֹם, חִי-דָה, אוֹ-צָר, מוּ-כָ-נָה, דֵּ-עָה.
• כלל 4: הברה פתוחה מוטעמת מנוקדת במקרים רבים בתנועה גדולה.
  כך כרגיל בסוף מילה, כגון שִׂמְ-לָה, נִפְ-לָא, יוֹ-צֵא, מָ-בוֹא, מִי, עָ-לוּ.
  גם שלא בסוף מילה עשויה לבוא תנועה גדולה, כגון בָּ-אוּ, צָ-פוֹ-נָה, בֹּ-קֶר, הָ-בִי-אוּ,שׁוּ-בוּ.
  אך לכלל זה חריגים הרבה כפי שיפורט להלן.

זיהוי הברות פתוחות וסגורות

כדי לנקד נכון על פי חוק ניקוד ההברות – הכרחי להבחין בין הברה פתוחה להברה סגורה. שוואים נחים ודגשים חזקים סוגרים את ההברה, ולפיכך חשוב לזהותם כראוי.

שווא נע ושווא נח

הסימן םְ מציין שתי מהויות שונות: שווא נע ושווא נח. שווא נע הוא מעין תנועה קצרה, חצי תנועה, כגון במילה יְלָדִים, ואילו שווא נח הוא אפס תנועה, כגון במילה מִכְתָּב. בהגייה כיום לעיתים גם השווא הנע נהגה כאפס תנועה, כגון במילים גְּדוֹלָה, כּוֹתְבִים. שווא נח סוגר הברה: מִכְ-תָּב, חֻלְ-צָה, הִתְ-גַּלְ-גַּלְ-נוּ, מָ-סָךְ, כָּ-תַבְתְּ (שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח). שווא נע אינו סוגר הברה אלא מצטרף להברה שאחריו: מַסְ-מְרִים, כּוֹ-תְבִים, מְלָ-כִים, פְּרָ-טִים (שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע). כאשר יש שווא באמצע מילה חשוב לזהות נכונה באיזה שווא מדובר – כדי לדעת אם ההברה סגורה או פתוחה. לשם כך אפשר להיעזר בבדיקת צורת היסוד של המילה (צורת היחיד): שווא נע מקורו בתנועה. לכן אם בצורת היסוד שומעים תנועה – מדובר בשווא נע. למשל: השוואים במילים הלְכה, שומְרים, ייעלְמו – מקורם בתנועה: הלַך, שומֵר, ייעלֵם. מדובר אפוא בשוואים נעים. ההברה שלפניהם פתוחה ותנועתה גדולה: הָ-לְכָה, שׁוֹ-מְרִים, יֵ-עָ-לְמוּ. לעומת זאת במילים שולְחנות, נכְנסים, מזְהירה – אין תנועה במילת היסוד: שולְחן, נכְנס, מזְהיר. מדובר אפוא בשוואים נחים. ההברה שלפניהם סגורה ותנועתה קטנה: שֻׁלְ-חָן, נִכְ-נָס, מַזְהִיר.

הערה: בנטיית המשקלים המלעיליים (פֶּעֶל, פֹּעֶל ודומיהם) השווא נח ולפניו תנועה קטנה: כֶּלֶב – כַּלְ-בָּה, כַּלְ-בּוֹ, צֹרֶךְ – צָרְ-כִּי. (במשקלים אלו הצורות הנוטות קרובות יותר לצורת היסוד ההיסטורית שבה היה העיצור השני ללא תנועה, מעין כַּלְבּ.)

דגש חזק סוגר הברה

דגש חזק הוא דגש המכפיל את העיצור שהוא בא בו. למשל: זַמָּר=זַמְ-מָר, שִׁלֵּם=שִׁלְ-לֵם. דגש חזק בא תמיד לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. לפיכך אם הברה זו אינה מוטעמת היא תנוקד בתנועה קטנה: זַמָּר, שִׁלֵּם, צְהֻבָּה, אֶפֹּל. (בהמשך יפורטו המקרים העיקריים שיש בהם דגש חזק.)

