המושגים 'ימין' ו'שמאל' משמשים בהקשר הפוליטי מימי המהפכה הצרפתית. מהם נגזרו שמות התואר יְמָנִי ושְׂמָאלִי. לצד שמאלי נוצר גם שְׂמֹאלָנִי, ואילו לצד ימני לא נוצר יְמִינָנִי. נשאלנו מדוע.
ראשית נאמר שהסיומת ־ָנִי בשמות תואר משמשת בכמה תפקידים:
(א) גיוון של הסיומת ־ִי – לרוב בהצטרפות למילים קצרות, כגון בשמות התואר רוּחָנִי, גּוּפָנִי, יְדָנִי, כּוֹחָנִי; ולעיתים במילים המסתיימות ב־ָה, כגון תּוֹרָנִי.
(ב) לציון עמדה או תכונה קיצונית (בגוון ביקורתי), כגון לאומני – מי שנאמן נאמנות קיצונית ללאום (לעומת לאומי).
(ג) לציון מי שדוגל או תומך בעמדה מסוימת, לרוב תרגום של הסיומת ־יסט בלועזית (וגם ־יסטי), כגון זוּלָתָנִי – אלטרואיסט או אלטרואיסטי.
במקרים רבים הסיומת ־ָנִי נוצרת מן הסיומת ־ִי המצטרפת למילה המסתיימת ב־ָן, כגון מַהְפְּכָנִי מן מַהְפְּכָן, בַּלְשָׁנִי מן בַּלְשָׁן, גִּזְעָנִי מן גִּזְעָן, סוֹבְלָנִי מן סוֹבְלָן.
נראה שהמילה שְׂמֹאלָנִי (וגם שְׂמֹאלָן) החלה לשמש בשנות החמישים של המאה העשרים לציון בעל דעות שמָאליות – בגוון ביקורתי.
על רקע זה נשאלת השאלה למה לא נוצרה הצורה יְמִינָנִי. נראה שדוברי העברית לא הרגישו נוח ברצף של שתי נו"נים. עוד ייתכן ששתי הברותיו האחרונות של שם התואר יְמָנִי נתפסות באוזנינו כסיומת ־ָנִי, ומייתרות את הצורך ביצירת מילה נוספת.
הרחבה
דוגמאות לשמות תואר חדשים בסיומת ־ָנִי לציון מי שדוגל בעמדה או בגישה מסוימת:
- בְּרִיאוּתָנִי – מי שחורת על דגלו את השמירה על אורח חיים בריא.
- חֶבְרָתָנִי – סוציאליסטי, מי שדוגל בחברתנות, כלומר בשוויון חברתי.
- יְסוֹדָנִי – פונדמנטליסטי, מי שדבק ביסודות הדת.
- סְבִיבָתָנִי – מי שדוגל בשמירה על הסביבה.
- סַמְכוּתָנִי – מי שתומך בשיטת משטר ריכוזית ועתירת סמכויות.
- צְבָאָנִי – מיליטריסטי, מי שנוטה להעריך הערכת יתר את הכוח הצבאי.
למה אין דגש בפ"א במילים תוקפן ותוקפנות?
המילה תּוֹקְפָן נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל. כמו תּוֹקְפָן יש להגות את השמות הנגזרים תּוֹקְפָנִי, תּוֹקְפָנוּת – בפ"א רפה.
בעברית החדשה נגזרות לא מעט מילים בדרך דומה ל'תוקפן': חוֹבְבָן מן חוֹבֵב, רוֹכְסָן מן רוֹכֵס, וכך גם אוֹגְדָן, בּוֹלְעָן, מוֹתְחָן, נוֹגְדָן, סוֹבְלָן, פּוֹתְחָן, תּוֹמְכָן (stent). תוספת הנו"ן יוצרת שם עצם או שם תואר המציין בעל תכונה, כלי, חומר ועוד.
מנגנון יצירה דומה מתגלה – במידה מצומצמת – גם בשמות שביסודם צורות בינוני של בניינים אחרים, כגון מַקְבִּילָן מן מַקְבִּיל, מַתִּירָן מן מַתִּיר, מְצִיצָן מן מֵצִיץ, מַחֲוָן (אינדיקטור) מן מַחֲוֶה, ולאחרונה מַרְוָן (מכשיר למים קרים וחמים) מן מַרְוֶה.
