'לעשות שַׁמּוֹת' פירושו להחריב או לגרום נזקים כבדים. מה משמעות המילה שַׁמּוֹת? כיצד מפריחים נְשַׁמּוֹת? ומי נוהג לעשות שמות בשדות תפוחי אדמה ובחלקת חיטי התוגרמה?

בכי התמרורים אינו קשור לתמרורים המוכרים לנו מן הדרכים, אף כי שניהם מופיעים באותה נבואה נפלאה בספר ירמיהו. ומה הקשר לתמר? גם את זאת תסביר תמר.

מה מקור הביטוי 'כור מחצבתו' ומה משמעותו? אילו גרסאות חלופיות יש לו? מה הקשר לאברהם אבינו, שרה אימנו וישעיהו הנביא? ואיך הצליח זוהר להפתיע את תמר?

הביטוי 'קפיצת הדרך' מצטייר בעיני רוחם של רבים כהתקדמות בצעדי ענק או בטיסה מהירה – כאילו ההולך קופץ ממקום למקום. אך את הביטוי המקורי שבספרות חז"ל מקובל יותר לפרש בדרך אחרת לגמרי.

יובל הוא שם בנו של למך וגם מילה הנזכרת בברכה יפה מדברי הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו".

'בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר' הוא כינוי מליצי שניתן בימי הביניים לתקופת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים.
מהו כֵּסֶה ומהו עָשׂוֹר?

את הצירוף 'חדל אישים' ירשנו מספר ישעיהו. מה הם 'אישים'? מה הייתה צורת היחיד המקורית של 'אנשים'? ואיזה מבול של קללות הביאה עימה אימו החורגת של שלום עליכם הצעיר?

אך על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי "ארץ הצבי" אינו קשור כלל לבעל החיים. מה הקשר לנוסח הכתובה? ומה פירוש דברי דוד המרגשים "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל"?

'לעייפה' פירושו 'עד כדי תשישות', ובהרחבה 'יותר מדי', 'מעבר לרצוי'. מניין קיבלנו את הביטוי הזה? מה משמעות המילה 'עייף' בלשון המקרא? ואיך אומרים בעברית ג'ט לג?

בימינו 'רוח חרישית' היא רוח קלילה ושקטה, אך משמעות הצירוף במקורו המקראי שנויה במחלוקת. לפי אחת הדעות מדובר דווקא ברוח סערה עזה וחזקה, רוח מחרישת אוזניים.

הביטוי 'רוב רובו' מציין בלשוננו רוב גדול, אבל מצד ההיגיון הוא מציין דווקא מספר קטן מן הרוב: רובו של הרוב ולא כולו. כיצד נוצרה המשמעות הרגילה בימינו? ולמה רוב רובנו איננו שמים לב לכשל הלוגי הזה?

רוב שנותיה של השפה העברית עברו עליה בלא המילה חֻלְצָה, עד אשר חידשהּ ההיסטוריון ואיש הלשון יוסף קלוזנר בשלהי המאה התשע־עשרה. אך לְמה בדיוק כוון חידושו מלכתחילה?

הצירוף לקוח מתהלים: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". כיום הוא משמש כסמל לדבר מתוק ונעים במיוחד, לעיתים בגוון ביקורתי. מה משמען של המילים 'נופת' ו'צופים'?

"טעות לעולם חוזרת" או "טעות – לעולם חוזר"? המחלוקת בין הגרסאות היא בשאלה מי חוזר – הטעות או הטועה.

מן השורש חל"ט יש לנו שלל מילים: הפעלים הֶחְלִיט וחִלֵּט, שמות הפעולה הַחְלָטָה וחִלּוּט, שמות התואר מֻחְלָט וחָלוּט ותוארי הפועל בְּהֶחְלֵט ולַחֲלוּטִין. מה מקורן של מילים אלו?

הפירוש המקובל של הצירוף בָּבַת עַיִן הוא אישון העין או גלגל העין, ובהשאלה – הדבר היקר ביותר: "כי לי היית בבת עיני בכל יום וכל ליל" ('הפרח בגני', אביהו מדינה).

‍שפן, ארנבת וארנבון הם מיני יונקים שלעיתים מזומנות דוברי העברית נוטים לבלבל ביניהם.

נָקַף פירושו סָבַב, עָבַר – בעיקר בהקשר של זמן ומועד, אך גם חָבַט, הִכָּה. ואיך זה קשור לנקיפות מצפון?

הארז הוא אחד משמות העצים הנפוצים בתנ"ך (כ־70 פעם), ובמיוחד בולט ארז הלבנון. מכיוון שהארז נחשב החזק והעמיד בעצים, הוא משמש בשלל מימרות וביטויים כסמל לחוזק, לחוסן ולגובה.

חַרְסִינָה היא הלחם של המילה חֶרֶס עם שם הארץ סִין. ואומנם החרסינה (בלועזית פורצלן) יוּצרה לראשונה בסין ומשם התפשטה לשאר העולם.

לשבת על המדוכה פירושו להתחבט רבות בבעיה, להתלבט ולדון בעניין באריכות ובכובד ראש.

יוגב הוא עובד אדמה – מקור המילה בתיאור חורבן יהודה בידי בבל. רוב העם הוגלה לבבל אך "וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר [נבוזראדן] רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (מלכים ב כה, יב).

בעברית של ימינו מלונה היא ביתו של חברנו הנאמן, הכלב, ואילו במקרא מלונה היא סוכת שומרים בשדה.

בימינו המאורה היא חור או מערה בקרקע המשמשים משכנם של בעלי חיים, ואילו המחילה היא חלל בקרקע, לרוב בצורת תעלה או מסדרון, שבעלי החיים חופרים בעצמם.

אנו נשאלים הרבה על תקינות השימוש בצירוף 'בתור' במשמעות 'בתפקיד של', 'במעמד של', 'כ־'. בקרב מתקני הלשון בימינו הדעות חלוקות – יש המסתייגים משימוש זה ויש שאינם מוצאים בו פסול.

בֹּהֶן או אֲגוּדָל, אֶצְבַּע, אַמָּה, קְמִיצָה וזֶרֶת – כולנו מכירים, עוד מילדות, את שמות האצבעות. אבל מניין הם הגיעו אלינו? ומה הקשר למידות בהלכה?

במקרא המילה עֲצֶרֶת נזכרת בין השאר לציון היום האחרון של סוכות והיום האחרון של פסח. מה הן הדרכים השונות בעברית המקראית ובעברית החדשה להבין את המילה?

"הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב" – האם משורר תהלים התכוון לכלי הנגינה הגדול המוכר לנו כיום? סביר להניח שלא.

שירו של ר' משה אבן עזרא מתאר את טוּב ריחה ואת יופייה של האהובה, והמילה "כף" שבסופי השורות משמשת בו בארבעה משמעים שונים.

המילה חִלּוֹנִי, ב־ל דגושה, קשורה אל המילים חֹל, חֻלִּין, חִלֵּל – מן השורש חל"ל שעניינו 'ההפך מן קודש'.