כללים שונים

ניקודן של מילות יחס ומילות קישור

מילות יחס מצטרפות למילים שאחריהן, ולכן אינן נחשבות מוטעמות. מילים כגון אֶת, אֶל, עַל, עִם, מִן, שֶׁל ואף לקרַאת מנוקדות על פי כלל 1 (סֶלֶ"ק). כך גם מילות הקישור הקצרות, כגון גַּם, אַךְ, אִם, אֲשֶׁר. אפשר להבחין בין מילות יחס לשמות עצם. למשל: לקחתי אֶת האֵת, התפללתי אֶל האֵל (המילה השנייה בכל זוג מנוקדת לפי כלל 2 לעיל).

תנועת a בסמיכות

הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח (לפי כלל 1): דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג), מֶרְכַּז קניות, שִׂמְלַת שבת. הערה: בתנועות אחרות צורת הנסמך אינה גורמת בדרך כלל לשינוי התנועה לתנועה קטנה, כגון לֵב העיר, חֹק המדינה, חוץ מן המילים בֵּן (בנסמך בֶּן המלך), כֹּל (כָּל העולם, וכן: כָּל שנבקש וכד').

עוד על ניקוד צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל א וכלל ב; החולם – כלל ג (סעיף 2); הצירי – כלל ב.

חריגים לכלל 2 ב"חוק ניקוד ההברות"

א. חוק ניקוד הפועל

לצורות הפועל יש כלל מיוחד: הברה סגורה מוטעמת שתנועתה a מנוקדת בפתח: אָכַל, קִבַּלְנוּ, שָׁמַעְתִּי, נוּכַל, יִגְבַּהּ, פְּתַח, הֵבַנּוּ (=הֵ-בַנְ-נוּ). בצורות הפועל נכללות צורות עבר, עתיד, ציווי ואף שם פועל (כגון לִשְׁכַּב, לְהִפָּתַח). צורות בינוני (הווה) מנוקדות כשמות: נִשְׁבָּר (לעומת נִשְׁבַּר בעבר), מְבֻשָּׁל (לעומת בֻּשַּׁל בעבר).

ב. סיומת ay 

הסיומת ay מנוקדת תמיד בפתח: שַׁי, גַּיְא, אוּלַי, אֵלַי, בָּנַי, יוֹמָנַאי. כך גם לַיְלָה, הַבַּיְתָה.

ג. משקל פַּל ומשקל פַּלְפַּל

מילים חד־הברתיות מגזרת הכפולים בתנועת a מנוקדות בפתח, למשל: חַג (חג"ג), רַךְ (רכ"ך). מילים שבסופן שתי הברות זהות שתנועתן a מנוקדות בפתח: עַפְעַף, פַּרְפַּר, כְּחַלְחַל, כְּלַבְלַב. הערה: בנטיית המילים האלה יש דגש: חַגִּי, רַכִּים, עַפְעַפַּיִם, כְּלַבְלַבִּים. וראו להלן דגש חזק.

עוד מילים המנוקדות בפתח בהברתן האחרונה ובנטייה בא דגש ראו בכללי נטיית השם: הפתח – כלל א.

ד. סיומות ־ֶם, ־ֶן (הכינויים הכבדים)

הכינויים הכבדים ־תֶם, ־תֶן ־הֶם, ־הֶן, ־כֶם, ־כֶן מנוקדים בסגול: אַתֶּם, כְּתַבְתֶּן, בָּהֶם, סִפְרֵיכֶם, אֶצְלְכֶן. הערה: כינויי הגוף הנפרדים הֵם והֵן מנוקדים בצירי.