נראה שחידושי מילים בדרך זו החלו בשלב מאוחר יחסית. תּוֹקְפָן, למשל, מתועד במילונים רק משנות הארבעים של המאה העשרים. קצת קודם לכן – באמצע שנות השלושים – הגה אברהם שלונסקי את המילה רוֹכְסָן.
יוער כי בכתבי יד של ספרות חז"ל מצויות צורות דומות כגון בוטלן, בוישן, גוזלן, דורשן, קופדן – המקבילות לצורות במשקל פַּעְלָן המוכר יותר: בטלן, ביישן, גזלן, דרשן, קפדן. ואולם נראה שהמילים דוגמת תּוֹקְפָן שנוצרו בעברית החדשה אינן המשך ישיר של הצורות מלשון חז"ל.
על פי החלטת האקדמיה משנת תשל"ט (1979), דרך המלך בניקוד משקל פַּעְלָן היא בלא דגש קל בל' הפועל, כגון צַרְכָן, חַנְפָן, שַׁדְכָן (בכמה שמות בא דגש בע' הפועל, כגון חַבְּלָן, קַבְּלָן). נשאלה השאלה כיצד ינוקדו השמות כלבן, קרתן ורפתן, הבאים בדגש במקצת המילונים. שאלה זו נוגעת לדרך גזירתם: אם נראה בהם שמות השקולים במשקל פַּעְלָן ("גזירה מסורגת"), תהיה ל' הפועל בהם רפה; ואם נראה בהם שמות הגזורים במישרין משמות עצם (כֶּלֶב, קֶרֶת, רֶפֶת בסיומת ־ָן – דוגמת חֻצְפָּן והַרְפַּתְקָן; "גזירה קווית"), תבוא בהם ל' הפועל בדגש (כַּלְבָּן על דרך כַּלְבִּי).
ההכרעה בין שתי דרכי הגזירה היא הכרעה מורכבת, והיא נוגעת לתפיסת השורש והמשקל. שמות כגון רַקְדָן, שַׂחְקָן – מקובל לראות בהם שמות השקולים במשקל פַּעְלָן, שכן הם אינם קשורים במובהק לשם עצם מסוים אלא להוראת השורש (או לאחת מהוראותיו), ושורשם בא גם בצורות פועליות (רָקַד, שִׂחֵק). נבדלים מהם השמות כַּלְבָּן ורַפְתָּן, שכן הם קשורים במובהק לשמות העצם כֶּלֶב ורֶפֶת ולא להוראה כללית של שורשם (הכלבן אינו "מְכַלֵּב" והרפתן אינו "רוֹפֵת").
נשאלת השאלה אם התפיסה התאורטית השואפת לחלוקה ברורה בין גזירה בדרך של שורש ומשקל ובין גזירה בדרך של בסיס וסיומת – עומדת גם במבחן המציאות הלשונית. אם השמות סַפְרָן ודַגְלָן גזורים מישרין מסֵפֶר ומדֶּגֶל, מדוע בא בהם פתח ולא חיריק (כבנטיית סֵפֶר ודֶגֶל)? וכיצד נסביר את תצורת השם קַלְפָן (שאילו נגזר במישרין משם העצם קְלָף, הייתה צורתו קְלָפָן), את תצורת בַּמַּאי (שאילו נגזר במישרין מבָּמָה, היה מנוקד בָּמַאי) ואת השם הַגַּאי (האומנם גזור הוא במישרין מהֶגֶה)? נראה שהבחנה "גורפת" בין שתי דרכי התצורה אינה אפשרית.
בבוא האקדמיה להכריע בשאלת ניקודם של 'כלבן', 'קרתן' ו'רפתן', היא העדיפה את הניקוד בלא דגש, כדרך המלך במשקל פַּעְלָן: כַּלְבָן, קַרְתָן, רַפְתָן. החלטה זו תומכת בקיומה של מערכת אחידה, המקילה על הדוברים, שהרי מנקודת מבטו של הדובר אין חשיבות להבחנה בין שתי דרכי הגזירה כי התוצר הוא אחד – מילה בתבנית פַּעְלָן.
