יחדה ונגדה, שדולה, מצע, אחריות דיווח או אחריותיות
יַחְדָּה ונֶגְדָּה (קואליציה ואופוזיציה)
יחדה – מן המילה יַחַד – מציינת את המפלגות המקימות יחד את הממשלה (קואליציה). נגדה – מן המילה נֶגֶד – מציינת את המפלגות המתנגדות לממשלה (אופוזיציה).
המונחים יחדה ונגדה מצטרפים אל מונחים רבים בתחום הממשל והשלטון שהם על טהרת העברית: ממשלה, שר, משרד (ממשלתי), לשכה, נשיא, נגיד, כנסת, מפלגה, סיעה, חקיקה, חוקה, תקנות, רָשות, משטר, מִנהל, בחירות, תעמולה, הצבעה, כהונה, מינוי, מדיניות, ריבונות, אזרחות ועוד.
את המונחים יחדה ונגדה קבעה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ו (2006).
שְׁדֻלָּה (לובי)
שדולה היא קבוצת אנשים המשדלת בעלי תפקידים ואנשי ציבור, כגון בכנסת ובממשלה, לתמוך ולסייע בקידום עניין מסוים או גוף מסוים. שדולה של חברי כנסת היא שדולת בית או שדולת פְּנִים (caucus). חבר בשדולה הוא שַׁדְלָן (לוביסט).
הפועל שִׁדֵּל מוכר מספרות חז"ל: "גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד את אמו יותר מאביו. מפני שהיא משדלתו בדברים…" (מכילתא דרבי ישמעאל). 'משדלתו' – מפתה אותו ומדברת על לבו. פועל נוסף, גם הוא מספרות חז"ל, הוא הִשְׁתַּדֵּל – טרח ועמל להשגת הדבר (חוקרים סבורים שאינו קשור ביסודו אל שִׁדֵּל). פועל זה הוליד את השתדלנים – עסקנים שהיו משתדלים אצל בעלי שררה לטובת שולחיהם בקהילות ישראל בגולה. במונחים שדולה ושדלן חברו יחד שתי המשמעויות: השידול וההשתדלות.
את המונחים שדולה ושדלן קבעה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשמ"א (1981).
מַצָּע
מצע של מפלגה מציע את עקרונותיה ואת הפעולות שבכוונתה לקדם בתחומים שונים, כגון חינוך, כלכלה, מדיניות חוץ וביטחון. המילה מצע מתועדת במשמעות זו משנות העשרים של המאה העשרים.
מצע ביסודו הוא דבר שפורסים כדי להשתרע עליו: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" (ישעיהו כח, כ). מכאן מצעים במשמעות כלי מיטה (בספרות חז"ל: מצעות). מצע הוא גם שכבה המשמשת בסיס בבנייה (bedding) כגון מצע חול בסלילת כביש.
המילה מצע בהקשר הפוליטי מתאימה לשתי המילים המקבילות בלשונות אירופה: פלטפורמה ופרוגרמה. פלטפורמה היא תשתית ובסיס כמשמעות היסודית של מצע, ופרוגרמה היא תכנית או הַצָּעָה (הגזורה מאותו השורש של מצע).
אַחְרָיוּת דִּוּוּחַ או אַחְרָיוּתִיּוּת (accountability)
המונח מציין את חובתם של בעלי תפקידים, בעיקר במוסדות השלטון, לתת לציבור דין וחשבון על פעולותיהם ולשאת באחריות לתוצאות הפעולות האלה.
המונח נדון כמה וכמה פעמים במליאת האקדמיה. בשנת תשנ"ה (1995) נקבעה החלופה אַחְרָיוּת דִּוּוּחַ. לצד קביעה זו החל להשתרש בציבור חידושו של פרופ' משה נגבי ע"ה אַחְרָיוּתִיּוּת. באקדמיה העדיפו שלא לאשרו בשל צורת המילה שבה מגובבת הסיומת ־יוּת פעמיים וכן משום שאין בו רכיב הדיווח. ואולם לבקשת הוועדה למונחי מדע המדינה אושר מונח זה במליאת האקדמיה בשנת תשפ"ב (2022).
הבסיס לשתי החלופות העבריות הוא המילה אחריות המוכרת לנו מלשון חז"ל. אחריות היא השם המופשט מן המילה אַחְרַאי, וזו קשורה למילה אַחַר: "כי האחראי כמו עומד מאחרי האיש או הדבר שאחריותו עליו" (בן־יהודה).
