האקדמיה ללשון העברית

מן ההיגיון לגזור משם הארץ איטליה את שם הייחוס איטלי. מניין אפוא הגיעה הקו"ף לשֵם הייחוס הנוהג בעברית?

הצורה איטלקי מצויה כבר בלשון חכמים. היא נכנסה לעברית מן הרומית (italicus) או מן היוונית (italikos). למשל במשנה אנו מוצאים "יין האיטלקי" (סנהדרין ח, ב), "איסר האיטלקי" (קידושין א, א). במקום הסיומת os/us באה בלשון חכמים סיומת התואר העברית ־ִי, ואילו הסיומת k נותרה (ותנועת i שלפניה בטלה). כיוון שהצורה איטלקי נתקבעה בספרות דורות רבים, אין מקום לשנותה.

ייחודה של הצורה איטלקי העסיק כבר את בעלי התוספות. במשנה הראשונה במסכת קידושין נזכר המטבע 'איסר האיטלקי', ובפירוש התוספות שם נכתב: "ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא שושנכיא על שם שושן". כלומר, בעלי התוספות משווים בין הצורה איטלקי שבספרות חז"ל שלכאורה יש בה קו"ף מיותרת ובין הצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא שבעזרא ד, ט שלכאורה יש בה כ"ף מיותרת. שׁוּשַׁנְכָיֵא הם 'השׁוּשָׁנִים', כלומר אנשי העיר שושן. הכ"ף שבצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא מקורה בסיומת הפרסית k־ המשמשת בין השאר לציון שמות תואר, והסיומת ־יֵא של שׁוּשַׁנְכָיֵא היא צורן הרבים של סיומת הייחוס הארמית (צורת היחיד היא כנראה שׁוּשַׁנְכָי – בסיומת הייחוס הארמית ־ָי). אם כן גם בצורה שׁוּשַׁנְכָיֵא אנו מוצאים צורן ייחוס כפול משתי שפות שונות (במקרה הזה סיומת פרסית עם סיומת ארמית, ובמקרה של איטלקי – סיומת יוונית או רומית עם סיומת עברית).

במגילת קהלת נאמר: "כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה… כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (ט, יא). לצד הצורה המקראית בחולם יש תיעוד במסורות העדות להגיית המילה בתנועת u, וכך אף נוקד בכמה מילונים מן המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. ואולם הצורה התקנית שנקבעה עוד במילוני ועד הלשון היא מרוֹץ בחולם כבמקרא. בנטייה: מֵרוֹץ־, מֵרוֹצִים, מֵרוֹצֵי־.

המילה מרוץ נרדפת ביסודה למילה ריצה – שתיהן שמות פעולה של לרוץ. בעברית החדשה התייחדה המילה מרוץ לציון תחרות ריצה ובהמשך לתחרויות דומות, כגון 'מרוץ סוסים', 'מרוץ מכוניות', 'מרוץ אופניים'. עוד משמשת המילה בהשאלה בהקשרים שונים שבהם יש תחרות (גלויה או סמויה) להשיג דבר מה במהירות האפשרית ולפני האחרים. למשל: 'מרוץ החימוש', 'המרוץ לחלל' ואף 'מרוץ החיים' (תחרות נגד הזמן).

המילה מרוץ נכתבת בלי יו"ד גם כשאיננה מנוקדת – על פי הכלל הרגיל של תנועת e בכללי הכתיב המלא. (את הכתיב ביו"ד אפשר היה להצדיק אילו תנועת הצירי במ"ם הייתה תוצאה של תשלום דגש, ואולם מקור הצירי הזה אינו ברור ובוועדת הדקדוק של האקדמיה הוסכם שאין לראות בו תשלום דגש.)

למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים הללו שונות.

למילה אָב דרך נטייה מיוחדת, בתוספת יו"ד (תנועת i): אָב, אֲבִי־(המשפחה) וגם אַב־(המשפחה), אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, אָבִיהָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם, אֲבִיהֶן.