בקביעה זו אין כדי לשלול שלילה עקרונית יצירה של שמות בסיומת ־ָן משמות סגוליים: השם דַּעְתָּן גזור מן השם דַּעַת שכן שורשו יד"ע ולא דע"ת, ולכן בא בו דגש בל' הפועל. גם השם גִּזְעָן נראה גזור במישרין מגֶּזַע, ומשום כך בא בו חיריק.
היבט אחר בהחלטה נוגע בשאלת ההגייה הרוֹוחת בציבור: מאחר שרוֹוחות למדי הצורות הדגושות כַּלְבָּן וחַלְבָּן (שאינו גזור משם סגולי, ואין כל צד זכות מבחינה דקדוקית לדגש שבו), הוחלט שלא לפוסלן ועם זאת לראות בצורות הרפות (כַּלְבָן, חַלְבָן) את דרך המלך.
השם עצבני, הנוהג בדיבור בבי"ת פוצצת, נקבע בדגש.
המונח התקני שנקבע באקדמיה ללשון העברית הוא מַקְלֵף. השם שקול במשקל מַפְעֵל, משקל המכשירים, כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַחְשֵׁב ועוד. בציבור רווחת גם המילה קוֹלְפָן הבנויה מהוספת הסיומת ־ָן לצורת הבינוני קוֹלֵף, בדומה למילים כגון פּוֹתְחָן, רוֹכְסָן, אוֹגְדָן. ויש גם המכנים את הכלי קוֹלֵף יְרָקוֹת.
מכיוון שיש יתרון לקיומה של צורה אחת – אנחנו ממליצים לדבוק בשם הכלי מַקְלֵף – כפי שנקבע במילון למונחי כלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
קָלַף וקילף
בלשון חז"ל משמשים שני הפעלים קָלַף בבניין קל וקִלֵּף בבניין פיעל – ללא הבדל משמעות, וכך גם בימינו. גם הצורות הסבילות המקבילות מתועדות בלשון חז"ל: קָלוּף (בינוני פעול) ונִקְלַף (בבניין נפעל) – המתקשרות לבניין קל; מְקֻלָּף (בבניין פועל) – המתקשרת לבניין פיעל. עוד מתועדת צורת התפעל (נתפעל): "תאינה שנתקלפה" (תוספתא).
אל הפעלים מן השורש הזה מצטרפים גם השמות קְלִפָּה וקְלָף (עור מעובד).
הן הפעלים הן השמות מן השורש קל"ף מופיעים בעברית לראשונה בלשון חז"ל. השורש מוכר מן הארמית לניביה.
רבים שואלים אותנו מה ההבדל בין שמות התואר מִקְצוֹעִי ומִקְצוֹעָנִי, וכן בין השמות המופשטים מִקְצוֹעִיּוּת ומִקְצוֹעָנוּת.
תשובתנו היא שההבחנה בין שני הזוגות האלה אינה חדה ומוחלטת.
המילה מקצוען חודשה לפחות בסוף העשור השני של המאה העשרים לציון 'בעל מקצוע'. לצידה נוצרו גם מקצועני ומקצועניות לציון מה שמאפיין בעל מקצוע.