חריגים לכלל 4 ב"חוק ניקוד ההברות" – מילים מלעיליות

בהברות פתוחות מלעיליות הכלל אינו אחיד – לעיתים באה תנועה גדולה ולעיתים תנועה קטנה: בתנועת o יש חולם חסר. למשל: בֹּקֶר, מִשְׁקֹלֶת, שֹׁהַם, בְּדֹלַח. בתנועת a לרוב יש פתח. למשל: פַּעַם, מִשְׁלַחַת, יוֹדַעַת, בַּיִת, מִשְׁקָפַיִם, יָדַיִךְ. יבוא קמץ במקרים האלה: כשהאות האמצעית וי"ו כגון מָוֶת; בצורות הפסק כגון חָרֶב, יוֹשָׁבֶת, וכן הָאָרֶץ; לפני שורוק, כגון אָחוּ, יִרְמְיָהוּ. בתנועת e יש בדרך כלל סגול. סיומת הנקבה המלעילית כמעט תמיד בסגול, כגון מִבְרֶשֶׁת, אוֹכֶלֶת. גם מילים דו־הברתיות מנוקדות לרוב בסגול, כגון שֶׁמֶשׁ, יֶלֶד, פֶּרַח. ואולם כמה עשרות מילים כאלו מנוקדות בצירי, ובהן סֵפֶר, עֵסֶק, תֵּשַׁע.

את הרשימה המלאה אפשר לראות כאן.

פתח גנובה

לפני עיצור גרוני סופי (ח, ע או ה מופּקת) שהתנועה שלפניו אינה a – יש פתח גנובה: שִׂיחַ, לוּחַ, תָּמֵהַּ, מָנוֹעַ. הסימן פתח גנובה מציין תנועת עזר. זו אינה מעמידה הברה לעצמה, ולכן ההברה שלפני הפתח נחשבת סגורה. לפי זה המילים שִׂיחַ ולוּחַ הן בנות הברה אחת (כמו שִׁיר ולוּל), והמילים תָּ-מֵהַּ, מָ-נוֹעַ הן בנות שתי הברות (כמו יָ-שֵׁן, מָ-נוֹף).

סגול שאחריו אם קריאה

סגול שאחריו אם קריאה ('סגול מלא') אינו נחשב לתנועה קטנה ובא בהברה פתוחה. ניקוד זה שכיח בכמה תבניות מילים, כמפורט להלן. בכינויים ובגזרות בכינוי הנוכח ובכינוי הנסתרת המצטרפים לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים – יש סגול שאחריו י': בָּנֶיךָ, אֵלֶיךָ, בָּנֶיהָ, אֵלֶיהָ (אבל כינוי המדברים מנוקד בצירי – בָּנֵינוּ, אֵלֵינוּ). בפעלים בגזרת ל"י בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובצורות הנוכחות בציווי – יש סגול שאחריו י': תִּרְאֶינָה, קְנֶינָה. בגזרת ל"א יש אחרי הסגול א': תִּקְרֶאנָה. בכל המקרים האלה ההברה שבא בה הסגול היא הברה מלעילית מוטעמת, ובהברה שאחריה יש קמץ.

סיומת e

הסיומת e הכתובה באות ה' מנוקדת בסגול: רוֹעֶה, יִבְנֶה, מִכְסֶה, נִתְרָאֶה.
אבל מנקדים בצירי צורות נסמך (רוֹעֵה־צאן), צורות ציווי (בְּנֵה), וכן כמה מילים: אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה (כגון שֵׁש־עֶשְׂרֵה).

על צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הסגול – כלל ו.