מלכתחילה התחדשה המילה הֲדָתָה כהפך למילה 'חילון', כלומר לתאר תהליכים של התקרבות לדת ושל מתן משמעויות דתיות לסמלים קיימים.

המילה פָּנִים שייכת לקבוצת המילים שמינן הדקדוקי כפול – זכר וגם נקבה. לפיכך אפשר לומר "שתי פנים" וגם "שני פנים" – בין בהוראה מוחשית ובין בהוראה מושאלת ('צדדים', 'היבטים').

הדרך המומלצת היא להשתמש במילה 'גפיים' בלשון זכר: 'גפיים עליונים', 'גפיים תחתונים' (בבני אדם), 'גפיים קדמיים', 'גפיים אחוריים' (בבעלי חיים). צורת היחיד של המילה היא גַּף – גם כן בלשון זכר: 'גף עליון', 'גף קדמי' וכדומה.

במקורות יהודיים קדומים המזל המשויך לחודש כסלו לא נקרא קַשָּׁת אלא דווקא קֶשֶׁת – כשם כלי הירייה עצמו.

התדעו כמה מילים נרדפות יש למילה מתנה? עושר לשוני רב שמור לנותני המתנות ולמקבליהן וגם לכותבי התשבצים.

את המילים אושפיזא ואושפיזין שבספרות חז"ל מקובל לקשור אל המילה הלטינית hospitium – 'מלון', 'אכסניה'. ממילה זו התגלגלו ללשונות אירופה מילים המציינות בית חולים, מקום אירוח לחולים, כגון hospital. מכאן גם hospitalization – הכנסת חולה או קבלת חולה לבית החולים. בהשראת מילים אלו נוצר בעברית החדשה הפועל אִשְׁפֵּז.

בפיוט הנאמר בליל יום כיפור "כי הנה כחומר ביד היוצר" באים דימויים שונים של האדם הנתון לעיצובו של האל – "כחומר ביד היוצר". הבית השלישי פותח במילים "כִּי הִנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח" – ככל הידוע זה המקור הקדום ביותר למילה 'הגה' במשמעות המוכרת כיום לציון הכלי להכוונת המכונית.

את הפועל יִחֵל ירשנו מן התנ"ך: "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח). גם הפועל אִחֵל יסודו בתנ"ך – בצורות המיוחדות אַחֲלֵי ואַחֲלַי. מוסכם כי עניינן הוא בקשה ומשאלה, אך נחלקו הדעות בדבר המשמעות המדויקת והגיזרון. יש הקושרים אותן לפעלים יִחֵל והוֹחִיל שמשמעם כאמור 'קיווה', 'ציפה', ויש הקושרים אותן לפועל חִלָּה שמשמעו 'התחנן', 'התפלל' (בעיקר בצירוף 'חילה את פנֵי־').

על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה?

הצירוף לַחֲלוּטִין בנוי משם בצורת רבים בתוספת ל' היחס, והוא משמש תואר הפועל; כמוהו גם לְמֵישָׁרִין, לְסֵרוּגִין ועוד. ומניין לנו צירוף זה?

השורש המקראי כו"ל או כי"ל מציין בין השאר מדידה ככתוב בישעיהו: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (מ, יב).

צורת כפות המאזניים אומנם עשויה להזכיר אוזניים, אבל מכשיר השקילה לא נקרא על שם איבר השמיעה. כדאי לדעת: המילים מאזניים ואוזניים משתייכות לשורשים שונים.

על אדם ששב לדרכו הרעה אומרים שהוא 'חזר לסוֹרוֹ', או בהגייה הרווחת יותר 'חזר לסוּרוֹ'. מקורו של הביטוי בספרות חז"ל, כגון "גֵר שחזר לסורו" בתלמוד הבבלי. אך מה משמעו המילולי?

מזמור קיד, השני במזמורי ההלל, קשור ישירות ביציאת מצרים ופותח במילים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". מהו 'עם לועז'?

בלשוננו היום המילה יָתֵד משמשת בעיקר בלשון נקבה, וזה השימוש התקני שנקבע עוד בימי ועד הלשון. ומניין לנו 'יתד נאמן'?

ייתכן שהצירוף 'מתך גשם' נוצר באופן עצמאי, וייתכן שנוצר בעקבות 'מטח גשם'. כך או כך השימוש בשורש נת"ך בהקשר של גשם מעוגן היטב בלשון המקורות, ולכן שתי הגרסאות של הצירוף טובות ותקניות.

לרגל יום המשפחה, כמה עובדות בעברית שאולי לא ידעתם על המשפחה המורחבת שלכם.

בספר שמות מתארים שני פסוקים אילו גידולים ניזוקו ואילו גידולים לא ניזוקו ממכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" – מה פירושיהן של המילים נֻכּוּ, אָבִיב, גבעֹל, אפילֹת בפסוקים אלו?

כיום הביטוי משמש ברכת שבח וחיזוק במשמעות 'כל הכבוד', 'ברכותיי'. מניין הביטוי ומה משמעותו המקורית?

לפי דעה רווחת קשור תיגר בתִגְרָה ('ריב') ובהִתְגָּרוּת, הגזורות מן השורש גר"י. ואפשר גם לנסות לקשור את תיגר ל־תַּגָּר – 'מוכר', 'סוחר', מילה שמקורה באכדית.

בלשון המליצית במקרא מתועדים שני צירופים – 'הלך שולל' ו'הוליך שולל', והם מופיעים בהקשרים שונים מאוד זה מזה.

'בכל אופן שתרצה'; 'בין כך ובין כך תגיע לאותה תוצאה'.
למשל: ממה נפשך – אם הוא פעל כשורה אין בעיה שנספר זאת; ואם הייתה עבירה פלילית, האין מחובתנו לספר זאת?

מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים  גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו.

משמעות הצירוף היא 'זוטות', 'עניינים קלי ערך'. מניין הביטוי ומה הקשר שלו לחג החנוכה?

הצירוף 'הרהיב עוז' או 'הרהיב עוז בנפשו' מבוסס על הכתוב בתהלים קלח, ג: "בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי, תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז".

איך התרחב משמע המילה 'סוללה' מ'תל עפר סביב עיר נצורה' למשמעיה כיום, ואיך קיבל המלאך כנפיים? במאמר מסופר על גלגולי המשמעות של שתי המילים המקראיות ועל יחסי הגומלין בין העברית לשפות אירופה.

הפועל למצמץ מקורו בלשון חז"ל, אך עד העברית החדשה הוא לא שימש בהקשר של ראייה אלא בהקשר של שתייה.

שֵׁם אינו רק כינוי שבו מכנים אדם, אלא גם פרסומו ברבים. במשמעות זו משמשת המילה שֵׁם בצירופים וביטויים אחדים, כמו 'אנשי שם',  'יד ושם',  'שם דבר', 'יצא שמו למרחוק'.