כך למשל ב'דאר היום' מיום 30 באוקטובר 1919 בהספד למלומד היהודי־גרמני פרופ' אהרן אופנהיים נכתב על חיבוריו ש"בכל היותם מדעיים לא היו הספרים הנ"ל חנוטים באותו יבש [=יובש] מדעי השכיח אצל אנשי המדע הגרמנים, המונעים בעד הבלתי מקצוענים מלגשת אליהם". בידיעה על מצב התיאטרון העברי נכתב שהבמה העברית "היתה קימת עד עכשיו רק מחובבים" ועתה החליטו "לבסס את הבמה על יסוד חצי מקצועני, ז. א. החברים המשתתפים באופן קבוע יקבלו פרס [=שכר] בהתאם להמצב והקופה" (דאר היום, 6 באוקטובר 1919). כך גם: "את הדברים האלה אמר […] לא הולך־רכיל מקצועני" (דבר, 8 בדצמבר 1936). ובהקשר של ספורט: "משחק ההוקי הוא אחד המשחקים המעטים שהמקצוענים אינם עוסקים בו; זהו משחק של חובבים בלי שמץ של מקצועניות […] העוסק בהוקי הוא ספורטאי 'לשמה' במלוא מובנה של המלה" (הארץ, 6 באוקטובר 1932). משנות החמישים של המאה העשרים מוצאים גם את השם המופשט 'מקצוענות' – בהקשר של ספורט.[1]
אם כן המילה מקצוען בסיומת ־ָן מציינת אדם, בעל מקצוע. גם נגזרותיה קשורות לעניין זה: שם התואר מקצועני המתאר אדם מציין את מיומנותו ואת מומחיותו במקצועו (למשל 'מכונאי מקצועני'); וכשהוא מצטרף למילים אחרות הוא עשוי לתאר את עצם העובדה שהעיסוק בדבר הוא מקצוע ('ספורט מקצועני') או את האיכות של העיסוק הניכר במומחיות ובמיומנות ('ביצוע מקצועני'). השם המופשט מקצוענות מציין שמדובר בעיסוק העיקרי של אדם וגם מתאר עיסוק שבולטות בו מומחיות ומיומנות (כנגד חובבנות).
לעומת זאת שם התואר מקצועי מציין בעיקר כל דבר הקשור למקצוע שעוסקים בו בלי קשר לאיכותו: למשל 'הכשרה מקצועית' היא לימוד מעשי של מקצוע, 'איגוד מקצועי' מאגד אנשים לפי מקצועם, 'כתב עת מקצועי' מפרסם מאמרים במקצוע מסוים, 'סיכון מקצועי' נוצר מן המקצוע שעוסקים בו. לצד זאת מקצועי ומקצועיות עשויים לציין גם איכות (בדומה ל'מקצועני' ו'מקצוענות'), כגון 'היא עשתה עבודה מקצועית', או 'היא עשתה זאת במקצועיות'.
על גלגול המילה מקצוע
המילה מִקְצֹעַ משמשת בתנ"ך במשמעות 'קרן זוית, פינה'. בלשון חכמים היא באה גם במשמעות מושאלת 'חלק, ענף (מתחום רחב יותר)' – כך למשל במשנה האחרונה במסכת בבא בתרא: "אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין נובע" (י, ח), וכן בתוספתא: "אלו שמונה מקצֹעות של תורה (בדפוס: מקצועי תורה)" (עירובין ח, כד). במשמעות זו היא שירתה את לשון סופרי ההשכלה, ועד מהרה התגלגלה לשמש במובן 'משלח יד, אוּמנות', עד ימינו.
_________________________________________________________
[1] המונח מקצוען נכלל במילון התעמלות של ועד הלשון משנת תרצ"ז (1937) כנגד professional לצד בעל מקצוע (המילים מנוקדות בחולם חסר: בַּעַל מִקְצֹעַ, מִקְצֹעָן). ואולם כנגד שַׂחְקָן חוֹבֵב (amateur player) נקבע הצירף שַׂחְקָן מִקְצֹעִי (professional player) ולא 'מקצוען'. במילון לתרבות הגוף (תשי"ח–תשכ"ח) הלכו צעד אחד הלאה: לא עוד 'שחקן מקצועי' כנגד 'שחקן חובב', אלא מִקְצוֹעָן כנגד חוֹבְבָן. כן כלולים במילון זה המונחים המופשטים מִקְצוֹעָנוּת (professionalism) וחוֹבְבָנוּת (amateurism).
יש היגיון דקדוקי הן בצורה גַּזְעָן, גַּזְעָנוּת, הן בצורה גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת, ואולם הצורה התקנית שנקבעה היא בחיריק: גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת.