שווא נע לעומת צירי וסגול

שווא נע נהגה כתנועת e (כאשר אין הוגים אותו כאפס תנועה, כאמור לעיל). כדי לדעת היכן יש לנקד בשווא (ולא בצירי או סגול) יש להכיר את מבנה המילה ולדעת את כללי הדקדוק. עם זאת במקרים רבים אפשר להסתייע בצורת היסוד של המילה: שווא נע נוצר מהיחטפות – הפיכה של תנועה לחצי תנועה בעקבות התרחקות מן הטעם. לפיכך אם בצורת היסוד יש תנועה שונה מן התנועה e שבצורה הנוטה – ודאי מדובר בשווא: לְבָנָה (מן לָבָן), מְקוֹמוֹת (מן מָקוֹם), מִגְדְּלֵי־ (מן מִגְדָּלִים), יִכְתְּבוּ (מן יִכְתֹּב). כמה תבניות אופייניות שיש בהן שווא נע בראש המילה: תחיליות של פעלים בבניינים פיעל ופועַל: מְדַבֵּר, מְסֻבָּךְ; נְבַשֵּׁל, יְסֻפַּר. משקלים: פְּעִילָה – מְכִירָה, נְשִׁיקָה, רְכִיבָה; פְּעָלָה – לְטָאָה, יְבָבָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה; פְּעִיל – מְחִיר, נְגִיף, רְסִיס; פְּעֵל – בְּאֵר, כְּאֵב; פְּעֵלָה – בְּהֵמָה, לְבֵנָה. צורות רבים בתבנית םְםָםִים, םְםָםוֹת – מְלָכִים, נְחָשִׁים, תְּאָרִים, נְמָלִים, נְעָרוֹת, בְּעָיוֹת.

חטפים

חטפים באים תמורת שוואים בעיצורים הגרוניים (א, ה, ח, ע) ובמקרים נדירים גם בעיצורים אחרים. שלושת החטפים הם חטף פתח – םֲ (הגייתו a), חטף סגול – םֱ (הגייתו e), חטף קמץ – םֳ (הגייתו o). שווא נע מומר תמיד בחטף, למשל: עֲבָדִים (השוו מְלָכִים), שָׁאֲלוּ (השוו הָלְכוּ); חֳרָפִים (השוו כְּתָלִים); אֱכֹל (השוו כְּתֹב). שווא נח מומר לעיתים בחטף, למשל: מַעֲבָר (השוו מַרְגָּשׁ), נֶהֱדָר (השוו נֶחְמָד), פָּעֳלוֹ (השוו צָרְכּוֹ).

ראו עוד בפרק "הפועל בשורשים בעלי עיצורים גרוניים", כללים יב, יג, יד.

חולם מלא וחולם חסר

גם חולם מלא וגם חולם חסר הם תנועות גדולות, ולכן ההבחנה ביניהם אינה נובעת מחוק ניקוד ההברות אלא מן המבנה הדקדוקי של המילה. להלן כמה כללים מסייעים לקביעת סוג החולם:

• בהברה פתוחה מלעילית החולם הוא חסר: קֹטֶב, תִּינֹקֶת וכדומה.
• כשהתנועה o נשמרת בכל הנטיות – בדרך כלל החולם מלא. למשל: מוֹחַ > מוֹחוֹתֵינוּ, יַהֲלוֹם > יַהֲלוֹמֵיהֶם, שׁוֹמֵר > שׁוֹמְרֵי־החומות. ראו בכללי נטיית השם: החולם – כלל א.
• כשהתנועה o משתנה לשווא – החולם חסר: יִכְתֹּב (יִכְתְּבוּ), לִשְׁמֹר (לְשָׁמְרוֹ).
• כשהתנועה o משתנה לתנועת u – לרוב החולם חסר: חֹק (חֻקִּים), כָּחֹל (כְּחֻלָּה). (בנטייה יש קיבוץ ואחריו דגש – ראו להלן 'דגש חזק'.)

התבניות השונות שיש בהן חולם מלא וחולם חסר מפורטות בכללי החולם.