'אדם פשוט וחסר השכלה', 'אדם שאין להתחשב בו' – המטבע רווח על דרך השלילה ('אינו קוטל קנים', 'לא קוטל קנים') במשמעות 'בעל השכלה וידע', 'בקיא בתחומו', 'מקצוען', ובהשאלה 'מצליח בתחומו'.

לפי המילונים המשמעות העיקרית של המילה הַוָּה בתנ"ך היא 'אסון'. ואכן בפרשנות המסורתית 'להותי' מתפרש "לפורענותי" (התרגום הארמי), "לשברי" (מצודת דוד; כלומר 'לאסוני').

בספרות חז"ל אנו מוצאים את הצירוף "בעיצומו של יום"; בעת החדשה השתחרר הביטוי מן ההקשר 'של יום' והחל לשמש בהקשרים נוספים.

הביטוי הארמי בְּרֵישׁ גְּלֵי פירושו המילולי הוא 'בראש גלוי'. הצורה גְּלֵי (בשווא בגימ"ל) היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית, והיא מקבילה בדיוק לצורה העברית גָּלוּי.

מקור הביטוי בספרות חז"ל. המילה הארמית גַּו (או גֵּו) פירושה 'פְּנִים', 'תוך'. בחלק הארמי של ספר עזרא נזכרת מגילה שנמצאה באחת מערי מָדַי ונאמר עליה "וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ" (עזרא ו, ב), כלומר 'וכך כתוב בתוכהּ'.

הצירוף 'הון תועפות' אינו מצוי במקורות, אבל מהדהדים בו שני צירופים מקראיים: הון עָתֵק וכסף תועפות.

הביטוי 'ברכה לבטלה' לקוח מעולם ההלכה, והוא מתייחס לאמירת ברכה שכלול בה שם ה' – שלא לצורך.

הביטוי "אומר דורשני" עולה לראשונה בחיבורים מדרשיים מאוחרים יחסית (תנחומא ופסיקתא רבתי), והוא מוכר מלשונם של פרשני ימי הביניים כגון רש"י.

פירוש הביטוי: 'חשיבות', 'גדוּלה', 'התבלטות לחיוב'. הצירוף 'שיעור קומה' מופיע בספרות התלמוד במשמעות הפשוטה 'גובה'.

פירושו המקורי של מטבע הלשון 'לברך על המוגמר' הוא לברך על הריח הטוב של הבשמים. את המוגמר היו מביאים לשולחן בדרך כלל בסוף הסעודה, וייתכן שגם דבר זה סייע לצמיחת המובן החדש המשמש היום.

הכלים שבהם נחבא שאול היו מן הסתם כלים של ממש – חפצים של האנשים שהגיעו למעמד ההמלכה. אך לימים נעשה הצירוף ביטוי מושאל המציין אדם ביישן הבורח מן הפרסום.

הצירוף לִבְלִי חֹק לקוח מנבואת ישעיהו: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (ה, יד) – משמעו 'בלי גבול', 'במידה רבה מאוד'.

חופֶן הוא חלל כף היד כשהיא כפופה, והוא משמש באופן טבעי גם בימינו מידת נפח, למשל בבישול. ואולם במקורותינו שימשה בדרך כלל צורת הזוגי חופניים, כלומר חופן כפול הנוצר מהצמדת כפות הידיים זו אל זו.

המילה לְמַכְבִּיר מופיעה בדברי אֱלִיהוּא על האל בספר איוב: "יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר" (לו, לא). שורש המילה הוא כב"ר, כשורש המילה כַּבִּיר, והצורה מַכְבִּיר היא צורת בינוני של הפועל.

"יצא שכרו בהפסדו" פירושו שהשכר, כלומר הרווח מן הדבר, קטן מן ההפסד. הביטוי ההפוך הוא "יצא הפסדו בשכרו". מקור שני הביטויים במשנה במסכת אבות (ה, יא).

משמע המילה נִין בימינו שונה ממשמעו המקורי במקרא, וכך גם המילה נֶכֶד.

המשמעות היסודית של אַחֲרוֹן היא 'הבא אחרי הראשון' (בדומה לאַחֵר). לכן אנו מוצאים בתנ"ך כמה אחרונים שאינם אחרונים – כלומר שאינם בסוף.

‍מקור מטבע הלשון שרבים משתמשים בו הוא בתלמוד הבבלי: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" – כלומר 'דיבור בסלע, שתיקה בשתיים'.

בלשוננו יש מגוון מילים וביטויים משדה השמירה וההשגחה: הֵגֵן, דָּאַג, נָצַר, נָטַר, שָׂם עַיִן על, פָּקַח עַיִן, שָׁמַר, הִשְׁגִּיחַ, זָקִיף וצוֹפֶה. מתוך השדה הזה נתמקד בשתי פעולות: הוותיקה שבהן היא פיקוח והחדשה ניטור.

הביטוי מקורו בלשון חז"ל. הָא היא מילה ארמית שמשמעה 'זוֹ'. היא מוכרת למשל בביטויים 'הא בהא תליא', 'על דא ועל הא'. אם כן 'הא כיצד' משמעו: זה (הדבר שנזכר קודם לכן) – כיצד?

המונח הֶפְטֵר נקבע לציון 'שחרור מחוב' – על המונח ועל מילים אחרות מן השורש פט"ר.

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.

בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ).

הצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' נראים הפוכים זה מזה, ואף על פי כן הם משמשים באותה משמעות. הא כיצד?

מניין לנו הביטוי "שנת תרפפו"? המילה תרפפו שאולה מן הספרדית היהודית, ופירושה 'סבא של סבא'. עוד במאמר על מקור הביטוי ועל ביטויים נוספים המציינים עבר רחוק.

דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.

מהי גבבה בצירוף 'קש וגבבה', ומה המשמעות המושאלת של הביטוי? ועוד על הפעלים גיבב וקושש, על המילה גיבוב וגם על המילה המחודשת גְּבָב.

לעומת שם התואר בכיר המציין דרגה או מעמד, שם התואר בָּחִיר מציין טיב ואיכות – בדומה לשם התואר מובחר.

להבעת פליאה מתאים יותר לנקוט את הביטוי לא ייאמן, שהרי הכוונה לאמונה ולא לאימון.

איך הפכה הגורן ממקום הדיש לרחבת כינוסים ומשפט? עוד על גיזרון המילה, על שימושים מיוחדים בה ועל צירופים וביטויים הקשורים בה.

במקורות העבריים לרוב נשמרת ההבחנה בין תפל במשמעות חסר מלח וטעם ובין טפל במשמעות ההפך מעיקר, וראוי בהחלט לשמור על ההבחנה הזאת גם בלשון ימינו.

למעלה מאלפיים שנה מפרידות בין מדינת ישראל למדינות המלך אחשוורוש. ננסה לברר מה בין המדינה בספרות העברית העתיקה ובין המדינה בלשון ימינו.