גִּזען גזור מן השם גֶּזַע בתוספת הסיומת ־ָן, וכפי שהשם גֶּזַע נוטה בחיריק (גִּזְעִי, גִּזְעֲךָ), כך גם גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת בחיריק. אפשר להשוות את גִּזְעָן למילה צִבְעָן (פיגמנט) – מן המילה צֶבַע, הנוטה גם היא בחיריק (צִבְעֵי־).
אבל בכמה שמות שנגזרו באותה הדרך האות הראשונה מנוקדת בפתח דווקא: סַפְרָן, דַּגְלָן (אף על פי שהשמות סֵפֶר, דֶּגֶל נוטים בחיריק: סִפְרִי, סִפְרְךָ; דִּגְלִי, דִּגְלְךָ), ומכאן שיש היגיון גם לצורות בפתח: גַּזְעָן, גַּזְעָנוּת. יש המסבירים את הפתח בשמות האלה בהשפעת שמות שנגזרו משורש + משקל פַּעְלָן, דוגמת רַקְדָן, שַׂחְקָן, קַרְיָן, נַדְבָן ועוד רבים.
ואולם מן הראוי שלא יתרוצצו שתי צורות לאותו ערך מילוני. הצורות בחיריק גִּזְעָן וגִזְעָנוּת נפוצות יותר, והן המתועדות במילונים. גם האקדמיה קבעה את הצורה גִּזְעָנוּת ואותה בלבד במילון למונחי סוציולוגיה של האקדמיה בשנת תשע"ו, 2015.[1]
____________________
[1] כבר בשנת תשנ"א (1991) גילתה המזכירות המדעית של האקדמיה את דעתה בעניין בהערת מערכת בחוברת לשוננו לעם: "המזכירות המדעית תומכת בצורת גִּזְעָן" (כרך מב, עמ' 56).
רבים פונים אל האקדמיה בשאלה באיזו מילה יש להשתמש לציון מדריך מילולי שניתן לבוחנים לצורך בדיקת מבחנים או לתלמידים לצורך כתיבת עבודה וכדומה – 'מכוון' או 'מחוון'.
האקדמיה לא עסקה בעניין זה, וממילא לא קבעה מונח. נבדוק אפוא מה פירוש המילים 'מחוון' ו'מכוון', ואם הן מתאימות גם לשימוש המושאל בהן כ'מדריך מילולי'.
המילה מַחְוָן היא החלופה העברית של אינדיקטור. היא נוצרה מצורת הבינוני מַחְוֶה בתוספת הסיומת ־ָן. הפועל הֶחְוָה או הֶחֱוָה משמעו הבעת סימן, לרוב לא מילולי, כגון 'החווה בידו'. 'לוח מחוונים' (דשבורד) ברכב או במטוס וכדומה נותן מידע על המהירות, חום המנוע, כמות הדלק ועוד באמצעות מחוגים ושעונים המצביעים על מידות וכמויות.
המילה מִכְוָן מן השורש כו"ן שקולה במשקל מִפְעָל, דוגמת מִכְתָּב, מִשְׁעָן. המונח מִכְוָן נקבע במילוני האקדמיה המקצועיים כחלופה למונח orientation. הוא מציין את כיוונם של עצמים במרחב ביחס לעצמים אחרים. כך למשל המונח 'מִכוון בניין' עניינו הוא אופן הצבת הבניין במרחב וקביעת כיווני הפתחים שלו ביחס לכיווני הרוחות ולאור הטבעי ובהתחשב באקלים ובמזג האוויר. בצבא מִכוון הוא גם מצב הכַּוונת בכלי ירייה שכֻּוון לפגוע במטרה (באנגלית aim).
מבחינה לשונית יש היגיון בשימוש המושאל בשתי המילים: מַחוון עשוי לשמש בהקשר של עבודות ומבחנים כשעון מהירות או מדחום ברכב המספק מידע על המהירות והחום הנתונים לעומת המהירות התקנית והחום התקני. מִכוָון עשוי לכוון את הבוחנים כיצד לקבוע את הציון. כך או כך מדובר בשימוש מושאל. ואולם יש לתת את הדעת שהגיית המ"ם בפתח מחייבת את הכתיב בחי"ת מחוון, ואילו הכתיב בכ"ף מחייב את ניקוד המ"ם בחיריק: מִכוָון.