המילה דיווח נוצרה מראשי התיבות דּוּ"חַ (או דּוּחַ) – קיצור של הצירוף דִּין וְחֶשְׁבּוֹן הלקוח גם הוא מלשון חז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (משנה אבות ג, א).
מילים כמו אישיות ואחריות מציבות אתגר לדוברי העברית בבואם לומר אותן בלשון רבים. הצורות המתבקשות הן אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת. אלא שבצורות אלו נוצר רצף של שתי הברות דומות יוּ-יוֹ(ת) – רצף שהוא קשה להגייה ונשמע מוזר.
השאלה מה תהיה צורת הרבים של מילים המסתיימות בהברה ־יוּת עלתה באקדמיה רק באמצע העשור האחרון של המאה העשרים. ומה היה קודם לכן?
אומנם אפשר למצוא בעברית שקדמה לימינו מילים בסיומת ־יוּת, דוגמת אַחְרָיוּּת (מלשון חז"ל) ורוּחָנִיּוּת (מלשון ימי הביניים), אך בהיותן מילים מופשטות לא נזקקו כותבי העברית לצורת רבים, וכך אפשר היה להתחמק מן ההתמודדות עם השאלה. ואולם עם הזמן התפתח צורך זה: כך למשל בפסיכולוגיה מדובר במיני אישיות שונים באדם אחד, בתחום הארגונים עוסקים באחריות מסוגים שונים או בחלוקה של אחריות בין כמה גורמים. וכמובן מילים אחרות בסיומת ־וּת נוטות ברבים דוגמת סמכות–סמכויות, זהות–זהויות, מעורבות–מעורבויות.
בדיון בוועדת הדקדוק ואחר כך במליאת האקדמיה בסוגיה עלו ארבע אפשרויות:
- ניסוח עוקף, כגון סוגי אחריות, מיני אישיות.
- הכנסת הגה מעבר (א) כדי למנוע את הרצף יוּיוֹ: אחרָאוּיות או אחריוּאות.
- השמטת הברה: אישויות.
- נטייה רגילה: אחריוּיוֹת, אישיוּיוֹת
כנגד אפשרות 1 נאמר שלא תמיד אפשר להתחמק מן הצורך ברבים על ידי ניסוחים עקיפים. לאפשרות 2 הובעה התנגדות בנימוק שהשימוש באל"ף כהגה מעבר כבר אינו תופעה חיה בימינו, על כן אינו טבעי ויכביד על הדוברים. כנגד הצעה 3 נטען שהיא מעוותת את מבנה המילה ואף יוצרת זהות בין צורות רבים של מילים שונות.
בסיום הדיון במליאת האקדמיה נשא דברים פרופ' גדעון גולדנברג עליו השלום – בעד אפשרות 4:
עלינו להשתדל ככל האפשר שלא לקבוע כללים מיוחדים למילה מסוימת, אם אין בכך הכרח אמתי. פעמים רבות אנחנו מענים את התלמיד בכללים, שגם אם הם תולדה של תהליכים היסטוריים, הם אינם תמיד מתאימים למערכת ההיגוי שהוא רגיל אליה. עכשיו מוצע ללכת בדרך ההפוכה, ולומר כי צורה דקדוקית איננה ערבה לאוזן, ועל כן נקבע כלל מיוחד לצורתה של מילה פלונית. זה סיבוך מיוחד.
נראה לי שמן הראוי להחליט כי צורות הריבוי של אישיות ודומיה לא תהיינה חריגות משאר הצורות השמניות בעברית. אם מישהו חש שהדבר קשה לאוזנו, אפשר להציע לו לחפש דרך אחרת להביע את הריבוי. לא נוכל לחסום את אפשרות הריבוי של קבוצה גדולה והולכת של מילים.
בהצבעה הוחלט לקיים את צורות הריבוי הרגילות (אפשרות 4), והוצע למבקשים להימנע מן הצורות האלה לנקוט תחליפים, כגון 'סוגי אישיות', 'מיני אחריות'.
בהזדמנות זו נזכיר כי סיומת הרבים ־ויות מנוקדת, לפי החלטת האקדמיה, בשורוק ובלי דגש ביו"ד, כגון חֲנוּיוֹת, שְׁטוּיוֹת (בעבר היה הניקוד חֲנֻיּוֹת, שְׁטֻיּוֹת), וכך גם אִישִׁיּוּיוֹת, אַחְרָיוּיוֹת.