כך נוטות גם המילים אָח וחָם, למשל: אָחִיו, חָמִיו, אָחִיהָ, חָמִיהָ, אֲחִיכֶן. הקשר הדקדוקי בין אָח וחָם קיים גם בצורות הנקבה: אָחוֹת, חָמוֹת; וברבים אֲחָיוֹת, וכך גם חֲמָיוֹת.

לעומת אב, אח וחם, נטיית המילה סָב היא הנטייה הרגילה במילים במשקל זה, כגון רָץ, עָב: סָב, סַב־(המשפחה), סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן. ובנקבה: סָבָה, סָבַת־(המשפחה), סָבָתִי, סָבָתְךָ, סָבָתוֹ, סָבָתֵנוּ וכו'. ברבים: סָבִים וסָבוֹת. לצד הצורות סָב וסָבָה משמשות ביחיד הצורות סַבָּא וסָבְתָא (שמקורן בארמית).

במקרא אנו מוצאים שָׂב בשי"ן שמאלית במשמעות זָקֵן: "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ" (איוב טו, י). מילה זו קשורה אל המילה שֵׂיבָה, וכן אל הפועל שָׂב (הזדקן): "וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי" (שמואל א יב, ב). במהלך הדורות השתנה כתיבהּ של המילה לסמ"ך (מן הסתם בהשפעת הארמית), ובדורות האחרונים היא התייחדה לציון אבי האם או האב.

ללוחות הנטייה המלאים של המילים ראו כאן.

שם הפעולה הכללי של הפועל 'החזיק' הוא החזקה. המילה הַחְזָקָה משמשת בהקשרים כלליים, כגון 'החזקת נשק', 'החזקה של ערכת עזרה ראשונה', והיא גם המילה התקנית בהקשר הכלכלי: 'חברת החזקות', 'החזקת מניות', וכן המונח שנקבע במילון הבנקאות ושוק ההון (תשס"ז): הַחְזָקוֹת צוֹלְבוֹת (בניירות ערך; securities cross-holding).

המילה תחזוקה נקבעה תמורת המונח הלועזי maintenance (מתועדת ברשימת "מונחי המנהל הציבורי" שפורסמה בזיכרונות האקדמיה בשנת תש"ך, 1960). פירושה כלל הפעולות שנועדו להחזיק נכס כלשהו במצב תקין – מבנה, מתקן, מכונה ועוד. ממילה זו נגזר הפועל תִּחְזֵק ואף שם הפעולה תִּחְזוּק וכן בעל המקצוע 'תחזוקאי' או 'תחזוקן'.

הצורה 'אחזקה' משמשת לעיתים במקום 'תחזוקה' ולעיתים במקום 'החזקה', ואולם לפי האקדמיה מומלץ לנקוט את המילים 'תחזוקה' ו'החזקה'.

המונח התקני הוא סֻכֶּרֶת (בלי ניקוד: סוכרת). המונח שנקבע הוא שילוב של המילה סוכר ושל משקל המחלות פַּעֶלֶת, כלומר: ראשיתו בתנועה u כמו סוכר, והמשכו בשני סגולים כמשקל המחלות.

למחלות דלקתיות האקדמיה נוהגת לקבוע שמות בעיקר במשקל פַּעֶלֶת, אך לשמות של מחלות אחרות יכולות להתאים גם דרכי תצורה אחרות.

למעשה המילה סוכרת נקבעה בצורתה זו עוד במילון למונחי הרפואה של ד"ר א"מ מזי"א, רופא ולשונאי מאנשי ועד הלשון בראשית המאה העשרים.

במוסדות להשכלה גבוהה נשמע לעיתים שם התואר "פקולטטי" במשמעות 'של הפקולטה', 'ששייך או קשור לפקולטה', כגון "ועדה פקולטטית", "תקנון פקולטטי".