נעיר כי במינוח המקצועי נקבע גם המונח מַכְוֵן מן השורש כו"ן במשקל המכשירים מַפְעֵל, כנגד tuner או director. במַקלט רדיו או טלוויזיה מַכוון (tuner) הוא הֶתקן שנועד לברור את התדר המבוקש ולכוון במדויק את קליטתו. בהקשר אחר מַכוון הוא מערך משושות (אנטנות) שתפקידן לסייע במציאת מקומו ומסלול תנועתו של מכשיר תקשורת, כגון טלפון נייד או מכשיר קשר (director).
שאלה חצופה: מה ההבדל בין חצוף לחוצפן?
המילים אינן נבדלות במשמעותן אלא במקורן. המילה חצוף נוצרה בלשון חכמים (והיא מקבילה למילה הארמית 'חציף'). חוצפן היא יצירה של העברית החדשה: למילה 'חוצפה' (שגם היא מימי חז"ל) נוספה הסיומת ־ָן לציון אדם הנוהג בחוצפה. בכתיבה העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים אנו מוצאים לצד חוצפן גם שימוש בשם התואר חוצפני (וייתכן שמילה זו קדמה ל'חוצפן'), וכן שימוש בצורת הבינוני מחוצף.
אצל סופר אחד מצאנו שימוש בשלושה שמות תואר מן השורש חצ"ף במקביל: "אין אדם נעשה סופר ותיק אלא אם כן הוא חצוף ומחוצף. וייתכן שבגלל זה לא הגעתי עד היום למעלת סופר שמלאכתו בכך משום שאיני חוצפן כדבעי" (א' שטיינמן, "בסימן עניוות", דבר, 24 בינואר 1947).
אדם חצוף, חוצפן, מחוצף וחוצפני הוא מי שהחציף פניו – אדם עז פנים שהתנהגותו אינה יאה. בירושלמי תענית (ג, ד; סו ע"ד) מובא משל למלך שהיו לו שתי בנות – "אחת חצופה ואחת כשירה". כשהחצופה באה לפניו הוא נענה מייד לבקשתה כדי שתלך לה, וכשהבת הכשרה באה לפניו אינו נענה לה מייד משום שהוא "מתחמד מישמוע שועתה" (מתאווה לשמוע תחינותיה). בתלמוד נזכר גם 'בית דין חצוף' (בבלי סנהדרין ה ע"ב) – שניים שישבו בדין, שלא כקביעת חכמים שיש לדון בשלושה.
יש עוד דוגמאות לשני שמות תואר זהים במשמעם ושונים בצורתם. למשל: עָצֵל (מן המקרא) ועַצְלָן (בלשון חכמים). כך גם עָנָו (במקרא, גם במשמעות של עָנִי) ועַנְוְתָן (או עִנְוְתָן – בלשון חכמים).
עֵרָן הוא שם עברי ותיק למדי. הוא נזכר בתנ"ך כשמו של אחד מנכדי אפרים (במדבר כו, לו).
גיזרון השם אינו מחוור דיו. על פי רוב מקובל לומר שהנו"ן אינה מן השורש, אלא נוספת לו כסיומת טיפוסית לשמות עבריים דוגמת אָרנן, זֵיתן, עֵינן ושִׁפטן, לצד שמות מוכרים יותר בסיומת ־וֹן דוגמת גדעון, גרשון, נחשון, שמעון ושמשון. הסיומות ־ָן (בתנועה a) והסיומת ־וֹן (בתנועה o) מקורן אחד: בענף הכנעני של השמות השמיות חל מעתק של a ארוכה ל־o בתנאים מסוימים (הבלשנים מכנים זאת "המעתק הכנעני"). אף בלשונות שמיות אחרות מוצאים את הסופית ־ן בשמות פרטיים וסביר להניח שהיא התפתחה מתפקיד דקדוקי מסוים (למשל ליצירת שם תואר או לציון הקטנה).