צירי מלא

כמו החולם, גם צירי מלא וגם צירי חסר הם תנועות גדולות. בדרך כלל הצירי הוא חסר. בכמה מקרים בא צירי מלא:

• במילים שבהן הי' שורשית. למשל: אֵימָה, מֵידָע, בֵּיתוֹ, מֵינֶקֶת, נֶהֱנֵיתִי.
• בנטיית הרבים, כגון בְּנֵי־ בָּנֵינוּ בְּנוֹתֵיכֶם.
• בנטיית מילות יחס על דרך הרבים, כגון לִפְנֵי־ לְפָנֵינוּ.
• במילים אחדות ובהן אֵיבָר, הֵיכָל, קֵיסָם. עוד מילים שיש בהן צירי מלא מובאות בכללי נטיית השם: הצירי – כלל א.

היו"ד של הצירי המלא היא אם קריאה ולכן היא אינה סוגרת הברה.

על הגיית הצירי המלא ראו כאן.

דגש חזק

הדגש החזק – המכונה גם מִכְפָּל או דגש כפלן – הוא חלק ממערכת הניקוד, ויש לסמנו במילים שהוא בא בהן. כפי שהוזכר לעיל, דגש חזק בא לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. רוב הדגשים החזקים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה:

1. דגש תבניתי – דגש שהוא חלק מתבנית המילה (בניין או משקל).

2. דגש משלים – דגש הבא תמורת עיצור בנסיבות האלה: העיצור זהה לעיצור שאחריו ולכן מתלכד עמו, כגון נָתַנּוּ; העיצור מידמה לעיצור שאחריו ומתלכד עמו, כגון יִפֹּל (< יִנְפֹּל).

דוגמאות לדגש תבניתי
– בבניינים פיעל פועל והתפעל. למשל: סִפֵּר, מְדֻבָּר, הִתְפַּלֵּא, וכן בשמות הפעולה שלהם: סִפּוּר, צִיּוּר, הִתְמַצְּאוּת.
– במשקלים פַּעָל (זַמָּר, סַבָּל), פַּעֶלֶת (רַכֶּבֶת, אַדֶּמֶת), פִּעָלוֹן (זִכָּרוֹן, פִּקָּדוֹן), פִּעֵל (אִלֵּם, גִּבֵּן), פִּעֹלֶת (שִׁבֹּלֶת, סִיֹּמֶת).

דוגמאות לדגש משלים
– בעקבות התלכדות עיצורים: דַּנּוּ (דָּן + נוּ), שָׁבַתָּ (שָׁבַת +־תָּ), הִתַּמֵּם (< הִתְתַּמֵּם)
– בשורשים מגזרת הכפולים: מִדָּה (מד"ד), מְסִבָּה (סב"ב).
– נ' המידמה לעיצור שאחריה: מַסָּע (נס"ע), מַסּוֹר (נס"ר), נָתַתִּי (נת"ן); נ' הבניין של נפעל בעתיד, ציווי ושם הפועל: יִשָּׁבֵר, הִכָּנְסוּ, לְהִפָּרֵד.

יש מקרים שבהם הדגש מופיע רק בנטייה ולא בצורת היסוד (הוא אמור לבוא באות האחרונה של צורת היסוד, אך לרוב אין דגש בסוף מילה).
דוגמאות
– במשקל פָּעֹל (צבעים וכמה שמות תואר): יָרֹק יְרֻקָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים.
– במשקלים פַּלְפַּל, פְּעַלְעַל: עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, תַּלְתַּל תַּלְתַּלָּיו, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים.
– בשורשים מגזרת הכפולים: הֵסֵב הֵסֵבּוּ, חַג חַגִּים, חֹק חֻקִּים.

עוד מקרים ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל טז, הפתח – כלל א, החולם – כלל ג.

ועוד כדאי לזכור את הסימנים האלה:
– אם התנועה o משתנה לתנועת u – כמעט תמיד במילת היסוד יש חולם חסר ובנטייה יש קיבוץ שאחריו דגש: כָּחֹל כְּחֻלָּה, חֹל חֻלִּין, לְאֹם לְאֻמִּים.
– אם בצורת היסוד יש תנועת a או e ובנטייה תנועת i – לרוב יש פתח או צירי במילת היסוד ובנטייה יש חיריק שאחריו דגש: פַּת פִּתּוֹ, לְאַט לְאִטִּי, צֵל צִלִּי.