'להסיט' פירושו להזיז, להפנות לכיוון אחר: להסיט את הווילון, להסיט את הדיון. 'להסית' פירושו לשדל לעשיית מעשה: "וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה" (יהושע טו, יח).

חג הפסח על הלכותיו הרבות מספק לנו כמה וכמה מטבעות לשון שחרגו מן החג המיוחד הזה אל השימוש הכללי במשמעויות מושאלות.

המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעיתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.

'ניתש' פירושו 'נעקר': "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם…" (עמוס ט, טו). לעומת זאת 'ניטש' קשור אל נָטַשׁ ('עזב', 'זנח'), ומכאן שמשמעו העיקרי 'נעזב' (למעשה זו צורה אחרת של נִנְטַשׁ).

תָּוֶךְ פירושו אמצע, מרכז, למשל: 'חורשת האורנים מימין, שדות המושבה משמאל, ובתווך הבית עתיק הימים". לעומת זאת טְוָח הוא התחום כולו, למשל: 'טווח ראייה', 'טווח המחירים'.

לכאורה המן האגגי מתייחס לאֲגַג מלך עמלק המוכר מספר שמואל א, וכך מוסברת שנאתו ליהודים ושמחתנו במפלתו. ואולם ייתכן שמקור השם 'אגג' הוא שם של אל בפנתאון העֵילמי.

האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו המרשימה נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. הוא גם זכה לשמות רבים.

משמעו המקורי של הצירוף הוא פשוט 'שליחת מנות' – ככתוב במגילת אסתר (ט, כב): "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

כֵּהֶה הוא חשוך, מעורפל ונוטה לשחור, ההפך של בָּהִיר. המשמעות היסודית של קֵהֶה היא פגום וחסר, שחודו נפגם, ומכאן ההפך של חַד.

לפי הדעה המקובלת במחקר הדמיון בין המילים מְחִיר ומְכִירָה מקרי בלבד. את שתיהן ירשנו מן האכדית, וגם שם מדובר במילים שונות.

בפסקה אחת בספר יחזקאל נזכרות כמה וכמה מילים לציון ענפי העץ: עָנָף, עֲבוֹת, סַרְעַפָּה,  פֹארוֹת, סְעַפָּה, דָּלִיּוֹת.

שם השפה עברית מוכר רק מימי בית שני. בתנ"ך היא נקראת יהודית – השפה של ארץ יהודה.

ימי החנוכה נושאים עימם ניחוחות של שני מאכלים אופייניים – לביבות וסופגניות. כיום שני המאכלים האלה שונים לגמרי, אך לא תמיד היה הגבול בין המאכלים האלה מוחלט כל כך.

על פי מסורת ישראל המושג המקראי "פרי עץ הדר" מציין אתרוג. בעברית החדשה "פרי הדר" הוא שם כללי יותר הכולל מינים נוספים כמו הלימון והתפוז.

היכנסו לרשומה הזאת ולא תתחרטו: על המונחים ניחם, התעשת, שינה טעמו ונמלך בדעתו.

בניסוחים הרווחים 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' ודומיהם המספר המציין את הדקות בא בצורת הזכר – אף שהמין הדקדוקי של המילה דַּקָּה הוא כמובן נקבה.

מגילת קהלת נקראת בשבת של חול המועד סוכות. מן המגילה ירשנו כמה מילים מעניינות ובהן: מוֹתָר, שַׁחֲרוּת, מַבּוּעַ ולַהַג.

'בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר' הוא כינוי מליצי שניתן בימי הביניים לתקופת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים.
מהו כֵּסֶה ומהו עָשׂוֹר?

הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו.

צירוף המילים 'בית ספר', המוכר לכל ילד, היה מוכר גם לילדים שחיו בתקופת חז"ל. בית הספר נזכר במשנה ובתוספתא, ובתלמודים אף מסופר על תולדותיו.

זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים. בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם.

המילים 'צום' ו'תענית' מציינות שתיהן הימנעות מאכילה ושתייה. ההבדל העיקרי ביניהן הוא ברובד הלשון: המילה צוֹם רגילה למדי במקרא, ואילו המילה תַּעֲנִית רווחת בעיקר למן תקופת חז"ל.

המילה מִנְהָרָה, הרגילה כל כך בימינו, מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – משמעה המקורי של המילה אינו ברור, אך הוצעו לה כמה פירושים על פי שורשה ועל פי ההקשר בכתוב.

לקראת משחקי גביע העולם בכדורגל, טוב לדעת כי כבר בתקופת חז"ל רָווח השימוש במילה כַּדּוּר, ואפילו בהקשר של משחק: "כגון אילו שמשחקין בכדור ברשות הרבים" (תוספתא).

מדון הוא ריב, תככים הם מזימות, נִצִּים הם אנשים המתקוטטים ביניהם, ומה הם שני ההסברים העיקריים לפועל התגלע? על מריבות בעברית תקנית.

המילה בַּר היא בעצם ארבע מילים נפרדות: בַּר = 'נקי', בַּר = 'תבואה', בַּר = 'בן', בַּר = 'חוץ'. מובאים כאן ארבעה מטבעות לשון שבהם המילה בַּר – אחד לכל אחת מן המשמעויות.

רוב דוברי העברית יודעים לומר בדרך כלל אם לפניהם כוס או ספל. אף על פי כן אנו נשאלים לעיתים על ההבחנה המדויקת בין הכלים, כי יש מקרים גבוליים שבהם קשה להכריע.

הֵנִיא פירושו 'מָנַע', 'עיכב', 'השפיע שלא לעשות את הדבר'. הֵנִיעַ הוא פועל אחר לגמרי ופירושו כידוע 'הזיז', 'טלטל'. בלשון ימי הביניים נוספה לפועל הֵנִיעַ המשמעות 'גָּרַם', 'הביא לדבר'.

הפועל נִסְפָּה רווח בהקשר של זיכרון השואה, והוא משמש לעיתים גם בהקשרים אחרים של מוות ואסונות. נשאלנו על מקורו של פועל טעון זה ועל ההקשרים שהוא מתאים להם.

רבים מכנים את מזג האוויר החם והיבש בשם חַמְסִין, ואולם המונח התקני הוא שָׁרָב. למילה חַמְסִין משמע אחר: רוח דרומית חמה ויבשה האופיינית לארץ מצרים.

בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?

שני חלקי הביצה – החלמון והחלבון – מוכרים בשמותיהם אלה למן ספרות חז"ל.

הא לכם קומץ של מילים קטנות והסבריהן בצידן – על המילים קורט וקורטוב, קומץ וקמצוץ, וגם על שמץ ומִצְעָר.

המילה אבן היא מן המילים היסודיות בלשון, ולא פלא שהיא עומדת במרכזם של מטבעות לשון רבים, ובהם גם ארבעת המטבעות המבוארים כאן.

קצה הלחם זכה בכינוי 'נשיקה' או 'לשיקה'. את הכינוי נשיקה אפשר אולי להבין כמקום שבו כיכרות הלחם שבתנור נושקות זו לזו – אך מניין הכינוי לשיקה?