מכל מקום לפי זה הרכיב הראשון הוא עֵר. השם עֵר כשלעצמו ידוע מן המקרא – בנו של יהודה, ואף השם הקרוב לו עֵרִי – בנו של גד. יש מן החוקרים שהסבירו בפשטות כי מדובר במילה הכללית עֵר שעניינהּ 'לא ישן', ובהרחבה גם 'זריז', 'נמרץ', 'מלא חיים'. פעלים מן השורש עו"ר נפוצים במקרא במגוון הקשרים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה, ב), "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן" (תהלים מד, כד), "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר" (שופטים ה, יב), "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם" (ישעיהו נא, יז) ועוד.
משורש זה גזורה גם המילה הארמית עִיר במשמעות 'מלאך',[1] כגון "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש יורד מן השמיים] (דניאל ד, י). מכאן הביטוי "עירין קדישין" בלשון הפיוט ובלשון התפילה.
אחרים הציעו שהרכיב (או השם) עֵר קשור אל השורש עׄו"ר/עׄי"ר באוגריתית (העיצור עׄ נהגה כמו غ בערבית; בתעתיק המדעי: ġ) במובן 'שומר', כגון בנוסח הברכה האוגריתי "אִלם תערכ תשלמכ" ('האלים ישמרוך וישלמוך'),[2] ואולי זו כוונת הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (דברים לב, יא).[3] לפי זה ייתכן כי עֵר עניינו 'שומר', 'מגן', ואולי דווקא בצורה הסבילה: 'שמוּר', 'מוּגן'. יש הקושרים לכאן את השם המקראי יָעוּר (או במסורת הכתיב: יעיר), שם תאופורי מקוצר שלפי זה מורה 'האל ישמור'.
בכיוון אחר לחלוטין – ייתכן כי הנו"ן של ערן היא מן השורש, אבל הצורה המקורית הייתה 'עדן', כמו שאומנם משתקף בכמה מתרגומי המקרא (ליוונית ולארמית־סורית) ובנוסח השומרוני של התורה.
השם ערן לבנים שב ונתחדש בפי דוברי העברית החדשה.
_________________________
[1] המילונים מציעים גלגול משמעות מעין 'ער' > 'צופה', 'משקיף' > 'מלאך'.
[2] בספר איוב מוצאים את שני הפעלים האלה בסמיכות דומה: "כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ" (ח, ו). יש מן החוקרים שסברו שהן 'תערכ' האוגריתי הן 'יעיר' העברי (מן הפסוק באיוב) גזורים מן השורש נע'"ר, המקביל אל נט"ר (שמובנו כידוע שמ"ר). מחלוקת חוקרים זו נתרחבה למחלוקת כללית על אופי ההקבלה של מילים וביטויים בלשונות שמיות (מומלץ לעיין במבחר המקורות).
[3] לבד מן השמות הפרטיים זו הפעם היחידה שבה מוצאים מילה מן השורש הזה בחמשת חומשי התורה.
האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.
וזה הרקע להחלטה:
בעבר, כפי שאפשר לראות במילונים ישנים ובספרי דקדוק, היו שהבחינו בין פעלן שאין בו דגש חזק בע' הפועל, כגון בַּכְיָן, שַׁמְרָן, ובין פעלן בדגש חזק בע' הפועל שקשרו אותו לבניין הדגוש פיעל, כגון בַּדְּרָן, חַיְּכָן, שַׁקְּרָן (על פי בִּדֵּר, חִיֵּךְ, שִׁקֵּר).
האקדמיה ללשון העברית דנה כמה פעמים בניקודו של משקל פַּעְלָן וביקשה להכריע אם יש יסוד להבחנה זו בין שני המשקלים או שמא מוטב לקיים משקל אחד בלבד. לצורך ההכרעה נסקרו ניקודיהם של השמות השייכים למשקל פַּעְלָן – בכתבי יד של ספרות חז"ל, במסורות העדות ובמילונים העבריים. מסקירת מסורות לשון חז"ל התברר כי אין יסוד להבחנה המוצעת: לרוב הניקוד של משקל פַּעְלָן הוא בלא דגש – לא בע' הפועל ולא בל' הפועל – בלא כל קשר לבנייני הפועל שאליהם קשורים השמות (יצוין כי במסורות הארץ־ישראליות של לשון חז"ל משמש תמורת משקל זה משקל פועלן, כגון גּוֹזְלָן, בּוֹיְשָׁן). הוחלט אפוא ללכת בעקבות הרוֹוח במקורות ולקיים משקל אחד בלבד שאינו דגוש – לא בדגש חזק ולא בדגש קל.