שם התואר הזה לא נדון באקדמיה ללשון העברית וברוב המילונים אין לו תיעוד. נראה שיש לו שתי הגיות: פקולטֵטי ופקולטָטי. שלא כשמות תואר לועזיים רבים אחרים, שם התואר "פקולטטי" לא הגיע אלינו מן האנגלית. ייתכן כי הוא נוצר בקרב מקצת דוברי העברית בהשפעת לשונות שבהן שם העצם הוא "פקולטֵט" – כגון גרמנית (Fakultät) או רוסית (fakultet – בתעתיק לאותיות לטיניות).

מכיוון שבעברית הבסיס הוא פקולטה עדיף לגזור שם תואר מן המילה בצורתה בעברית. את זאת אפשר לעשות בכמה דרכים:

• פקולטי על דרך הנדסה–הנדסי, היסטוריה–היסטורי
• פקולטָאִי על דרך משנה–משנאי, אוניברסיטה–אוניברסיטאי
• פקולטָנִי על דרך מלוכה–מלוכני, רפובליקה–רפובליקני
• פָקוּלְטָתִי על דרך קבוצה–קבוצתי, תרופה–תרופתי.

הצורה הנראית לנו ביותר היא פקולטאי, כגון ועדה פקולטאית.

בעיקרון גם הצורה פָקוּלְטָתִי טובה – אך הגייתה אמורה להיות במלרע: פקולטתי כמו מערכתי, תעשייתי. ואולם מכיוון שצורה זו דומה לצורה "פקולטטי" במלעיל – שכאמור איננה מומלצת – היא עשויה ליצור בלבול ולכן מוטב להימנע ממנה.

מכל מקום ברוב המקרים אפשר להימנע מן השימוש בשם תואר ולנקוט צירוף סמיכות, למשל: ועדת פקולטה, אירועי הפקולטה, תקנון הפקולטה.

הערה: לשם התואר פקולטָטיבי (facultative) במשמעות 'נתון לבחירה', 'שניתן לברירה' נקבעה החלופה העברית בְּרֵרָנִי, ובתחום הביטוח נקבע רְשׁוּתִי.

המילה קניון משמשת בעברית גם במשמע 'מרכז קניות' וגם במשמע 'גיא צר ועמוק באזור הררי'. בשני המשמעים הצורה התקנית היא קַנְיוֹן בפתח ובמלרע (הטעמה בהברה האחרונה).

אומנם באנגלית המילה canyon ('גיא צר') נהגית בתנועת ε (כך על פי רוב נהגית באנגלית התנועה הנכתבת באות a) ובמלעיל. ואולם אין סיבה להגות כך בעברית. המילה הזאת ספרדית במקורה, והגייתה המקורית בתנועה a ובמלרע. היא משמשת בשפות רבות, ולא מן האנגלית שאלנו אותה.

המילה קַנְיוֹן במשמעות 'מרכז קניות' חודשה עם חידושה של צורת מסחר ובילוי: תחת קורת גג אחת מרוכזות חנויות רבות, מסעדות ושירותים נוספים כמו מרפאות ובית קולנוע. המילה היא מילה עברית לכל דבר. היא גזורה מן השורש קנ"י (קנ"ה) ושקולה במשקל פַּעְלוֹן, כמוה כמילה חַנְיוֹן, מן השורש חנ"י (חנ"ה) הנהגית גם היא בתנועה a (ויש אומרים שקַנְיוֹן נוצרה בזיקה לחַנְיוֹן). עוד מילים במשקל פַּעְלוֹן: קַדְמוֹן, חַרְדּוֹן, סַבְיוֹן, והשמות הפרטיים צַלְמוֹן, יַרְקוֹן.

הערה: המילה קניון לציון מרכז קניות חודשה עם הקמת הקניון הראשון בישראל – קניון איילון של קבוצת עזריאלי ברמת גן. מקים הקניון דוד יזרעאלי פנה אל הסופר והמשורר יצחק מאיר בעניין, וזה הציע לו את המילה 'קניון'. כך לפי עדות בתו של יצחק מאיר, אסתי מאיר.