קהילה היא מילה תנ"כית ששימשה גם בספרות חז"ל וגם בעברית שלאחריה, ואילו קהילייה היא מילה מחודשת שנקבעה במשמעות אחת בלבד.

מִשְׁפָּחָה היא קבוצה של בני אדם שיש להם קרבת אבות. בתנ"ך גם עַם שלם נקרא מִשְׁפָּחָה, למשל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. מימי הביניים מִשְׁפָּחָה היא גם קבוצה שבין פריטיה יש קשר אמיץ כגון 'משפחת לשונות'.

על המילים נִצָּה, לִבְנָה, צִיפָה, גְּרוֹגֶרֶת.

הקשר בין האדם לגן עומד במרכזו של סיפור הבריאה: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". לצד גַּן ונגזרותיה גִּנָּה וגַנָּה משמשות בלשוננו המילים מַטָּע, כֶּרֶם, פַּרְדֵּס, בֻּסְתָּן. מה מקורן ומה שימושיהן של מילים אלו?

פֶּרֶט היא מילה מקראית והמילה פֶּרֶד – ובמסורת אחרת פְּרָד – מצויה בלשון חז"ל: "מְפרדין רמונים לעשותן פרד". שתי המילים מציינות גרגירים בודדים של פרי – פֶּרֶט בעיקר של ענבים ופֶרֶד בעיקר של רימונים.

בלשון התקנית ראוי להימנע מניסוחים דוגמת 'נורא יפה', 'יפה נורא', ובמקומם מומלץ לנקוט 'יפה מאוד', 'יפה ביותר' (רצוי שהמעצים יבוא לאחר הדבר המועצם – 'יפה מאוד' ולא 'מאוד יפה').

שתי המילים מוֹעָצָה ועִירִיָּה נתחדשו בתקופת תחיית הלשון – האחת על יסוד מילה מקראית והשנייה בתבניתה של מילה ערבית.

הברכה "חג שמח" שגורה על לשוננו בתקופת החגים, אך לא תמיד היא הייתה חלק ממסורת החגים היהודיים.

עֲטָרָה היא כתר, נזר, ומכאן בהשאלה כבוד. לפי זה פירוש הביטוי הוא: 'החזיר מנהג שנזנח למעמד המכובד שהיה לו'.

זה לא נגמר, זה רק הסוף: שִׁלְהֵי־ ושִׁלְפֵי־ זה אותו דבר? מה החלופה העברית לתחילית הלועזית פוסט־? מה הקשר בין סוף, תמימות, שלמות ויושר? ומהי תִּכְלָה? על מילים של סוף.

לפי דעה אחת הפועל כיפר מציין ביסודו מירוק, קינוח (ניגוב) והסרה. לפי הדעה האחרת המשמע המקורי של כיפר הוא כיסה והסתיר כמשמעו של השורש כפ"ר בערבית.

'לקבוע מסמרות' פירושו לתת לדבר תוקף כללי ומחייב – כביכול לְקַבְּעוֹ במסמרים. צורת הרבים מַסְמְרוֹת משמשת בתנ"ך ובספרות חז"ל לצד צורת הרבים מַסְמְרִים.

שני צמחים מזוהים עם ימות הסתיו הקרירים: החצב והסתוונית. שמות הצמחים הללו לקוחים מספרות חז"ל, ולכל אחד מהם היסטוריה מעניינת משלו.

שלושת הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים לציון דבר המצורף למכתב. מה מסתתר מאחוריהם?

המילה שָׁנָה משותפת ללשונות השמיות – יש חוקרים הקושרים אותה אל הפועל שִׁנָּה ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות. אחרים רואים בה מילת יסוד שמית קמאית שאינה קשורה למילים אחרות.

מה הם ציחיון וחורב? מדוע היה הכוהן הגדול מתפלל לשנה שחונה? ומה עוד יכול להיות ניחר חוץ מהגרון? על מילים יבשות

הפועל אינה פירושו 'זימן', 'הִקְרָה'. בימינו הפועל אִנָּה משמש לעיתים בלשון הגבוהה בצירופים דוגמת 'אינה הגורל'.

על המילים: מְשׂוֹשׂ, פְּדוּת, אֲרוּכָה וקִמְעָה.

ממגילת איכה ירשנו כמה פעלים, מילים וביטויים ייחודים. כאן נספר על ארבעה: הֵעִיב, מְרוּדִים, מְגִנַּת לֵב, הִכְפִּישׁ.

איזה חום! בואו להתחמם עוד יותר עם המילים החמות במיוחד מִכְוָה, יְקוֹד, רֶשֶׁף, תַלְאוּבוֹת.

איך אומרים מוטציה ומיקרואורגניזם בעברית? מהם מַעֲצָב, קולטן, צוותאות ואַקְטָר? ואיך קוראים בעברית ללבורנט – מי שעובד במעבדה ומתעסק בכל אלו? על ביולוגיה בעברית.

גומץ במקרא הוא גומה או בור. במונחי האנטומיה של האקדמיה נבחר הגומץ לציון גומה שטוחה של גוף או של איבר.

מה משמעות המילה חָמְרָה בשיר ומה הקשר שלה לחלופה העברית ל"הנגאובר"? מסעו של הפועל חָמַר מן המקרא ועד ימינו.

ספרים רבותיי, ספרים! על מונחים עבריים יפים הקשורים לספר העברי – כותר, עיול, מהדורה, סוגה, תו ספר, כיתוב דש, מִפתח, תמוכת ספרים.

הביטוי תֵּיתֵי ל־ מקורו בארמית של התלמוד הבבלי. תֵּיתֵי היא צורת עתיד־נסתרת של הפועל אֲתָא או אֲתָה שפירושו 'בא'. פירושו המילולי של הביטוי הוא 'תבוא ל־', 'תבוא על'.

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.

הימים שבין פסח לחג השבועות הם גם ימי הקציר. כאן נספר על המילים קָמָה, אֲלֻמָּה, עֹמֶר, גָּדִישׁ.

ההבדל בין נגד לכנגד הוא ביסודו הבדל של רובד לשון: נגד בלשון מקרא, כנגד בלשון חז"ל. ואולם בשני רובדי הלשון האלה לא הייתה לביטויים אלו משמעות של ניגוד כבלשון ימינו. משמעות זו התפתחה לאורך הדורות ונעשתה עיקר רק בעברית החדשה.

המילה קוממיות קשורה לפעלים קָם וקוֹמֵם, והיא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה'. כך גם בלשון התפילה והברכות כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו (מהרה) קוממיות לארצנו".

במלאת 70 שנים למדינה מובאות כאן 70 מילים שחודשו במהלך השנים – מילה לכל שנה.

המושג הקשה והטעון שְׁכוֹל שזור בדברי ימיה של מדינת ישראל, ואנו נשאלים לעיתים על משמעותה המדויקת של מילה זו.

הנצחה וניצחון: שתי מילים מעצבות בזהות הלאומית של המדינה שיש ביניהן קשר שאינו רק סמלי.