שמות מעטים הוצאו מן הכלל הזה: שמות שע' הפועל שלהם היא מאותיות בכ"פ ונשתרשה בהם ההגייה בדגש, כגון קַבְּצָן, וַכְּחָן. חלק משמות אלו דגושים כבר במסורות אחדות של לשון חז"ל, כגון דַּבְּרָן, קַבְּלָן. בשם 'קפדן' לבדו הותרו שתי הגיות: קַפְדָן וגם קַפְּדָן, משום שלשתיהן יסוד מוצק במסורות העדות ובהגייה בת ימינו (בכתבי יד של לשון חז"ל מצינו קוֹפְדָן כאמור לעיל על משקל פועלן). אשר לל' הפועל – מן הקביעה שאין דגש קל הוצא רק שם התואר עַצְבָּנִי.
שמות שלא הוצאו במפורש מן הכלל נהגים אפוא בלא דגש חזק ובלא דגש קל. כך למשל נאמר זַכְיָן (ולא זַכְּיָן), צַרְכָן, צַלְבָן, כַּלְבָן (ולא צַרְכָּן, צַלְבָּן, כַּלְבָּן). אפילו במילה המיושנת 'חלבן' מומלצת ההגייה חַלְבָן (ולא חַלְבָּן).
יש התמהים כיצד ייתכן שבמשקל פַּעְלָן אין דגש קל באות בגדכפ"ת הבאה לאחר שווא נח. ראשית, כאמור, ניקוד זה הוא המסור לנו מן המקורות. ושנית יש לדעת כי הכלל של דגש קל אחרי שווא נח אינו כלל גורף. עוד דוגמאות למקרים שבהם הכלל הזה אינו מתקיים הן משקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת סַמְכוּת ועַצְבוּת, וכן מילים כגון קִרְבָה, שִׁכְבָה ושַׁרְבִיט.
נעיר כי אין בהחלטה על ניקוד משקל פַּעְלָן כדי לקבוע מה דרך תצורתן של המילים הנזכרות בכלל – אם נוצרו מלכתחילה בדרך של שורש ומשקל או שיסודן בהוספת סיומת ־ָן לשם עצם (על כך ראו את ההסבר כאן).
נספח: אברהם אבן־שושן ומשקל פעלן
אברהם אבן־שושן נהג במילונו ("מילון חדש" משנות החמישים ו"המילון החדש" משנות השישים) לנקד את המילים ממשקל פעלן הקשורות לבניין פיעל בדגש: וַתְּרָן, סַדְּרָן, פַּזְּרָן, שַׁקְּרָן על פי וִתֵּר, סִדֵּר, פִּזֵּר, שִׁקֵּר וכדומה.
בשנותיו האחרונות היה חבר האקדמיה ללשון וחבר בוועדת הדקדוק שלה, וכך אמר בדיון במליאת האקדמיה על משקל פעלן (תשל"ט, 1978):
"אני חבר הוועדה לדקדוק ויצאתי מהחלטותיה נפסד ביותר משום שבמילוני הבאתי את כל השמות בלי יוצא מן הכלל הנגזרים לפי הסברה הלשונית מבניין פיעל כשע' הפועל שלהם מנוקדת בדגש. ואף על פי כן השתכנעתי מן הנימוקים המדעיים וההיסטוריים שהושמעו בדיוני הוועדה שאין אחיזה בלשון למשקל הזה. ישבנו על כך שעות רבות. שוכנעתי כי דרך זו של השמטת הדגש בכל השמות נכונה יותר אף על פי שתחייב אותי (או את המו"ל!) לשנות ערכים רבים במהדורות הבאות של המילון, אם אמנם תאושר קביעה זו".