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה.

צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד. שמו של בעל המקצוע הזה רווח למדי בספרות חז"ל, כגון בדברי המשנה "הצבע צובע לעצמו" (שביעית ז, ג).

ההגיות הרווחות "צַבַּעי" ו"צַבָּעִי" שגויות. הן נוצרו אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן – בהשפעת שמות בעלי מקצוע כגון בַּנַּאי ויַמַּאי (הנהגים לעיתים בטעות "בַּנָּאִי" ו"יַמָּאִי"). שיבוש דומה הנשמע לפעמים הוא "קלעי", וגם כאן הצורה התקנית היא קַלָּע.

הערה:
שמות של בעלי מקצוע או תכונה בסיומת ־ַאי משמשים בלשוננו למן ספרות חז"ל. שמות אלו שייכים במקורם לגזרת ל"י, למשל: בַּנַּאי מן בנ"י, בַּדַּאי מן בד"י, זַכַּאי מן זכ"י. בכל אלו היו"ד שורשית, והאל"ף נוספה כאם קריאה (לימים נעשה הרכיב ־ַאי סיומת עצמאית כמוסבר כאן). ואולם כבר בספרות חז"ל מצוי גם התואר קַנַּאי אשר אינו שייך לגזרת ל"י אלא לגזרת ל"א – כלומר שורשו הוא קנ"א ולא קנ"י. קַנַּאי, המחליף בספרות חז"ל את קַנָּא המקראי ("אֵל קַנָּא"), נוצר בהשפעת השמות מגזרת ל"י, מכיוון שהאל"ף השורשית לא נהגתה. במילים אחרות: התואר קַנַּאי נוצר בדיוק באותו התהליך שבו נוצר ה"צבעי" בעברית החדשה אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן. ואולם אין דין ע כדין א: בדקדוק העברי ע היא תמיד עיצור, ואילו א – פעמים עיצור ופעמים אם קריאה. לכן שלא כצורה "צבעי", הצורה קַנַּאי תקנית, וכמוה גם כַּלַּאי (מן השורש כל"א) – דרגה בשירות בתי הסוהר.

מן המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ, כ"ג בניסן תרצ"ה (26 באפריל 1935):

מליאת האקדמיה החליטה לאשר את הצירוף מֵחַ עֶצֶם (לצד לְשַׁד עצם) במשמעות marrow (בישיבתה ביום כ"ד במרחשוון תשע"א, 1 בנובמבר 2010; ישיבה שי"ז).

המונח הרשמי שקבעה האקדמיה בעבר היה לְשַׁד הָעֶצֶם או לְשַׁד הָעֲצָמוֹת. את הצירוף 'לשד עצמות' אנו מוצאים לראשונה אצל מנדלי מוכר ספרים בספרו "בעמק הבכא" (1898): "העכבישים שלנו מוצצים אותנו… מוצצים לשד עצמותינו". מקור המילה לְשַׁד במקרא: "וְהָיָה טַעְמוֹ [של המן] כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא, ח); "נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ" (תהלים לב, ד). פירושה המקובל הוא שומן או לחלוחית. הצירוף 'לשד העצמות' נקבע במילון האנטומיה של האקדמיה (משנת תשי"ז). ואולם בהקשר הרפואי לא קנו להם שביתה בציבור לא הוא ולא הצירוף המקוצר 'לשד העצם' שנקבע במילון למונחי רפואה (פורסם בשנת תשנ"ט).

במילונים של העברית החדשה מצוי הצירוף מוֹחַ עֶצֶם. מקור הצירוף באיוב כא, כד: "עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה". זה גם המקום היחיד במקרא שהמילה 'מוח' באה בו. בלשון חז"ל 'מוח' אינו רק החומר שבעצמות אלא בעיקר החומר (האפור) שבגולגולת, ומכאן נתייחדה המילה 'מוח' יותר ויותר לציון האיבר שבתוך גולגולתנו. ואולם לדעת הרופאים בצירוף 'מוח עצם' יש משום הטעיה, כי על פי הידע הקיים היום יש הבדל מוחלט בין החומר שבגולגולת ובין החומר שבעצמות.