היכן בדיוק נמצא השכם בגוף, ומה ההבדל בינו ובין שכמה?​

יודע חקלאי פיקח מה הם יוגב, ניר, עידית, ושלחין! על מונחי חקלאות עבריים.

מה הקשר בין כַּשרות, כושר וכישרון? מהי הכשרה ומנין הגיעה המילה תכשיר? המדריך המלא לשורש כש"ר.

הידעתם שעמלץ הוא כריש גדול ומסוכן? מקורה של המילה בפירוש ייחודי של פסוק מספר תהילים, וכיום היא משמשת מומחים לזואולוגיה.

לא רבים היודעים כי העמלץ, בן למשפחת כרישים, קיבל את שמו מהצעת תיקון לנוסח של כתוב מקראי קשה.

שני הצירופים כשרים מצד הלשון ומצד העניין. עם זאת הרוצים להקפיד על המונח הרשמי המשקף במדויק את התפקיד ואת מקומו במערך השלטוני ינקטו את הצירוף ראש עירייה.

ממתי המילה תחפושת? איך שינתה המסכה את משמעה? מה הקשר בין לץ לליצן? ומה בין מגילת אסתר למגילת העצמאות?

מה המשמעות המוחשית של המילים המקראיות חֵקֶר ומֶחְקָר, ובמה נבדלות בימינו מילים אלו ומילים אחרות מן השורש חק"ר זו מזו?

על המילים כַּנָּה, אֶשְׁבּוֹל, שׂוּחַ (שִׂיחִיָּה) והַבְחָלָה.

על מילים ישנות וחדשות הקשורות לצמחים: עַלְוָה, עֵצָה, אָפִיל ונוֹפָה.

ביום הבחירות נעמוד מאחורי הפרגוד, נכניס פתק למעטפה ולאחר מכן נשלשל את המעטפה לקלפי – שתי המילים פרגוד וקלפי יווניות במקורן והגיעו לעברית בת זמננו מלשון חז"ל.

המילה תעמולה חודשה כנראה בסוף המאה התשע־עשרה מן השורש עמ"ל – המציין פעילות, מאמץ והשתדלות.

איך שרים ומנגנים בעברית והאם יש הבדל בין שתי הפעולות האלה בעברית העתיקה? מה הם כלי הנגינה ומה הפעלים המיוחדים להם? ואילו עוד פעלים ושורשים ירשנו בתחום המוזיקה?

עירם של החשמונאים ידועה בשם מודיעין. אך בספרות חז"ל אנו מוצאים צורות נוספות של שם המקום: על דרך הרבים – מודיעים, מודעים ומודעין, או בסיומת ־ת – מודיעות, מודיעית ומודעית.

מתוך שפע המילים שנוספו ללשוננו בעת החדשה זכו רק מיעוטן שנדע מה היו נסיבות הולדתן. אחת מהן היא המילה חוויה. על מילה זו ועל קשריה עם המילים חַיִּים, חַוָּה, מֶחֱוָה ועוד.

מילה בחדשות – היירוט בן ימינו מקורו בפועל החידתי "יָרַט" בסיפור המקראי על בלעם ואתונו.

יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה.

כיום ברור לכול שהריבוי של סִיר הוא סִירִים, אך המעיין במילונים ישנים ימצא בהם שצורת הרבים של סִיר הוא דווקא 'סִירוֹת'.

רבים משתמשים בצורה גִּילָאִים כריבוי של המילה גִּיל. ואולם צורת הרבים המתבקשת והתקנית של גִּיל היא גִּילִים – כמו דִּין–דִּינִים (ולא "דינאים"), כִּיס–כִּיסִים ועוד רבים. מניין אפוא הגיעה אלינו הצורה גילאים?

חלק לא־מבוטל בזואונימיה העברית יש לזקוף לזכותו של חוקר טבע אחד שפעל בראשית המאה העשרים והטביע עליה חותם עז – ישראל אהרני.

השפה האנושית משמשת להעברת מידע ולתקשורת בין אנשים. אך יש שהאדם חפץ דווקא בהעלמת מידע, וגם אז מתגייסת השפה לעזרתו בשלל מילים של סוד וסתר.

על המילים אֲרֶשֶׁת, הוֹחִיל, קִיקְיוֹנִי.

בסדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים המתואר בספר ויקרא נאמר: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". כיצד מתפרשת המילה עֲזָאזֵל?

מה פירוש הביטוי "הרת עולם" המוכר מתפילות ראש השנה? היום הריונו של עולם. לפי אחת הדעות באחד בתשרי נברא האדם הראשון, שהוא גמר כל הבריאה. הווי אומר, ראש השנה הוא יום הריונו ולידתו של כל העולם כולו – בקיצור: היום הרת עולם.

כולנו מכירים את 'מחזור הדם' או את 'מחזור הכסף'. אבל מדוע ספר התפילות לחג נקרא מחזור – מחזור ליום כיפור, לסוכות, לפסח וכו'? מה מחזוריות יש כאן?

בימים הנוראים אומרים בבתי הכנסת "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה". בבקשה זו המילים פרנסה וכלכלה נרדפות, אך בימינו הן קיבלו בהקשרים רבים משמעויות שונות.

מן הראוי לברר אם אין בצירוף חוות־דעת משום עירוב תחומין של המלים דעת ודעה, ולשאול מפני מה הועדפה הצורה חוות־דעת בדיבורנו מן הצורה חוות־דעה שהיא, לכאורה, מדויקת יותר.

כיצד נקראת חנות שפתוחה 24 שעות ביממה? מהו שמו העברי של הברקוד? איך אומרים "דד־ליין" בעברית? על המונחים מידוד, מועד אחרון, קוד קווים, חנות יממית ומרכולית.

מה עדיף – צג או מסך? מהו רמז צץ, ומה ההבדל בינו ובין חלון צץ? איך אומרים פונט בעברית, ומהם עלילון וצרופה?

"הינה בא הקיץ וכולם בים, מתמכרים, מתפנקים, על החול החם" – על המילה קיץ.

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל.

בשנים האחרונות הולך ופושט המנהג להשתמש בפועל רָשַׁם בכל הקשר שבו משתמשים בפועל כָּתַב. אך המקפידים בלשונם מבחינים בין השניים.

כיום דֶּגֶל הוא יריעת בד שעליה צורות ועיטורים בצבעים מסוימים, המשמשת סמל למדינה, ליחידה צבאית וכדומה, ונֵס הוא בעיקר מעשה פלאים. שתי המילים משמשות כבר במקרא, ומעניינת התפתחות משמעותן.

במילונים ובשימוש הרווח הצירוף דו־שנתי מציין 'פעם בשנתיים', ונוכל אפוא לקבוע כי זו המשמעות המומלצת.

מניין לנו הצירוף בֵּית שֶׁחִי? המילה שֶׁחִי קשורה למילים משורשים קרובים שעניינן 'כיפוף', 'שקע' ו'בור'.