דגש קל

דגש מסוג אחר הוא דגש קל – דגש זה בא בראש המילה או לאחר שווא נח באותיות בגדכפ"ת. תפקידו הוא להבחין בין שתי הגיות לכל אחד מששת העיצורים הללו (הגייה חוככת והגייה סותמת), ובמבטא ימינו נותרה ההבחנה רק בשלושה מהם (בכ"פ). הדגש הקל מציין את ההגייה הסותמת (b, k, p). דוגמאות: בִּרְכַּיִם, כַּפְתּוֹר, פַּרְגּוֹד, בַּרְדָּס; גָּמְרוּ, דּוֹלֵף, תִּלְבַּשׁ. אחרי שווא נע לא יבוא דגש קל, כמו במילים שְׁכִיבָה, חָלְפוּ, שׁוֹפְכִים.

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" – בלשון זו נפתח אחד מחוקי התורה המיוחדים, שעניינם דאגה לבעלי חיים, וזאת הפעם היחידה במקרא שהמילה קֵן משמשת בסמיכות. על בסיס צורה זו, הלקוחה מפרשת כי תצא, כתב אלפי שנים אחר כך חיים נחמן ביאליק בשירו "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ" את הצירוף קַן תְּפִלּוֹתַי (ולא קֵן תְּפִלּוֹתַי).

צורת הנסמך קַן־ חריגה מאוד משום שבעברית (נוסח טבריה) שמות מעטים בלבד שבצורת הנסמך שלהם נמצא פתח במקום צירי בנפרד (כך למשל מִזְבַּח־ לעומת מִזְבֵּחַ), ובמשקל של המילה קֵן, משקל שבו שמות לָרוב, דוגמת אֵם, חֵץ, לֵב, נֵס, צֵל, קֵץ, שֵׁן, אין לצורה זו אח ורע. מסיבה זו החליטה האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997) לחלץ את המילה מבדידותה והתירה את צורת הנסמך קֵן־ לצד הצורה המקראית קַן־.

כיצד מוסברת תנועת הפתח בצורה הנסמך המיוחדת קַן־? על רגל אחת אפשר לומר שמדובר בשינוי של תנועת i ל־a בסוג מסוים של הברות (בדרך כלל סגורות כפליים ומוטעמות). וזאת יש לדעת: הצירי במילה קֵן הוא גלגולה של התנועה i, תנועתה המקורית של המילה. שינוי זה הוא הסיבה להבדל למשל בין החיריק השני בפועל הִלְבִּישׁ לפתח בפועל הִלְבַּשְׁתִּי או בין הצירי במילה זָקֵן לפתח במילה זָקַנְתִּי. ואף לפתח במילה בַּת לעומת החיריק בנטייתה – בִּתִּי, בִּתּוֹ וכו'.

הצורה בִּן־ היא צורת נסמך חריגה למילה בֵּן. צורת הנסמך הרגילה היא בֶּן־, אך החיריק – המצוי גם בצורות בִּנְךָ, בִּנְכֶם, בִּנְכֶן – נחשב קדום יותר.[1]

הצורה החריגה מוכרת מן המקרא בעיקר בשם יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, והיא משמשת בשם נוסף בספר משלי: אָגוּר בִּן־יָקֶה (ל, א).[2] עוד נמצא אותה בספר דברים ואצל יונה:

בתחילת ספר דברים פרק כה נאמר כך:"כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" (כה, א–ב). נראה כי מדובר באיש שהורשע במשפט ונידון למלקות. פירוש "אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" הוא או 'אם הרשע ראוי למלקות' או 'אם הוא חייב במלקות', בדומה לשימוש במילה בן בצירופים בֶּן־מָוֶת (שמואל א כ, לא), בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב, כא), בְּנֵי חֲלוֹף (משלי לא, ח).