ייתכן שעל רקע התנגדות הרופאים נוצר הצירוף מֵחַ עצם (או 'מֵחַ עצמות') והחל לשמש בציבור ואף במערכת החינוך לפני עשרות שנים, כעולה מעדויות שהגיעו אל האקדמיה. המילה מֵחַ באה במקרא פעמיים (בצורת רבים): "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ" (ישעיהו ה, יז), "עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים" (תהלים סו, טו). הפירוש המקובל הוא 'בהמות שמנות' או שם תואר מועצם – 'שמֵנים'.

בעת האחרונה עלתה שוב הסוגיה לדיון בוועדה למונחי רפואה של האקדמיה. בקשת הרופאים הייתה לאשר את הצירוף מֵחַ עצם. בעד עמדה זו נטען שבמקרא הן מֵחַ הן מוֹחַ מציינים חומר שומני עשיר, וההבחנה ביניהם היא בצורה בלבד. מכיוון שהמילה מֵחַ אינה חיה בעברית של ימינו בשום מובן אחר, החליטה האקדמיה לאשר את הצירוף 'מֵחַ עצם' (לצד לְשַׁד עצם).

עד היום יש המתלבטים מה הצורה הנכונה – סינר או סינור. האקדמיה נדרשה לשאלה זו, וקבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר.

המילה סינר נזכרת במשנה: "האישה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה" (שבת י, ד), ופירושה יריעת בד המשתלשלת מן המותניים מטה ונקשרת לגוף ברצועות. מרביתם של כתבי היד המנוקדים ושל מסורות הקריאה במשנה מוסרים את הצורה סֵינָר – בקמץ לאחר הנו"ן ולא בחולם.

הסינר מזדמן גם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי וכן בספרות המאוחרת יותר, ובכל כתבי היד והדפוסים של המקורות האלה המילה נכתבת בלי וי"ו לאחר הנו"ן. כתיב זה הוא עדות נאמנת שהמילה לא הייתה הגויה בתנועת חולם בהברה האחרונה.

מקור המילה סינר איננו ברור. יש הסבורים שהיא נשאלה מן היוונית: ζωνάριον (בתעתיק לאותיות לטיניות zonarion), והינה גם במקבילה היוונית יש תנועת a אחרי הנו"ן.

את הכתיב סינור בווי"ו מצאנו לראשונה בכתבי מנדלי מוכר ספרים מסוף המאה התשע־עשרה, ומאוחר יותר רווח כתיב זה בכתיבתם של סופרים אחרים. מקצת המילונים של העברית החדשה מביאים לצד הצורה סינר גם את הצורה בחולם – סינור, ויש אף שהבחינו הבחנת משמעות בין שתי הצורות.

לא ברור מקור צמיחתה של ההגייה בחולם, העומדת כנגד כל המקורות הכתובים הקודמים. אפשר שהיא נוצרה בהשראת מילים כמו צינור וכינור. משקל המילה סינר נדיר בעברית, ולכן ייתכן שנוח היה להלבישה במשקל מוכר יותר.

ומה אשר לניקודה של ההברה הראשונה? שאלת הצירי תחת הסמ"ך שבמקורות המנוקדים של המשנה לא נתחוורה עדיין, ומכל מקום בעברית החדשה רווחת ההגייה בחיריק. ועדת הדקדוק של האקדמיה הכריעה לנקד בחיריק מלא – סִינָר (ולא סִנָּר כפי שניקדו חלק מן המנקדים, בהשראת מילים דומות כגון כִּכָּר, עִקָּר).

מכיוון שאין דעתה של האקדמיה נוחה מצורות כפולות, לא הועמדה ההגייה החלופית סינור לצד סינר, וכך נקבעה ההגייה סִינָר כהגייה התקנית הבלעדית.