המילה אָבִיב קרובה למילה אֵב המוכרת מן הצירוף "איבֵּי הנחל", ופירושה צמח צעיר ורענן. מה הוא אביב בתנ"ך ואיך הפכה המילה לציון עונה בשנה?

איך קיבלה החיפושית האדומה בעלת הנקודות השחורות את השם פָּרַת מׂשֶה רַבֵּנוּ? התשובה טמונה ביידיש.

גְּמַל שְׁלֹמֹה הוא חרק טורף שייחודו בכך שרגליו הקדמיות אינן משמשות להליכה ולאחיזה אלא הפכו זרועות טרף. מדוע ניתן לו שם עברי זה?

התרווד, המצקת והמרית מוּכרים לדוברי עברית רבים מן המטבח, אך לא בכל המטבחים מדובר באותם כלים.

מבחר ממונחי היין והגפן: שׂוֹרֵקָה, חַכְלִיל, גֶּפֶת עֲנָבִים, דָּלִית, רוֹגְלִית, קְנוֹקֶנֶת, שָׂרִיג, זְמוֹרָה ועוֹלֵלוֹת.

המילה חלווה נכתבת בווי"ו. אין בינה לחלב ולא כלום, שהרי היא מיוצרת בעיקרהּ מעירוב של שומשום טחון בדבש או בסוכר.

בלשון המקורות וגם בראשיתה של הספרות העברית החדשה לא הייתה כל הבחנה בין אפרוח לגוזל, אך כיום מקובל להבחין ביניהם. מה ההבחנה ועל בסיס מה היא נוצרה?

רבים שואלים אותנו על ההבדל בין הַתָּכָה להֲמָסָה, ובייחוד מבקשים לדעת אם נכון לומר שקרח נמס או מותך.

השם כְּנֶסֶת נקבע במושב הפתיחה של האספה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה – אספת החכמים שהנהיגה את העם היהודי בראשית ימי הבית השני.

בימינו השימוש המקובל במילה אֶמֶשׁ הוא כבלשון המקרא: בלילה שעבר, אתמול בערב. רק הצירוף  'ליל אמש', המתועד לראשונה אצל רש"י, משמר אולי את המשמע של לשון חז"ל: אתמול (מה שעורר את הצורך להוסיף את המילה 'ליל').

איך זכתה העגבנייה בשמה, למה חידוש השם עורר התנגדות של רבים, ומה הייתה החלופה שהציע אליעזר בן־יהודה?

המילה דִּמְיוֹן שייכת למשפחת מילים מגוונת שראשיתה בתנ"ך והמשכה בשפע של חידושים בני ימינו. נצא אפוא לטיול במחוזות הדמיון.

בהקשר של חג החנוכה נכון לדבר על פך השמן. משמעות המילה פַּךְ היא 'כד קטן', 'כלי קטן לנוזלים'. ומה הקשר לביטוי 'פַּכִּים קטנים'?

הַדָּרָה היא שם הפעולה של הִדִּיר, שמקורו בלשון חז"ל ופירושו 'אָסַר בְּנֶדֶר'. מכאן כנראה קיבל הפועל הִדִּיר בימינו משמעות של 'מָנַע דבר מעצמו או מאחר', 'הרחיק את עצמו או את זולתו מדבר'. המילה הַדָּרָה שונה כמובן מן המילה הֲדָרָה מן השורש הד"ר המשמשת למשל בצירוף 'הדרת כבוד'.

שמות הדְּרגות בצבא – ובהם אַלּוּף, סְגָן ונַגָּד – הם דוגמה מאלפת למתן לבוש עברי מקורי למערכת שלמה של מונחים השאולה מן הלעז.

בשירה של רחל 'אני ואתה' הדוברת אומרת: "בסתרי עֻקְמָנִי עלטה / ודממה בסתרי עֻקְמָנִי". מה פירוש המילה 'עוּקמן' ומניין נטלה המשוררת רחל את המילה?

בספרות העברית לדורותיה שני הביטויים 'זכרו לברכה' ו'זיכרונו לברכה' מצטרפים להזכרת שם של אדם, ובייחוד אדם שנפטר.

יש מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה.

חג האסיף הוא משמותיו העתיקים של חג הסוכות, ככתוב בספר שמות: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (כג, טו). מן המקבילה בספר דברים עולה ש'אסיף' פירושו כינוס היבולים לאחסון לאחר עיבודם הראשוני בגורן וביקב: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (טז, יג).

לקראת ראש השנה אנו מקבלים איגרות 'שנה טובה' שברבות מהן כתוב "בפרוס השנה החדשה…". מה פירוש המילה בפרוס?

נשאלנו מדוע מכנים את הכיתות בבית הספר התיכון 'חמישית', 'שישית', 'שביעית' ו'שמינית', והרי ה'חמישית' (כיתה ט') היא הכיתה הראשונה.

מקור המילה לפיד אינו ידוע. בכמה ניבים ארמיים מופיעה המילה המקבילה למפד, והדבר פיתה כמה חוקרים לראות כאן קשר עם lampas ביוונית, הלא היא lamp באנגלית ובשפות אחרות, אבל ייתכן שרק מקרה לפנינו.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" – כך מברכים עולי הרגל את העיר ואת יושביה בתהלים קכב. "שאלו שלום ירושלים" – דִּרשו את שלומה של העיר. ומהו "ישליו אוהביך"? אוהבייך יִשְׁלְווּ, יהיו שלווים.

למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים שונות – לאָב דרך נטייה מיוחדת בתוספת יו"ד: אָבִיךָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם. כך גם נוטות המילים אָח וחָם. לעומתן סָב נוטה ללא יו"ד: סָבְךָ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם.

שני הכתיבים הקיימים עשויים לשקף את ההגייה הרווחת, ולכן שניהם ראויים: בדואי (ובניקוד: בֵּדוּאִי) וגם בדווי (ובניקוד: בֶּדְוִי; הווי"ו נהגית w).

המילים "תעודה" ו"ציון" ממלאות תפקיד חשוב בחייהם של התלמידים והמורים בבית הספר. שתיהן מקורן בתנ"ך. מה משמעותן המקורית ומה שימושיהן לאורך הדורות?

הכינוי חג הביכורים הוא משמותיו של חג השבועות, על שם "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" שהובאו למקדש ביום זה. לצד המילה ביכורים מספק השורש בכ"ר שפע מילים ובהן בְּכוֹר, בְּכוֹרָה, בָּכִיר, וכן הפועל לְבַכֵּר.

הצירוף עִיר בִּירָה במשמעות capital city נולד כנראה מתוך פירוש מוטעה של 'שושן הבירה'.

בעולמנו העגול נקשרות מילים רבות אל העיגול – אותה צורה הנדסית פשוטה המסמלת שלמות ומחזוריות.

העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק.

השימוש במילה בַּעַל לציון מעמד הגבר בקשר הנישואין מרתיע רבים בגלל הקשר בין המילה בַּעַל למושגים בעלות ובעילה. יש המבקשים שהאקדמיה תפעל נגד השימוש במילה.