הצורה בִּן מזדמנת עוד בסיפור על יונה והקיקיון: במצוות אלוהים יבש הקיקיון שאלוהים זימן להָצֵל על ראש יונה. יונה, ששמח בקיקיון, שאל נפשו למוּת, וה' הוכיחו: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה, וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" וגו' (ד, י–יא). נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'. בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.

__________________________

[1] החיריק השתמר גם בנטיית צורת הנקבה בַּת – בִּתִּי, בִּתְּךָ (הנו"ן מיוצגת בדגש), והשוו גם לערבית bint (בַּת).

[2] לא ברור למה נשתמר החיריק דווקא בצירופים אלו ובשניים הנזכרים בהמשך ולא באחרים: האם קשור הדבר בעיצור הפותח את הסומך (שלושה מארבעת העיצורים הם הצוללים י, ל, נ) או מפני שלפחות לפני נ, י בוטאה הנו"ן של בִּן בהכפלה?

בשנת תשכ"ב דנה מליאת האקדמיה בניקודה של המילה 'מכל' במשמע כלי קיבול. הניקוד המקובל במילונים עד אז היה בצירי ובפתח, מֵכַל, כדוגמת המילים מֵסַב, מֵחַם ומֵרַב. ברם, בעוד המילים האחרונות נגזרות משורשים מגזרת הכפולים – סב"ב, חמ"ם, רב"ב – המילה מכל נגזרת לכאורה מן השורש כו"ל, שכן מדובר בכלי המיועד להָכִיל תכולה, על דרך הפסוק במלכים א ז, כו : "אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל" (נאמר על הכיור שבבית המקדש).

לכן הציעה ועדת הדקדוק של האקדמיה לשנות את ניקודה של המילה למְכָל, בשווא ובקמץ, כדוגמת המילה מְצָד שבמקרא הנגזרת מן השורש צו"ד, ככתוב: "וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד", בדברי הימים א יא, ז (והשוו לפסוק המקביל בשמואל ב ה, ט: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד").

חבר האקדמיה ד"ר יחיאל בן־נון הביע הסתייגות מהצעת השינוי, וביקש להציע צורה משולבת: מֵכָל בצירי ובקמץ. לדבריו, הצורה מְצָד היא בבחינת עֵד יחידי, ו"מֵכָל כבר מקובל מאוד, וקשה לומר מְכָל. נראה לי אפוא שאין להתנגד לקיום הצירי במֵכָל לפני ההברה המוטעמת, כשם שאנו מנקדים את המ"ם בצירי לפני ההברה המוטעמת בגזרת הכפולים" (זיכרונות האקדמיה תשכ"ב, ישיבה מו, עמ' 53–54).

לבסוף הוחלט להעביר את הסוגיה לוועדת הדקדוק. זו החליטה לשנות את הניקוד לשווא וקמץ, וזהו הניקוד הנהוג כעת בפרסומי האקדמיה ובמילונים העדכניים (בכתיב חסר ניקוד הכתיב התקני של המילה הוא "מכל", אך רבים כותבים את המילה בתוספת יו"ד. על פי בדיקה במרשתת, הצירוף "מיכל מים" למשל נפוץ פי 15 ויותר מן הצירוף בכתיב החסר "מכל מים").

מאין הגיעה בכלל המילה "מכל" במשמע כלי קיבול?

ובכן, נראה שהיא חודשה בשנת תרע"ב (1912), בספר הלימוד "שעורי הסתכלות וידיעת המולדת לשלש שנות הלמוד הראשונות" שיצא לאור ביפו. שלושת מחברי הספר הם יוסף עזריהו (אוזרקובסקי), יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי (קרישבסקי), מראשוני תל אביב ומן הבולטים שבאנשי החינוך של התקופה.