שתי מילים מעצבות את התודעה הישראלית בכלל ובימים אלו בפרט: שואה – מילה מקראית שיוחדה לציון רצח היהודים על אדמת אירופה; עצמאות – מילה שחידש על פי עדותו איתמר בן אב"י.

מן המילים הנרדפות חופש, דרור וחירות – המילה היום־יומית היא דווקא 'חופש', הנדירה למדי במקורות, ואילו 'דרור' ו'חירות' מוצאות את מקומן בעיקר בהקשרים חגיגיים.

המילה כֶּתֶר מופיעה במקרא רק במגילת אסתר בצירוף 'כתר מלכות' – על המילה 'כתר' ועל מילים נוספות הקשורות אליה: כותרת, כיתר והכתיר.

המילה דחליל גזורה מן הפועל הארמי דְּחֵל שפירושו פָּחַד, פועל המוכר מן הצירוף הארמי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ – מילולית 'ביראה ואהבה' (כיום הביטוי עניינו 'בזהירות', 'ביראת כבוד').

אוּמן הוא 'בעל מלאכה', 'מומחה במלאכתו', ואוֹמן הוא artist – יוצר, כגון צייר, פסל, מוזיקאי, שחקן וסופר.

הַלַּיְלָה פירושו 'בלילה הזה'. הכוונה יכולה להיות הן לעבר הן לעתיד, והיא מתבררת בדרך כלל מן ההקשר, על פי צורת הפועל (עבר או עתיד).

עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.

לא פעם אנחנו נשאלים איך יש לומר – בת זוגו או זוגתו או בת זוגתו. לשתי הצורות הראשונות יסוד במקורות העברית ואילו הצורה השלישית התפתחה בדורות האחרונים ויש לה על מה להיסמך.

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה, כאמור באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).

הגשם והרוח אופייניים שניהם לימות החורף וקשורים זה בזה משכבר הימים. בהזכרת גשמים בתפילה אומרים: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". ומוכר מאוד הפתגם: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד), כלומר: אדם המבטיח לתת ואינו מקיים דומה לעננים (=נשיאים) ורוח שאין עמם גשם.

המילה פְּרִי נפוצה בתנ"ך אך רק בלשון יחיד – שכן מילה זו היא ביסודה שם קיבוצי שמשמעותו 'יבול', 'תנובת הצמח'. רק בלשון חכמים קיבל הפרי משמעות של יחידה אחת, ואז נוצרה לו צורת הרבים פֵּרוֹת.

בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. אולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.

הצירוף חוּט הַשָּׁנִי שבביטוי 'עובר כחוט השני' במשמעות 'קו יסודי, רעיון מנחה' נשאל ללשוננו מלשונות אירופה.

מה מקורם של שמות הדרגות בשירות בתי הסוהר? על המילים גֻּנְדָּר, כַּלַּאי ומֵישָׁר.

המילים נֵר ומְנוֹרָה גזורות מן השורש נו"ר, שהוא אחיו של השורש נה"ר, שממנו המילים נְהָרָה, נָהַר, נָהִיר ועוד. שני השורשים נושאים משמעות של אש או אור.

המקור של הצירוף חנוכת המזבח הוא בתנ"ך – חֲנֻכָּה הוא שם פעולה של הפועל חָנַךְ. שם זה שקול במשקל שמות הפעולה גְּאֻלָּה, חֲלֻקָּה, חֲתֻנָּה, וגם המילה פְּעֻלָּה עצמה.

לשוננו עשירה בשורשים הקשורים לתחום האור, ובהם זרח, בהק, נצץ ונצנץ, בהר, זהר, ברק, קרן. אליהם מצטרף השורש נגהּ אשר ממנו גזורים השם נֹגַהּ (בלי ניקוד: נוגה) והפעלים נָגַהּ והִגִּיהַּ.

אֲוִירוֹן הוא חידושו של איתמר בן אב"י, ומָטוֹס הוא חידושו של ח"נ ביאליק. כך זכה כלי תחבורה שהומצא בראשית המאה העשרים בשתי מילים עבריות.

'חודש' בעברית שלנו הוא אחד מתוך שנים עשר חלקי השנה. אבל לא תמיד זו הייתה משמעות המילה. כאן תוכלו לקרוא על משמעותה המקורית של 'חודש' והקשר שלה לשורש חד"ש ועל עוד מילים וביטויים מן השורש הזה.

המילה סֻכָּה גזורה מן השורש סכ"ך, כמו המילים סְכָךְ וסְכָכָה. במילים אלו השורש בא במלואו, ואילו במילה סֻכָּה שתי הכ"פים התלכדו לאות אחת שיש בה דגש. מן השורש סכ"ך נגזרו גם המילים מָסָךְ, מוּסָךְ, סַךְ.

מוֹחַ או מֵחַ? ואולי בכלל לְשַׁד? בתחילה קבעה האקדמיה את המונח לשד העצם. אולם הצירוף לא קנה שביתה בציבור, ובמקומו רווח השימוש ב"מוח עצם". כדי להבחין בין החומר שבתוך גולגולתנו, ובין החומר שבעצמות קיבלה האקדמיה את בקשת הרופאים ואישרה לבסוף את הצירוף 'מֵחַ עצם' (לצד לְשַׁד עצם).

שם החודש מרחשוון מקורו מבבלית, ומעיקרו הוא צירוף של שתי מילים: וַרְחֻ שַׁמְנֻ, כלומר יֶרח שמיני, ואומנם מרחשוון הוא החודש השמיני במניית החודשים מניסן.

מסיבת? בריתה? בשביל שם לחגיגה של הולדת בת במשפחה אפשר להשתמש בצירוף "זבד הבת" שכבר הוא בשימוש זה מאות שנים בקרב יהודי המזרח.

רֹאשׁ הוא חלקו העליון של גוף האדם, ומכאן בהשאלה גם החלק העליון של עצמים. המילה קשורה גם לזמן, וביתר דיוק למושג 'התחלה', בדומה למילים ראשית, ראשון.

רבים מדוברי העברית תופסים את 'צומת' כשם שמינו נקבה – "צומת מסוכנת", "הצומת הקרובה", אבל המקפידים נוקטים לשון זכר: "צומת מסוכן", "הצומת הקרוב".

האם נכון לכנות את כל אצבעות הרגליים בהונות? מה ההבדל בין אגודל לבוהן? ואיך קוראים לשאר האצבעות שברגל?

בלשון המשפטית רווח השימוש במילה 'ודוק' בראש משפט לשם הדגשה, כמו 'שים לב'. הדברים שבאים אחרי 'ודוק' הם בדרך כלל הבהרה, ביאור או הוכחה למה שנאמר קודם לכן.

בסידורים רבים נמצא בברכת החודש "וְתִתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים" בשורוק ובכ"ף רפה (במקום אֲרֻכִּים). מה ההסבר?