בספר עב הכרס המחברים מציגים תפיסה חינוכית הדוגלת ביציאת התלמידים אל הטבע ובעידודם להביט אל סביבתם ולחקור אותה. בין השאר מציג הספר דוגמאות לדברים שאליהם אפשר להסב את תשומת לב התלמידים בבית הספר, בבית המגורים, בשדה ובגינה. רוב הספר מוקדש לצמחים ולבעלי חיים, אך יש בו התייחסות גם לחפצים כמו השולחן, הכיסא, הספה, המראָה, המנורה והשעון.

בסעיף על המנורה מפרטים המחברים את חלקיה: הכן, הפתילה, הזכוכית ועוד – ובין השאר נזכר כלי הקיבול שבו נותנים את הנפט או את השמן, ושמו הוא "מִיכַל".

על פי עדות המחברים ברשימה שצירפו בסוף ספרם, המילה "מִיכַל" במשמעה זה היא חידוש שלהם (מילים נוספות המסומנות כחידוש של המחברים הן מחוש, ריבה וגמל־שלמה).

נראה שמחברי הספר נטלו את המילה "מיכל" מן המקרא. בשמואל ב מסופר: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן, וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם" (יז, כ). זהו המקום היחיד בתנ"ך שבו באה המילה מיכל, ורבו בה הפירושים. רש"י כתב: "איני יודע לו פתרון במחברת כל [= במשפחת המילים השייכות ליסוד כל]. ופתרונו לפי ענינו, כמו שבולת הנהר [=זרם המים]". ובדומה לזה כתב רד"ק: "אין לו חבר, ולפי ענינו פלג מים". בתרגום יונתן במקום המילים "מיכל המים" נכתב "ירדנא", היינו נהר הירדן.

סופרי ההשכלה השתמשו לעיתים בצירוף "מיכל המים" במשמעות פלג מים. הנה למשל דברים שכתב אברהם דב גוטלובר בזיכרונותיו: "אזרנו חיל ונבוא במים, ונעבור את מיכל המים ברגל… ויהי בעברנו את הנחל ונבוא אל העבר השני".

כך הוא גם בעיתונו של אליעזר בן־יהודה, הצבי, בידיעה קצרה וחביבה למקרא משנת 1909, תחת הכותרת "אמץ לבו של יהודי":

אכר מכפר סמוך לעיר רופשיץ הלך לעבודתו העירה, ויבוא עד מיכל המים ויחפץ לעבֹר הנחל אף כי גאו מימיו. ויהי אך נכנס הסוס והעגלה אל תוך הנחל ותהפך העגלה ויפלו האכר ואשתו המימה, וירא איש יהודי שעמד על שפת הנחל את הדבר ויקפץ אל תוך המים ויציל את האכר ואת אשתו, בשביל אמץ לבו זה תתן הרשות ליהודי אות כבוד של זהב.

ובכן מחברי ספר הלימוד הנזכר נטלו ככל הנראה את המילה מיכל שפירושה המדויק אינו ברור וייחדוה למשמע כלי קיבול, כנראה על פי ההבנה ששורשה הוא כו"ל, לשון תכולה.

בעיתונות העברית בשנים הבאות איננו מוצאים שימוש במילה "מיכל" במשמע כלי קיבול, ורק החל משנות הארבעים הולך ועולה השימוש במילה זו. הנה דוגמה לידיעה מעיתון "הבקר" מקיץ 1940: "מפציצים בריטיים הרעישו אתמול מיכלי נפט, בתי חרושת לנשק, מוסכי אוירונים ומסילות ברזל בגרמניה".

אפשר לשער שבשל השם הפרטי "מִיכל", ההגוי בחיריק בתחילתו, נעשה בידול והועדפה ההגייה בצירי במילה "מיכל" במשמע כלי קיבול. כידוע, בהגייה האשכנזית הצירי בוטא פעמים רבות בהשמעת העיצור יו"ד, ולכן כתיב המילה נותר מלא – וכאמור אף כיום רבים כותבים את המילה בקיום היו"ד, אף שהניקוד התקני כיום הוא בשווא במ"ם.